אזהרה: אני לא פרשן מדיני/פוליטי ולא בטיח. סתם אחד עם דעה.
במשך שנות חיי הייתי עד לכמה הזדמנויות הסטוריות להביא את הסכסוך הישראלי-ערבי-פלשתינאי לסיומו. ההזדמנות הכי גדולה היתה אחרי מלחמת ששת הימים. אז עוד הייתי צעיר מידי ע״מ להבין את כל זה, אבל בראיה אחורה זה די קל לראות. הציניקנים מייד יכריזו ״תמיד קל יותר בראיה אחורה״. אבל היו מספיק אנשים בעלי הגיון בריא שאמרו כבר אז ׳נחזיר שטחים תמורת שלום׳ וכו׳. אבל ישראל היתה שיכורה מנצחון וכח ולא השכילה לנצל את ההזדמנות. זו רק דוגמה בודדת. לפני ששת הימים וגם אחריה צצו עוד הזדמנויות. ישראל לא תמיד היתה האשמה באי-ניצול ההזדמנות. הפלשתינאים בעצמם פיקששו בגדול מספר פעמים. היית מצפה שאחרי כ״כ הרבה פיספוסים, אחרי כ״כ הרבה הרוגים, אחרי כ״כ הרבה כאב - יגיע הגיון, או אולי תגיע עייפות, או משהו - ושני הצדדים יהיו מוכנים לשים את העבר מאחור ולזוז קדימה.
מסתבר שלא. מי שנדפק פעם אחת - וכו׳.
השבוע נחתם הסכם ״הסטורי״ בין הרשות הפלשתינאית לחמאס. (אני כותב ׳הסטורי׳ במרכאות כי רק 7 שנים הם בכאסאח אחד עם השני; וגם, הערבים - פלשתינאים או לא - היו כבר מאוחדים בעבר. אבל כל זה באמת הערת שוליים זניחה.) חזרה לעניננו. ישראל מיהרה לא רק לגנות את ההסכם אלא מייד להשעות כל שיחות שלום שהן. למה? כי ״שלום לא עושים עם ארגוני טרור.״ אז עם לעזעזל מי כן עושים שלום? (???????)
והנה ההחמצה הגדולה: במקום שישראל תגיד משהו כמו ״מברכים על הפיוס בין הפלגים ומקווים לנהל מו״מ מול גוף מאוחד שמייצג את כל הקהילה הפלשתינאית״ - ישראל מייד הכניסה את כולם לכוננות. כמה קל, כמה פשוט, כמה זול וחסר סיכון. אבל ישראל לא היתה מסוגלת. איזה טמטום! הכרזה שכזו לא היתה מבטיחה שלום, כמובן. כל זה עוד רחוק. אבל לא רק שהיא היתה משאירה את הדלת פתוחה אלא גם מזמינה אורחים חדשים - חמאס, הג׳יהאד האיסלמי. במקום זה, ישראל בחרה במלחמה. שיהיה ברור: ישראל בחרה במלחמה!
איזה אינטרס יש לחמאס לחבור עם הרשות הפלשתינאית - זאת שמדברת שלום עם ישראל - אם לא ע״מ להגיע להסדר? הציניקנים יבואו ויגידו ״זה חלק מהתכנית ארוכת הטווח שלהם להשתלט על הגדה המערבית״. אולי. אבל בינתיים יש רוב למצדדים בשלום. ושווה לתת לו הזדמנות.
אפשר לכתוב פה מגילות על איך העולם הערבי כבר לא מה שהיה. על היחסים הרשמיים והפחות רשמיים שישראל מקיימת עם הרבה מדינות ערב. על האינטרסים המשותפים. על המזה״ת החדש. אבל לא ניכנס לזה. מספיק פרשנים כבר שפכו על זה מלים. הסיבה היחידה שהזכרתי את זה היא שתארו לכם שישראל אכן היתה יוצאת בהצהרה חיובית ומזמינה על רקע הפיוס הפלשתינאי. מייד היא היתה שמה את עצמה בצד ה״טוב״, התומך בשלום, ומן הסתם גם בשורה אחת עם כל מדינות ערב שיתמכו בהסכם בימים הקרובים. היא היתה היוזמת וזו שמושיטה את ידה לשלום - וזה לא משנה כמה פעמים בעבר היתה ידה של ישראל מושטת לשלום. העבר כבר לא רלבנטי. במלים אחרות, ישראל היתה קונה לעצמה קרדיט חיובי. והמחיר? קטע קטן ויבש של מלים. זה הכל. הצהרה חיובית שכזו לא היתה עולה לישראל בשום בתחייבות. רק הפגנת נכונות. אבל ישראל שוב בחרה בחרב במקום בעלה הזית. איזה טמטום!
