חנוכה - לא מה שחשבת

בפעם האחרונה שכתבתי פה זה היה על.....חג יהודי - ראש השנה.  גם היום אנחנו בסימן חגים.  והפעם - חנוכה.  

לפני שנצלול לפרטים אולי כדאי להסביר למה אני בכלל עושה את זה.  את מי זה בכלל מענין.  ובכן, אותי זה מענין.  אבל למה?  כי מאיפהשהו ירשתי או רכשתי מן שאיפה בלתי נגמרת כזו לגלות את האמת.  וזה נכון לכל נושא: בריאות, מזון, הסטוריה, פוליטיקה, כסף, מלחמות, ספורט....הרשימה ארוכה.  בשלב זה אני יכול להתחיל להסביר מאיפה כל הענין הזה באמת נבע, אבל זה מחייב פוסט ניפרד.  והלא עניננו היום הוא חנוכה - היה או לא היה.

ועוד משהו:  העובדה שאני מחטט ונובר ומחפש את האמת שינתה לי את הגישה לגבי כל הלוקשים שלימדו אותנו בבית הספר (לא בגלל איזו כוונה רעה; פשוט בגלל שהמורים לא יודעו משהו אחר).  אבל בעניני חגים זה קצת אחרת.  אלף, יש לי זכרונות טובים מכל החגים בקיבוץ.  אם היה לא היה זה לא כ״כ משנה.  הביחד הקיבוצי והמשפחתי הרבה יותר חשוב וכיף בעיני מאיזושהי אמת הסטורית.  אבל אני רוצה לעשות את זה בעיניים פקוחות, מתוך הבנה ולא מתוך איזו אמונה עיוורת  שזה מה שהיה.  בקיצור, הביחד לא מתמודד מול האמת על מי יותר חשוב.  הם חיים זה לצד זו. אבל האמת יותר חשובה מהחג הדתי.  

זהו, התחלנו.

לפני כמה שנים האתר של וואלה פירסם סידרת כתבות מצוינת מאת רחביה ברמן בנושא ההסטוריה של העם היהודי.  מאז הסידרה במלואה נעלמה, אבל אפשר לחטט באינטרנט ולמצוא פרקים נפרדים פה ושם.  בפרקים הראשונים של הסדרה שבה הוא תיאר את תקופת התנ״ך המוקדמת דווקא פחות הסכמתי עם רחביה (ומי שמוצא וקורא אותם מוזמן לשאול אותי לגבי אי ההסכמה הזו), אבל את הפרקים של ההסטוריה היהודית היותר מאוחרת - זו של גלות בבל ואחריה - אני מוצא מאד מענינים ומשכילים.  אפילו אם הם לא מדויקים ב-100% (כי מי באמת יודע מה קרה שם?) הם מציירים תמונה טובה.  אז הנה קישורים ל-2 כתבות כאלו.  וכל הקרדיט על עבודת המחקר והכתיבה הולך לרחביה ברמן.  אני סתם טרמפיסט. 

ארוכה הדרך לחירות

מכנופית מורדים לשושלת שליטים

כותב טוב, הרחביה הזה, לא?  יש פה שאלה מתבקשת על המקורות שלו ודיוק הדברים.  לדוגמה, איזה מן משפט זה ״זה עלה לו על העצבים אז הוא שלח את צבאו....וכו׳״? האם זה פירוש פרטי של רחביה לאירוע שמסופר בספר?  האם זה פשוט סגנון כתיבה בשביל החבר׳ה? לא ברור. אין דרך אמיתית לדעת מי כתב את ספרי המקבים ועל איזה רקע.  אין דרך לדעת אם העובדות סולפו ע״י הסופר (או הסופרים) בגלל אג׳נדות פוליטיות-דתיות.  בזמנו שאלתי את רחביה על כל זה באופן אישי והתשובה שקיבלתי היתה משהו ״אילו המקורות היחידים שלנו״ - כלומר ספרי המקבים ויוסף בן מתיתיהו.  למרות שאלת אמינות המקורות אני בדעה שהמחקר והכתיבה של רחביה ברמן טובים מאד ומספקים הרבה תשובות טובות למה שהמסורת השאירה מחוץ לתמונה.

מתישהו יותר מאוחר רחביה כתב כמה פרקים מחדש באתר youpost אבל הצלחתי לאסוף שם רק כמה פירורים.

אני מציע לא להמשיך בקריאה אם שתי הכתבות שלעיל לא נקראו עדיין.  הן בעצם מספרות את הסיפור הקדום.  בלעדיהן המשך הקריאה יהיה לוקה בחסר.

----------

אפשר להמשיך?

אני מצרף קישור למאמר מאת אילון גילעד ב״הארץ״ באנגלית מדצמבר 2012 בשם 

The astonishing real story of Hanukkah

בזמן שרחביה ברמן מלמד אותנו על אירועי ״הימים ההם״, גילעד  מספר את גילגול החג מאז ועד היום.  זו כתבה מצוינת הן בגלל האמת ההסטורית והן בזכות השאלות שהיא מציבה.  לעצלנים במיוחד, מסופר שם על מקור החג לראשונה (ממה שאולי ידוע - דגש על אולי), אגדת פח השמן, למה חנוכיה, מאיפה הסביבון, למה ומתי הוספו לביבות - וכו׳.  מרתק לדעתי ושווה קריאה.  זה נותן הסבר יפה איך החג הגיע למה שהוא היום.  וברור שאנחנו חוגגים דברים לא נכונים.

---------

לסיכום:
מהמאמרים של רחביה ברור שגם אם אנשיו של יהודה המכבי אכן שיחררו את בית המקדש, זה היה זמני בלבד.  שושלת החשמונאים שבאה אחריו השיגה עצמאות או אוטונומיה בזכות דיפלומטיה ולא ע״י הבסת היוונים.  בוזמנית, האיזור היה כמעט תמיד נתון במלחמות (מה עוד חדש?).  מה שיפה במאמרים הללו זה לא דווקא העובדות הפסציפיות אלא התמונה היותר רחבה שמסבירה היטב למה ואיך כל סיפור החנוכה לא היה יכול לקרות באופן שאותו מספרים לנו מאז שאנחנו ילדים.  והמאמר של גלעד משלים אותו בצורה טובה שמסבירה את כל שאר מרכיבי החג, איך ומתי נוספו.

אז מה יש לנו פה? אני לא נותן לאמת ההסטורית להתערב בהסטוריה של החג עבורי.  אהבתי מאד את החג בקיבוץ, את תהלוכת הלפידים, את המסכת, את האוכל השומני, את הביחד הקיבוצי.  הזכרונות הטובים הללו ישארו לעד (כלומר, עד האלצהיימר).  אבל אני שמח לדעת את האמת.   

לא-שנה-טובה חלק ב׳

נו מה, אשר, אתה לא יכול להגיד שנה-טובה קטנה ולסגור ענין? למה לסבך כל דבר?  מה הבעיה?  וכמה תינוקי מצידך, באמת!

איך שהתכוננתי לתרגם את הקטע הקודם לאנגלית, הלכנו כולנו למסיבת ראש השנה אצל חברים.  זוהי משפחה מורחבת שגם לפני שנה אימצה אותנו בערב זה.  היה ברור שכל זיבולי המוח שלי מהקטע הקודם לא יעבדו.  אצל האמריקאים היהודים, אפילו הליברלים ביותר שביניהם, חג זה חג.  צריך לעבוד ע״פ הפרוטוקול החברתי המקובל (או לפחות להעמיד פנים [וברור שאת הקטע הזה לא אתרגם...]). אז שמתי תחפושת של יהודי והלכתי.  היה כיף.  לא בגלל ברכות ראש השנה והגפילטע-פיש המודרני.  אלא בגלל החברה הטובה והאוכל הטוב.  והיין.  אני תמיד מוכן למסיבה טובה ואין לי צורך בשום סיבה.  וכשמברכים אותי בשנה טובה אני עונה ב״גם לך״.  לא מסוגל להגות את המלים ״שנה טובה״.  כמו גבר שלא מסוגל להגיד אני אוהב אותך.  כמה תינוקי.

ובינתיים חשבתי על עוד תוספת לקטע הקודם.  בכ״ז השנה מסמלת פרק זמן מדוד ומדויק של חילופי עונות ומסע כדור הארץ וכו׳.  אני לא מתווכח עם מערכת השמש וכל נפלאותיה.  אני תוהה על הצורך של בני האדם לחגוג משהו שלא קרה בזכותנו ושלא בשליטתנו.  אנחנו סתם טרמפיסטים.

יש שיאמרו שאני מפספס את הפואנטה.  שזו הזדמנות לבדוק את עצמך ולפתוח דף חדש.  אני עדיין לא מבין למה צריך ללכת לבית הכנסת או להדליק נרות ולטבול תפוח בדבש וכל שאר הירקות.  בשביל להתחיל דף חדש מה שצריך זה החלטיות.  אפשר להפסיק הרגל רע ולפתוח דף חדש בכל רגע.  בעיות בריאות מתקנים כשהן באות, לא ע״פ לוח השנה.  שלום (ולמרבה הצער גם מלחמה) עושים כשמתאים - לא ע״פ תאריך.  וכו׳, נה?

אומרים גם שזו הזדמנות לחדש קשרים שהתפוררו במשך הזמן.  וזו גם חידה בעיני.  לאותם אילו שלא שומרים על קשר חוץ משנה-טובה פעם ב....ובכן, בשנה - מה זה אומר להם?  רוצים לחדש יחסים?  חדשו יחסים.  עכשיו.  למה לחכות לראש השנה?

במקרה - או שלא - בדיוק עכשיו אני קורא את הספר המצוין This is how מאת Augusten Burroughs.  והוא מדבר בדיוק על הדברים האלה (כלומר, לא על ראש השנה וכו׳):  שתהיה אמיתי עם עצמך.  והאמת היא זו שכבר תדריך אותך.  ושתפעל עכשיו (לא מחר ולא אחר כך - עכשיו), ובישירות, ובפשטות.  והוא נותן דוגמאות פשוטות מהיומיום.  פילוסופיה מעשית כזו לפשוטי העם.    הוא ממש מוציא לי את המלים מהפה.  חתיכת חרא:  גנב לי את הרעיון.  זה הספר שאני הייתי צריך לכתוב.  

אז הנה התגובה שלי למשפט הפתיחה:

שנה טו . . . לא, עדיין לא מסוגל.  גם לכם.

במקום שנה טובה - כי באמת לא מגיע

אני לא מצליח לתפוס את כל הסיפור של שנה-טובה וכל זה.  אני לא רוצה שיאחלו לי שנה טובה ושכל הטוב יגמר בדיוק תוך שנה.  למה לא לאחל לי 10 שנים טובות?  או 20 או 50 או פשוט חיים טובים?  למה צריך לחדש את הברכה כל שנה?  למה פוקע תוקפה?

אז ברור שאני סתם נודניק, נכון, אבל יש שאלות יותר עמוקות:  לא באמת, למה שתהיה שנת ביטחון?  למה שלא נחיה בבטחון מהיום עד סוף הימים?  וגם רווחה וגם כלכלה וגם בריאות - וכל מה שתרצו.  לא מובנת לי ההגבלה הזו לשנה בלבד.  והיות בחגי ישראל מדובר, בואו כבר נכניס את יום כיפור בפנוכו ונסגור סיפור:  אנשים באמת צריכים את היום הזה כדי להסתכל אחורה ולבקש סליחה?  לא יודע לגביך, קורא יקר, אבל כשאני דורך על יבלת של מישהו אני מבקש סליחה על המקום.  אני לא מחכה עד סוף השנה.  ואני גם לא מקווה לשנה טובה יותר.  אני מקווה לעתיד טוב כמובן, כמו כולם, אבל האם אין זה מובן מאליו?  למה נחוצות הברכות השנתיות החוזרות על עצמן? 

ואפרופו ברכות, האם לא נמאס מהנדושות הזו?  שנה טובה ושנה מתוקה ושנת בריאות ושנת אנילאיודעמה.  כל שנה אותן ברכות.  למה?  הסיבה כמובן היא שאנחנו רוצים להרגיש טוב שאיחלנו.  כי כשאנחנו מקבלים 20-30 שנות טובות ממשפחה וחברים - האם זה משנה משהו?  אנחנו מושכים בתכפנו, שמים את הברכות איפהשהו, ונפטרים מהן אחרי שבוע.  אז למי הן טובות?  שוב - לשולחים בלבד.  אנחנו רוצים להרגיש לא רק שעשינו משהו חיובי אלא שבאמת שמנו כוונה מאחורי זה.  אבל הברכות הן בחינם (פלוס-מינוס) ודי חסרות משמעות, נה?

ואפרופו ברכות חסרות משמעות, מה לגבי אילו האלקטרוניות?  פירסמנו-שיתפנו-שלחנו בלחיצת כפתור ו....מה הלאה?  המשכנו ישר לטקסט הבא או לפוסט הבא או למייל הבא.  חיינו האלקטרונים עצרו לשניה חסרת משמעות (וגם די צבועה, בואו נודה באמת) ומייד המשיכו בזרם האלקטרוני הבלתי פוסק הזה.  אז אם פעם עוד הטרחנו את עצמנו לקנות ברכות ולכתוב בכתב יד ולהכניס למעטפה ולבדוק אם הכתובת עדיין נכונה ולבייל וללכת למשרד הדואר - הרי היום הכל יותר מידי קל ואנחנו רק מעמידי פנים - אפילו אם אנחנו מתכוונים לטוב.

לכן אני לא מתאמץ לשלוח שנות טובות.  הכל מזוייף כזה.

עכשיו, לפני שאנשים מתנפלים עלי או נעלבים, כדאי לזכור:

1.  כל האמור לעיל אינה התקפה.  אילו מחשבות והרגשות.

2.  זכרו שהבלוג הזה הוא בלוג-רשות.  את/ה פה כרגע כי את/ה רוצה.

3.  ברור שעשיתי הכללה גסה ע״מ להביע את מחשבותי.  לא כולם כאלו.  יש כאלו שמתכוונים מכל הלב בשולחם ברכה.  אבל אין לי דרך לדעת מי זה מי ומהצד המקבל הכל נראה אותו דבר.

--------

ומה לגבי החג עצמו?

מפישפוש זריז באינטרנט מצאתי (את מה שכבר ידעתי):

משמעות השם תשרי:

"ראש השנה" לא נזכר בתורה. חודש ניסן הינו ראש החודשים ועל כן נראה שבלוח העברי הקדום ראש השנה היה בניסן. עם שיבת ציון שונו כמה וכמה מנהגים ביהדות כתוצאה מההשפעה הבבלית. בין שאר השינויים אומץ הלוח הבבלי, וחודש תשרי שפירושו בבבלית - ראשית, הפך להיות החודש הראשון.

אבל זה שזה לא חג עברי במקור לא כ״כ מענין אותי.  מה שיותר מענין זה המנהגים שהודבקו במשך השנים לאירוע.  התפילות, הסמלים, הברכות, האוכל - וכו׳.  פעם לכל חג עברי היתה משמעות - או חקלאית (שכן העולם היה חקלאי לגמרי) או דתית או שילוב של שתיהן.  אבל ב-150 שנה האחרונות כל זה כבר כמעט לא רלבנטי.  נשאר לפיכך רק האספקט הדתי-רוחני.  ובכן, מה אם זה לא מדבר אלי?  לגבי דת ואמונה אכתוב בהרחבה בהזדמנות אחרת, אבל לצורך הדיון הזה, מה היא מסורת בלי דת או בלי אמונה?  עבורי היא כלום, ריקה מתוכן.  

בקיבוץ החגים החקלאים היו כיף כי היתה בהם חגיגה חקלאית.  חגגנו את עמל כפינו - בלי מליצה.  ואפילו חגים כמו פחות חקלאים כמו ראש השנה ופסח קיבלו צביון יותר קיבוצי-חברתי מאשר יהודי-דתי.  בקיצור, היה מה לחגוג.  היה אפילו שווה להחליף את בגדי העבודה ב״בגדי-ערב״ ליום אחד.  והכל נעשה בצורה חופשית ובלתי מחייבת.  עכשיו כשאני לא בקיבוץ, לחג אין שום משמעות עבורי. ובכלל, מה לי ולחג שהגו וחגגו אותו לפני אלפי שנים במקום ובתרבות אחרת ובצורה אחרת?  מה הוא אומר היום? עבורי המשמעות היחידה היא של בני משפחה או חברים יושבים ביחד.  אבל כשמתחילים עם הברכות וכו׳, אני מבין ומקבל אבל מאבד ענין כי כפי שכבר הסברתי הוא ריק מתוכן עבורי.  מלים ללא משמעות.  וגם לאילו שאומרים את המלים או שולחים מייל, המשמעות של אותו רגע מאבדת את עצמה לדעת למחרת או אחרי כמה ימים לכל היותר.  (אני עדיין נהנה מהחברה ומהיין, אז תמשיכו להזמין אותי.) 

לפיכך שאלה:  האם לא ראוי יותר ״לחיות את הברכות״ במקום סתם לפלוט אותן בלי שום התחייבות? אם אתה מיישם כל יום את מה שאתה מאחל, אתה לא צריך שום חג בשביל זה.  אתה דואג שהדקה והשעה והיממה והשנה תהיה טובה - בכל רגע ורגע. ואז כל הענין של ״שנה טובה״ מתמוסס מעצמו.  אגב, רק ע״מ להיות פייר, גם ראש השנה האזרחי-נוצרי חסר משמעות עבורי.  בשביל מה לחגוג תאריך - סתם עוד יום שעבר?

הצפי הוא אולי הוא שאסגור את הפוסט הזה ב״שנה טובה״, אבל ברור שזה לא יקרה.  לילה טוב.

   

שורת דילמות

לא להאמין, אבל הפוסט האחרון שלי פה הוא גם על החמאס (וכ״כ צדקתי בו שאני מפתיע אפילו את עצמי).  נעשיתי חמאסניק.  מקווה שאיזה מסוק קוברה לא ישלח טיל אזהרה ובעקבותיו טיל אמיתי לבית שלי.  בחייאת, בדיוק גמרתי לנקות את המרפסת.  קצת רחמים.  רחמים, תביא איזה בירה, אל תהיה חרא.  המשכנו.

נורא דיגדג לי לכתוב בזמן שהפצצות נחתו וכל זה, אבל מכל מיני טעמים (בעיקר חריפים, פה ושם מרירים מאיזו בירה משובחת) זה לא יצא.  אבל אין מה לדאוג:  הפצצות עוד יחזרו ליפול אז אני מרגיש ממש כמו חייל עם קפל״ד שמוציא את הראש לשניה מהתעלה לקחת אוויר רווי באבק שריפה.  ובכן, אחרי הקדמה ריקה מתוכן אמיתי וחסרת משמעות זו, מה אתה רוצה מאיתנו, נודניק?

דילמת האיש השמן

בעידן הרשתות החברתיות הנוכחי הדבר הכי נפוץ שאני רואה זה את כל אותם אילו שמצדיקים את המלחמה.  כל מי שקורא את הבלוג הזה מדבר עברית ומן הסתם מבין בדיוק על מה אני מדבר:  חמאס יורה מתוך בתי חולים ובתי ספר ובתי מחסה של האו״ם וכו׳.  הרג אזרחים חפים מפשע זה באמת מצער מאד, יאמרו אותם מצדיקים-מצטדקים, אבל איזו ברירה יש לישראל?  הלא חמאס האכזר (על זה, אגב, אין וויכוח) מסתתר מאחורי החפים מפשע ויורה עלינו.  איזו ברירה יש לישראל?

אה כן, ברירה.  מכירים את דילמת האיש השמן (הקלק)?  בואו נפעיל את הדמיון לשניה רק ע״מ לנסות להבין את מה שישראל עושה.  אם במקרה החמאס היה חוטף נגיד 20 ישראלים והיה מפרסם שהוא מחזיק אותם ממש מאיפה שהוא יורה את הרקטות והפצמ״רים ואף היה מביא ראיה לכך - הלא בעידן האינטרנטי שלנו זו לא בעיה, מה ישראל היתה עושה?  האם היתה דוחפת את האיש השמן אל מותו ע״מ להציל אחרים? האם ישראל היתה הורגת את אותם 20 ישראלים ע״מ להשמיד את עמדת הירי החמאסניקית?  התשובה ברורה.  אז אם התשובה פה כ״כ ברורה לכל ישראלי, למה מותר להרוג פלשתינאים חפים מפשע?  אוקיי, בואו נשחק משחק מתמטי קטן:

האם (חפים מפשע) ישראלים = (חפים מפשע) פלשתינאים?

נבטל את הגורם המשותף של ״חפים מפשע״ משני צידי המשוואה כך שנקבל:

האם ישראלים = פלשתינאים?

יש מבין?  עדיין לא?  אוקיי, במלים פשוטות:  ישראל מרשה לעצמה להרוג חפים מפשע רק בגלל שהם, ובכן, פלשתינאים.  אם היו ישראלים, אין סיכוי שהיו הורגים אותם. נקודה (עצובה ומקוממת).

דילמת הדילמות

אבל נניח לרגע שצה״ל כן היה הורג את חייליו השבויים שמשמשים כמגן אנושי לחמאס ע״מ למנוע ירי טילים לתוך ישראל.   נניח.  האם באמת זו הדרך הכי טובה להשיג שקט אזורי?  ברור שהוויכוח על התשובה די חצוי.  יש כאלו שיגידו שחייבת להיות דרך אחרת ואחרים, אילו שמפציצים והורגים, יגידו שאין.  שזו הדרך היחידה.  עליהם אני מרחם.  בעצם אני לא.  לא יודע, זוהי אכן דילמה.  אבל עוד נחזור לדילמה הזו בהמשך.

דילמת החמאס

מה הביא להקמת החמאס?  אינני הסטוריון וגם לא מומחה פוליטי.  אני לא אומר את זה בקלות דעת אלא בכל הרצינות והכנות הנדרשות.  אני לא מכיר טוב את ההסטוריה.  אני משתמש בעיקר בהגיון.  על זה שחמאס הוא ארגון טרור זדוני שכל מטרתו היא להשמיד את ישראל אין וויכוח.  כבר הסכמנו על זה.  אבל איך נולד החמאס ובעיקר איך הוא נעשה פופולרי?

ושוב, אני לא בקי מספיק בהסטוריה וכו׳, אבל, באיזה מקומות בעולם צומח טרור ולמה?  תמיד במקומות עניים היכן שלאוכלוסיה אין מספיק חינוך ושירותים בסיסיים.  ישראל במשך שנים (ועדיין) חונקת את הפלשתינאים - גם בגדה אבל בעיקר בעזה.  גם אחרי פינוי הרצועה ע״י שרון ישראל המשיכה לסגור אותה.  לתושבים לא היו שירותי בריאות או חינוך; האבטלה היתה בשמיים; אי אפשר היה להנס או לצאת.  היאוש גדל - בעיקר בקרב הדור הצעיר. זוהי בדיוק קרקע פוריה לפורענות.  חמאס זיהה את זה ופעל בהאתאם לתכנית הרב-שנתית שלו: להשתלט על הרצועה ומשם להמשיך את המלחמה להשמדת ישראל.  

אז אם מליון טונות של פצצות לא עצרו את החמאס, איך עוצרים אותו?  רק מבפנים.  רק ע״י זה שתושבי הרצועה יוקיעו אותו מתוכם.  ואיך זה יקרה, יא חכמולוג?  ע״י זה שישראל תהיה כ״כ טובה לתושבים שזה יניע אותם להתנער מהחמאס. חייבים לתת להם אלטרנטיבה (לחמאס). זה יעלה בעוד דם, אין כמעט ספק בכך, אבל זה המחיר שהעזתים יצטרכו לשלם עבור החופש.  אבל לפני שכל זה מתחיל, ישראל צריכה לעשות את שלה. מה שמביא אותי ל....

דילמת הפצצות

אין לי מושג כמה פצצות בדיוק נפלו בישראל, כמה הרוגים היו, כמה נזק נגרם.  אבל גם בלי המספרים ברור שזה לא היה איום קיומי.  כלומר, הפצצת עזה לא עזרה במניעת נפילות בתחומי ישראל.  לפיכך שאלה נוספת:  מה אם, עבור כל 50 פצצות שהם שולחים, ישראל היתה מצניחה על התושבים מכולה עם עזרה הומניטרית?

תגיד, אתה דפוק?  מה עישנת?  תכף גם תציע שנשב עם חמאס מסביב למדורה ונשיר קומביה.  הלא חמאס היה גוזל את המכולה ומשאיר את  התושבים הנצרכים עם ידיים ריקות.  אבל לכל הלא-מאמינים שרק רוצים להתכנס בתוך שריון הצטדקותם אני עונה (בנחרצות, אגב):

א.  אם זו היתה האסטרטגיה, כל מדינות העולם היו מייד ניצבות לצידה של ישראל.  לא רק בתמיכה מוסרית-רוחנית אלא בכסף ועזרה חומרנית ממש.  אין על זה שאלה בכלל.  

ב.  כמה חמאס היה מצליח לשדוד את התושבים מההצנחות ההלו?  נו, נגיד ש 10-50 מכולות היו נגזלות מידי האזרחים ונופלות לידי חמאס. נגיד.  אבל בסופו של דבר האנשים היו מתקוממים.  עם אוכל ותרופות קשה להתווכח.

ג.  מי זה החמאס?  בני משפחות התושבים.  חלקם עייפים מהכיבוש ורובם אולי שטופי מוח.  אבל כפי שאפשר לשטוף מוח, אפשר לשטוף אותו בחזרה.  אותם צעירי החמאס חוזרים לבתיהם ומשפחותיהם מתישהו ואין ספק שהם מושפעים גם מהבית.  רוצה לומר, אתה נותן ״תחמושת של שלום״ לתושבים ואתה עוזר לפרק את חמאס מבפנים.

אז אולי באמת הבירה האחרונה השפיעה לרעה על המוח שלי (למרות שאני לא מאמין, כי עובדה שקניתי בירה איכותית גם אחריה....יעני, ההגיון עוד עובד), אבל ישראל מעולם לא ניסתה להיות טובה לאויביה.  ועכשיו, כשהכלכלה העזתית במצב כ״כ אנושי, זו ההזדמנות.  זה הזמן הכי טוב להושיט יד לשלום.  

דילמת הנודניקים

פתאום לקראת סוף הפוסט הזה נזכרתי בסיבה הכי גדולה לכתיבתו:  כל הנודניקים.  מפליצי פייסבוק. אני מדבר על אותם אילו  ששולחים אינסוף מאמרים וסרטוני ווידאו שמראים כמה אכזר החמאס וכמה ישראל צודקת.  נו, אז אמרתם, שכנעתם אותי, יופי.  עכשיו תסבירו איך זה מעשי?איך זה יעזור לפתרון הסכסוך?   למה זה טוב?  איך כל ההצטדקות הזו תביא לפתרון?  כמה אפשר לחזור על זה?  עוד ווידאו ועוד עדות מזעזעת ועוד......עד מתי?   אני לא מצליח להבין.

מדינת ישראל הולכת בדבקות מדאיגה יותר ויותר ימינה.  במלים פשוטות, לעולם נראה כאילו ישראל לא מעונינת בשלום.  יהודי העולם לא שונים בהרבה.  מי שרק מתחפר בתוך שריון האנחנו-צודקים שלו רק מוצא תירוץ להפסיק לחתור לשלום.  או שהוא הגיע לסף יאוש.  אבל אין שום הגיון בזה - לא הגיון אסטרטגי ולא הגיון קיומי.  

בשורה התחתונה, מדינת ישראל נכשלה בכל שנות קיומה בגלל שעדיין שולחים ילדים לשרת בצבא ולמות. זו עובדה, לא דעה.  למות למען מה?  למען ההצטדקות הזו?  החיילים הגיבורים יגידו לי לסתום את הפה.  שאני לא מבין מהחיים שלי ושאני מלכלך את שם המתים.  וזו כמובן עוד חפירה לאחור להצטדק.  וזה בעצם לא משנה את התמונה הרחבה יותר שהשורה הראשונה של הפסקה הזו מביעה.

ואפילו שאני קורא להם "נודניקים" אני לא מתכוון לזה במובן הרע של המילה.  הרבה מהם חברים שלי.  ואני בטוח שמה שהם מפרסמים נובע מאכפתיות אמיתית.  למרבה הצער כל זה לא משנה את העובדה שזה לגמרי לא מעשי.

ומה לגבי "נודניקי השלום" - אילו ששוב ושוב ושוב מפרסמים דברים כמו על שת"פ בין ישראלים לפלשתינאים, על מחווה הומניטרית כזו או אחרת - וכו'.  האם גם הם מעצבנים כמו הסוג הראשון של הנודניקים?  לא אותי!  מפני שהם מבטאים תקווה, יציאה משריון ההצטדקות העצמית, נסיון לגישור, נסיון לחיים טובים יותר.  וכשזה נוגע לתקווה זה אף פעם לא מעייף אותי.

דילמת השלום

דילמה?  איזו דילמה?  מתישהו יהיה שלום.  אם את/ה תושב/ת ישראל ואינכים מאמינים בכך, מה אתם עדיין עושים שם?  מתי הוא יגיע אף אחד לא יודע, אבל הוא בדרך.  איך אני כ״כ בטוח שמתישהו יהיה שלום?  פשוט מאד: כי אי אפשר לעצור קידמה.  אי אפשר לעצור את מתן זכויות לנשים (גם במדינות העולם השלישי - מתישהו); אי אפשר לעצור את יציאתם של העליזים מהארון וקבלתם בחברה כשווים - זה קורה וזה יקרה (הערת אגב: אז למה השמרנים ממשיכים להלחם בזה?); אי אפשר היה לעצור את שחרור העבדים ומתן זכויות מלאות;  וכו׳ וכו׳.

ויש כמובן עוד סיבות טובות להניח ששלום ישכון פה,  אה-המ, כלומר שם:

* כל צד מפסיד כ״כ הרבה כל עוד אין שלום שיום אחד אנשים פשוט יתעייפו מכל זה ויהיו מוכנים להקריב קצת יותר.  ע״ע השלום עם מצריים (שפעם לא היה אפילו בדמיון של הישראלים).

* האינטרנט.  האינטרנט והטכנולוגיה כבר היום מחברת בין ישראלים לחבריהם הפלשתינאים.  לא היה עוד קונפליקט כזה בעבר שאנשים משני צידי הסכסוך מחליפים דברים בנעימים.  אתם היושבים בישראל יודעים את כל זה יותר טוב ממני.  אז הנה, הגרעין כבר ננבט.

* איך אומרים - חברים אפשר להחליף אבל משפחה זה לכל החיים.  כנ״ל המזה״ת.  השכנות עם הפלשתינאים זה לצמיתות.  שכנים לומדים מתישהו לחיות בשלום כי זה הרבה יותר נעים, זול, בטיחותי, וכל מה שתרצו - ממלחמה.

השלום הוא רק ענין של זמן.  אם כך, מדוע לעכב אותו?  למה אי אפשר עכשיו ומייד?  למה לצאת לכל המלחמות האילו שנגמרות בכלום, שלא משנות גבולות ולא סטטוס -  רק מביאות עוד מתים?  והנה או-טו-טו תהיה הפסקת אש ואז רגיעה של שנה-שנתיים.  אז למה כל ההרג נחוץ?  למה אי אפשר להגיע להסכם בלי ההרג?  אני אגיד לכם למה:  לא בגלל דת או לאום.  רק בגלל האגו של המנהיגים.  לפיכך על האזרחים לעקוף את ההנהגה ולעשות מה שאנשים בכל העולם עושים:  מסתדרים אחד עם השני, מבצעים מסחר, מפתחים ידידות - וכו׳.  חיים ביחד.

זהו.  חשבתי על הכל?  בטוח יצוץ לי עוד משהו שניה אחרי שאפרסם את הפוסט.  יאללה אחמד, מסוכן בחוץ.  לחץ ״publish״ ובחזרה למנהרה.

עוד החמצה

אזהרה:  אני לא פרשן מדיני/פוליטי ולא בטיח.  סתם אחד עם דעה.

במשך שנות חיי הייתי עד לכמה הזדמנויות הסטוריות להביא את הסכסוך הישראלי-ערבי-פלשתינאי לסיומו.  ההזדמנות הכי גדולה היתה אחרי מלחמת ששת הימים.  אז עוד הייתי צעיר מידי ע״מ להבין את כל זה, אבל בראיה אחורה זה די קל לראות.  הציניקנים מייד יכריזו ״תמיד קל יותר בראיה אחורה״.  אבל היו מספיק אנשים בעלי הגיון בריא שאמרו כבר אז ׳נחזיר שטחים תמורת שלום׳ וכו׳.  אבל ישראל היתה שיכורה מנצחון וכח ולא השכילה לנצל את ההזדמנות.  זו רק דוגמה בודדת.  לפני ששת הימים וגם אחריה צצו עוד הזדמנויות.  ישראל לא תמיד היתה האשמה באי-ניצול ההזדמנות.  הפלשתינאים בעצמם פיקששו בגדול מספר פעמים.  היית מצפה שאחרי כ״כ הרבה פיספוסים, אחרי כ״כ הרבה הרוגים, אחרי כ״כ הרבה כאב - יגיע הגיון, או אולי תגיע עייפות, או משהו - ושני הצדדים יהיו מוכנים לשים את העבר מאחור ולזוז קדימה.

מסתבר שלא.  מי שנדפק פעם אחת - וכו׳.

השבוע נחתם הסכם ״הסטורי״ בין הרשות הפלשתינאית לחמאס.  (אני כותב ׳הסטורי׳ במרכאות כי רק 7 שנים הם בכאסאח אחד עם השני; וגם, הערבים - פלשתינאים או לא - היו כבר מאוחדים בעבר.  אבל כל זה באמת הערת שוליים זניחה.)  חזרה לעניננו.  ישראל מיהרה לא רק לגנות את ההסכם אלא מייד להשעות כל שיחות שלום שהן.  למה?  כי ״שלום לא עושים עם ארגוני טרור.״  אז עם לעזעזל מי כן עושים שלום? (???????)

והנה ההחמצה הגדולה:  במקום שישראל תגיד משהו כמו ״מברכים על הפיוס בין הפלגים ומקווים לנהל מו״מ מול גוף מאוחד שמייצג את כל הקהילה הפלשתינאית״ - ישראל מייד הכניסה את כולם לכוננות. כמה קל, כמה פשוט, כמה זול וחסר סיכון. אבל ישראל לא היתה מסוגלת. איזה טמטום!  הכרזה שכזו לא היתה מבטיחה שלום, כמובן.  כל זה עוד רחוק.  אבל לא רק שהיא היתה משאירה את הדלת פתוחה אלא גם מזמינה אורחים חדשים - חמאס, הג׳יהאד האיסלמי.  במקום זה, ישראל בחרה במלחמה.  שיהיה ברור:  ישראל בחרה במלחמה!  

איזה אינטרס יש לחמאס לחבור עם הרשות הפלשתינאית - זאת שמדברת שלום עם ישראל - אם לא ע״מ להגיע להסדר?  הציניקנים יבואו ויגידו ״זה חלק מהתכנית ארוכת הטווח שלהם להשתלט על הגדה המערבית״.  אולי.  אבל בינתיים יש רוב למצדדים בשלום. ושווה לתת לו הזדמנות.

אפשר לכתוב פה מגילות על איך העולם הערבי כבר לא מה שהיה.  על היחסים הרשמיים והפחות רשמיים שישראל מקיימת עם הרבה מדינות ערב.  על האינטרסים המשותפים. על המזה״ת החדש. אבל לא ניכנס לזה.  מספיק פרשנים כבר שפכו על זה מלים.  הסיבה היחידה שהזכרתי את זה היא שתארו לכם שישראל אכן היתה יוצאת בהצהרה חיובית ומזמינה על רקע הפיוס הפלשתינאי.  מייד היא היתה שמה את עצמה בצד ה״טוב״, התומך בשלום, ומן הסתם גם בשורה אחת עם כל מדינות ערב שיתמכו בהסכם בימים הקרובים. היא היתה היוזמת וזו שמושיטה את ידה לשלום - וזה לא משנה כמה פעמים בעבר היתה ידה של ישראל מושטת לשלום. העבר כבר לא רלבנטי. במלים אחרות, ישראל היתה קונה לעצמה קרדיט חיובי.  והמחיר?  קטע קטן ויבש של מלים.  זה הכל.  הצהרה חיובית שכזו לא היתה עולה לישראל בשום בתחייבות.  רק הפגנת נכונות.  אבל ישראל שוב בחרה בחרב במקום בעלה הזית.  איזה טמטום!

ברור למה ישראל בחרה במלחמה.  לישראל לא בוער כלום.  בזמן שהפלשתינאים עומדים במקום (כמעט) ישראל ממשיכה להתחזק כלכלית, טכנולוגית, וצבאית.  ישראל מגדילה את הבניה הבלתי-חוקית בשטחים פשוט מפני שהיא יכולה.   (אה, וגם בגלל שישראל לא חושבת קדימה, אבל זה לא חדש.  מבחינה מדינית ישראל אף פעם לא חשבה אפילו סנטימטר קדימה. לפיכך עוד הערת ביניים, אבל ממש לא זניחה:  זה מדהים איך בנו בישראל צבא מעולה - וכן, אני מכיר מקרוב את כל החאפלאפ והחפיף - עם הרבה חשיבה קדימה; אבל כשזה בא לחשיבה מדינית, אין כלום.  לא עכשיו ולא קדימה.  מסתכלים רק אחורה בפאראנויה.  פשוט מדהים.) ישראל נמצאת בעמדת כח ממש בלתי פרופורציונלי לשכנתה הפלשתינאית. אם למישהו צריך להיות דחוף להגיע להסכם, אילו דווקא הפלשתינאים.  כל יום שעובר ישראל הולכת ומשתלטת על עוד שטחים, יוצרת מצבים בשטח - מה שרק יקשה על הסכם עתידי (לא חושבת קדימה כבר אמרנו?)

אין פה ענין של שמאלניות מוגזמת וכו׳.  יש פה ענין של הגיון וחשבון פשוט.  מתישהו יגיע הסכם.  מתישהו. הנה החשבון הפשוט: שלום בודד עדיף על עשרות מלחמות ופעולות איבה ואלפי הרוגים. תשאלו את מצריים וירדן. וגרמניה ורואנדה. אז למה להמשיך לעשות את התנאים בשטח רק יותר קשים?  למה לדחות ולדחות? ואולי יש פה גם עייפות - עד מתי תמשיכו להלחם אחד עם השני?  בעבור מה?  מה קו הסיום?  מה המטרות (של כל צד)?  מתי תפסיקו להסתכל אחורה במקום קדימה?  

אז איפה כל זה משאיר אותנו?  בעבר כבר ניסיתי כמה פעמים מעל הבלוג הזה להגדיר מהו עצב עבורי.  אינני עצוב מזה שאיבדנו את ליעם.  זה הטבע ואני שמח שזכיתי להנות מנוכחותה.  אני לא עצוב כמעט משום דבר ששייך לעבר.  מה שכן מעציב אותי זה דברים שקורים עכשיו או שאנחנו יודעים או חוששים שיקרו בקרוב - ולא עושים דבר ע״מ לטפל בהם.  לדוגמה, כשאני רואה אנשים שמחרבנים את הבריאות שלהם, זה מעציב אותי.  כשאני רואה אנשים שמתעקשים ללכת עם הראש בקיר, זה מעציב אותי (טוב, רק קצת).  ההחמצה המדינית הישראלית הזו, מהנקודה הלבנה ומול שער ריק, לא ממש מעציבה אותי - אם כי שניה אחרי שהכדור חומק החוצה יש נטיה לתפוס את הראש במן נסיון חסר תוחלת כזה להחזיר את גלגל הזמן אחורה.  ההחמצה הזו כבר שייכת לעבר (בעוד כמה שנים, אחרי עוד כמה גלי אלימות, יסתכלו אחורה ויבכו על ההזדמנות הזו שהוחמצה.  זה במסגרת פינת ה״אמרתי לכם״.)  מה שמעציב אותי זה שהמעורבים ממשיכים ללכת עם הראש בקיר. ובשביל לראות את זה באמת שלא צריך להיות פרשן מדיני, נה?

היום לפני 19 שנה

אני קצת חולה היום אז אני יעני עובד מהבית.  המחלה באה בזמן הלא-נכון שכן היום הולדת של ליעם דורש בירה וספורט.  אבל זה מה יש.  מאז שליעם מתה, הפסקתי לצפות בתכניות טלוויזיה לילדים (הבנות עדיין צופות בו מידי פעם בשם ימים יפים יותר). אבל היום, בזמן שאני תקוע על הספה עם כל החיידקים שלי, ולכבוד ליעם, ובגלל שאני לא סובל טלוויזיה-של-בוקר, העברתי לערוץ של ליעם - בתור קולות רקע כאלו.  זה פשוט הרגיש נכון.  (אבל אל דאגה:  או-טו-טו ליגת האלופות עומדת להחליף את אלמו.  אני חולה, אבל לא עד כדי כך, אה?)

ולזכר ליעם, ככה אני מעדיף את התרופה שלי (חפשו The Pill):  הגלולה

אגב הגב

בואו נדבר על הגב, אבל לפני שנתחיל אני רוצה להבהיר כמה דברים:

1.  כל המצב נזיל.  הכל יכול להשתנות בכל רגע.  הכל ענין של מילימטרים.

2.  מה שיאמר בשורות שלמטה זה הסיפור האישי שלי.  האם זה יכול להיות נכון לכל אחד?  לדעתי, בגדול, כן.  אבל לכל אחד יש גוף אחר, הסטוריה אחרת, אורח חיים אחר, רצונות-שאיפות-מוטיבציות אחרות.  אין פה רמיזות וגם לא הצעות.  אני מספר ע״מ לשתף בנסיוני בתקווה שיעזור למישהו אחר.  במלים של דן בן-אמוץ: אחד ירד מהאוניה בחיפה עם שני שקי קפה.  המוכס שאל אותו ״מה זה?״ ענה לו ״אוכל לציפורים״.  ״מה אוכל לציפורים?  זה קפה!״  ענה לו ״ירצו יאכלו, לא ירצו, לא יאכלו״.  כנ״ל פה.  מחד, יש פה אני, אני, אני.  ואפילו [שלטעמי] אין פה התרברבות אישית (אלא רצון כנה לעזור לאחרים), זה עלול להתפס ככזה ע״י חלק מהקוראים.  ובכן, זב״שכם.  מאידך, אני לא מפחד לשאול את השאלות הכי קשות פה.  מי שלא מתאים לא, טוב, גם זו לא בעיה שלי.

זהו, עכשיו אפשר להתחיל.  

בזמן האחרון יצא לי לדבר עם כל מיני אנשים עם פציעות גב כאלו או אחרות.  אני שומע את הסיפורים וממש חש אותם בעצמותי, בסחוסים, בעצבים.  הייתי שם - עד ממש לא מזמן - ואני כ״כ רוצה לעזור. (ובעצם, כפי שהקורא הנכבד יבין בעוד רגע, לא נכון לדבר על הפציעה שלי בזמן עבר.  האויב אורב מעבר לפינה, מתחת לשיח, בתעלה. והוא רק מחפש את ההזדמנות המתאימה להתקיף שוב.) החלק שלפעמים הכי מצער אותי - וגם מכאיב - זה אנשים שמקובעים על פתרון אחד וזהו.  ואם יש חלק בודד שהייתי רוצה שאנשים יזכרו מכל מה שכתוב בפוסט הזה זהוא הדבר הבא: אל תהיו מקובעים.  שימרו על ראש פתוח.  אל תוותרו.  תמיד תמיד תמיד תשאלו את עצמכם אם באמת מיציתם את כל האפשרויות.  

וזו הסיבה לפוסט הזה.  לשתף בנסיון שלי ע״מ לעזור לסובלים להשאר עם ראש פתוח.

------

ב-1991 עבדתי בחוות סוסים מחוץ לאט׳נס, ג׳ורגיה.  באותו בוקר רכבתי על המכסחת בשדה הרטוב.  ו....היא נתקעה לי באיזו תעלה או משהו.  התכופפתי והרמתי אותה וחילצתי וסיימתי את העבודה.  למחרת בבוקר כשקמתי להאכיל את הסוסים בקושי הצלחתי ללכת.  לא הרגשתי כאבים כאלו אף פעם (ואני התברכתי בהרבה כאבים עוד הרבה לפני...אבל לא כאלו).  

נחסוך לקורא את כל התהליך הארוך והמייגע שבא בעקבות הפציעה.  קיצורו של דבר זה שעשו לי MRI ומצאו שני דיסקים פרוצים בגב התחתון.  L4-L5  L5-S1.  בימים שחלפו מרגע הפציעה הכאבים רק גברו.  לא יכולתי לעמוד.  הייתי מגיע לשירותים בזחילה.  אפילו ישיבה היתה מלווה בכאבים.  כל תנועה היתה סיוט.

ושוב נעשה קיצור ונחסוך את כל הפרטים הקטנים.  בשבועות ובחודשים שאחרי הפציעה ראיתי כמה רופאים מומחים - מנתח אורתופדי, מנתח נירולוג, ניורוליגים שאינם מנתחים....ועוד כמה שאני כבר לא זוכר.  פחות או יותר המסר היה אחיד: צריך ניתוח.  אבל ניתוח היה עסק יקר ומסובך ומצריך אשפוז ותקופת החלמה ו.....בקיצור, סיפור.  וכמובן אף אחד לא יכול לערוב לתוצאות הניתוח.  מה לעשות?  אז עכשיו זה רק סיפור, מלים ואותיות, אבל באותם ימים אילו היו כאבי תופת כל דקה וכל שניה.  הכאבים, אגב, לא הורגשו בגב עצמו אלא באצבעות הרגל השמאלית.  איך ולמה?  כי הדיסקים הפרוצים לוחצים על חוט השדרה שעובר בסמוך ושמוביל לעצבים שברגליים. (ועד היום, כשאני מרגיש את הכאבים הארורים והמוכרים הללו באצבעות רגל שמאל, אני חושב uh-oh.)

בינתיים, עד שתיעשה החלטה, עשיתי הכל מסביב:  כדורים (להורדת נפיחות), פיזיותרפיה, מתיחות, כירופרקטים, זריקת אפידורל (שנפטרה מהכאבים כמעט מייד - הו, כמה נפלא זה היה....ואחרי חודש הם חזרו) - וכו׳.  הדבר היחיד שעזר היה הכדורים - אבל גם הם רק בערבון מוגבל מאד.  

וכך עברו להן כמעט שנתיים.  חיפשתי וחיפשתי וחיפשתי פתרון לכאבים שליוו אותי כל יום וכל דקה.  כל האנרגיה שלי היתה מושקעת במציאת מזור, תרופה, פתרון.  לא חשבתי בכלל על....טוב, זה עוד יגיע.  אחרי חצי שנה הגעתי לעוד כירופרקטור - אחד מיני רבים.  ההבדל היה שהבחורצ׳יק הזה התחיל לא בטיפול כירופרקטי שיגרתי אלא עשה לי סדרת צילומי רנטגן בעיקר בעמידה.  ומה שהוא מצא תוך שניה זה שאגן הירכיים שלי יושב באלכסון.  יעני שצד אחד יותר גבוה מהצד השני.  יעני שרגל אחת יותר ארוכה מהשניה.

אה, שכחתי לגמרי לציין, אמרתי לרופא: לפני 10 שנים עברתי פציעה חמורה ביותר בתאונת דרכים.  כל הגפיים התחתונות שלי לא רק נשברו אלא ממש התרסקו.  הרופאים היו צריכים ממש להרכיב אותי מחדש.  וכנשלמה מלאכת ההרכבה וכשעברו להן עוד כמה שנים של עוד כמה ניתוחים ועוד תקופות החלמה ומאות תרפיות, נותרה לה רגל אחת יותר קצרה מחברתה.  אבל למי היה אכפת?  אני הייתי בחיים ויכולתי ללכת ואפילו לעשות סקי ולרכב על סוסים וגלשני רוח וכו׳.  שלא לדבר על עבודה בקיבוץ. נו, אז רגל אחת יותר קצרה מהשניה, אז מה?  פרטים קטנים וזניחים.

אז זהו, שלא.  הס״מ החסר הזה ברגל אחת גרם לאגן הירכיים שיהיה באלכסון.  עכשיו, קחו סרגל T (כזה שהשתמשנו בו בבי״ס תיכון, זוכרים?) ותחזיקו אותו הפוך:  _|_  יש?  יופי.  עכשיו הטו את הבסיס טיפה, ממש טיפה, לכיוון אחד. שימו לב שהחלק האנכי מצביע באלכסון.  יש מבין?  אז הבסיס זה אגן הירכיים והחלק האנכי זה חוט השדרה.  אלא מה?  חוט השרה אינו סרגל.  כשהבסיס שלו, יעני אגן הירכיים, פונה שמאלה, החלק שמעליו ״מנסה״ לישר את המעוות ופונה ימינה.  ונוצרת צורת S.  וכך הלכתי שמח וטיפש במשך 10 שנים, מזניח את הגוף שלי לא בכוונה אבל מתוך תמימות ורצון לעשות הרבה.  וכמובן, כשאתה מקבל את החיים שלך בחזרה אתה לא בדיוק מודע לס״מ בודדים פה ושם שלא מסתדרים להם.

הוצאת המכסחת התקועה מהתעלה זה לא מה ששבר לי את הגב.  זה היה רק הקש ששבר את גב הגמל.  העיוות השלדי שנמשך 10 שנים היה הגורם האמיתי.  הכירופקטור הנ״ל המליץ על הגבהת הרגל הקצרה ע״ל לאזן את האגן.  תוך כמה שבועות עברו לי הכאבים ונפטרתי מהכדורים.  כל מה שהוא עשה היה להסתכל גם בקנקן וגם במה שבתוכו.  הוא לא טיפל בסימפטומים אלא בסיבה שגרמה להם.

למי שלא חווה כאבי סיאטיקה מימיו, אני לא מאחל לו.  מי שכן חווה יודע את הרגשת החופש כשיוצאים מהכאבים.  אתה לעולם, לעולם, לעולם לא רוצה שהם יחזרו.  והייתי גאה בעצמי שלא אמרתי נואש והמשכתי לחפש פתרון מחוץ לחדר הניתוח שוב ושוב ושוב.  ובסוף ניצחתי, כן?

סופו של פרק א׳.

-----------

פרק ב׳

אבל אני לא הייתי כזה בר מזל.  בשנים שעברו אחרי שנפטרתי מהכאבים האיומים הנ״ל שליוו אותי שנתיים, חזרתי לפעילות מלאה.  ריצה, כדורגל, גלשני רוח....וכו׳.  והכאבים לא איחרו לבוא.  במשך ה-20 שנה שעברו מאז אולצתי שוב ושוב ושוב לקצץ בפעילויות השונות שלי ולהתאים את עצמי כל פעם מחדש לפציעות שחזרו כל שנה-שנתיים.  

וכמובן שליעם הגיעה לחיי והוסיפה הרבה שמחה אבל גם הרבה משקל ומצבים מוזרים שבה הייתי צריך להעביר אותה מהמיטה לכסא גלגלים למקלחת ל....הרשימה הארוכה.  והגב שלי לא אהב את זה.  

וזו היתה התקופה הזו.  כל שנה-שנתיים חזרו להם הכאבים.  מצאתי דרכים להתמודד איתם: כדורי סטרואידים כשלא היתה ברירה;  אבל גם כוסות רוח סינים - שבתקופה מסוימת עזרו לי מאד.  בכל התקופה הזו הקפדתי לעשות יוגה פעמיים בשבוע.  להגמיש את הגוף ולחזק אותו.

אבל בסופו של דבר זה מה שאפיין את התקופה הזו: המעגל החוזר הזה של כאבים מידי פעם ומציאת פתרון.  וכל פתרון היה זמני. 

עד שבתחילת 2012 הכאבים חזרו בעוצמה שלא חשתי כמוה 20 שנה. שוב לא יכולתי לעמוד בלי כאבים.  לא יכולתי אפילו להסתובב במיטה בלי כאבים.  אולי בגלל שהגיעה ההודעה שליעם כבר איננה ושאפשר להשבית אותי.  בלי להסס פניתי לזריקת אפידורל לגב התחתון ונגאלתי. (אה כן, שכחתי לציין:  ב-2007, אחרי רכיבת אופניים של 80 ק״מ חשתי כאבים חזקים בין השכמות.   MRI שבוצע הראה דיסק נוסף פרוץ בגב העליון ועוד שלושה כמעט-פרוצים.  יופי נחמה.  קיבלתי זריקת אפידורל ומאז