ברור למה ישראל בחרה במלחמה. לישראל לא בוער כלום. בזמן שהפלשתינאים עומדים במקום (כמעט) ישראל ממשיכה להתחזק כלכלית, טכנולוגית, וצבאית. ישראל מגדילה את הבניה הבלתי-חוקית בשטחים פשוט מפני שהיא יכולה. (אה, וגם בגלל שישראל לא חושבת קדימה, אבל זה לא חדש. מבחינה מדינית ישראל אף פעם לא חשבה אפילו סנטימטר קדימה. לפיכך עוד הערת ביניים, אבל ממש לא זניחה: זה מדהים איך בנו בישראל צבא מעולה - וכן, אני מכיר מקרוב את כל החאפלאפ והחפיף - עם הרבה חשיבה קדימה; אבל כשזה בא לחשיבה מדינית, אין כלום. לא עכשיו ולא קדימה. מסתכלים רק אחורה בפאראנויה. פשוט מדהים.) ישראל נמצאת בעמדת כח ממש בלתי פרופורציונלי לשכנתה הפלשתינאית. אם למישהו צריך להיות דחוף להגיע להסכם, אילו דווקא הפלשתינאים. כל יום שעובר ישראל הולכת ומשתלטת על עוד שטחים, יוצרת מצבים בשטח - מה שרק יקשה על הסכם עתידי (לא חושבת קדימה כבר אמרנו?)
אין פה ענין של שמאלניות מוגזמת וכו׳. יש פה ענין של הגיון וחשבון פשוט. מתישהו יגיע הסכם. מתישהו. הנה החשבון הפשוט: שלום בודד עדיף על עשרות מלחמות ופעולות איבה ואלפי הרוגים. תשאלו את מצריים וירדן. וגרמניה ורואנדה. אז למה להמשיך לעשות את התנאים בשטח רק יותר קשים? למה לדחות ולדחות? ואולי יש פה גם עייפות - עד מתי תמשיכו להלחם אחד עם השני? בעבור מה? מה קו הסיום? מה המטרות (של כל צד)? מתי תפסיקו להסתכל אחורה במקום קדימה?
אז איפה כל זה משאיר אותנו? בעבר כבר ניסיתי כמה פעמים מעל הבלוג הזה להגדיר מהו עצב עבורי. אינני עצוב מזה שאיבדנו את ליעם. זה הטבע ואני שמח שזכיתי להנות מנוכחותה. אני לא עצוב כמעט משום דבר ששייך לעבר. מה שכן מעציב אותי זה דברים שקורים עכשיו או שאנחנו יודעים או חוששים שיקרו בקרוב - ולא עושים דבר ע״מ לטפל בהם. לדוגמה, כשאני רואה אנשים שמחרבנים את הבריאות שלהם, זה מעציב אותי. כשאני רואה אנשים שמתעקשים ללכת עם הראש בקיר, זה מעציב אותי (טוב, רק קצת). ההחמצה המדינית הישראלית הזו, מהנקודה הלבנה ומול שער ריק, לא ממש מעציבה אותי - אם כי שניה אחרי שהכדור חומק החוצה יש נטיה לתפוס את הראש במן נסיון חסר תוחלת כזה להחזיר את גלגל הזמן אחורה. ההחמצה הזו כבר שייכת לעבר (בעוד כמה שנים, אחרי עוד כמה גלי אלימות, יסתכלו אחורה ויבכו על ההזדמנות הזו שהוחמצה. זה במסגרת פינת ה״אמרתי לכם״.) מה שמעציב אותי זה שהמעורבים ממשיכים ללכת עם הראש בקיר. ובשביל לראות את זה באמת שלא צריך להיות פרשן מדיני, נה?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה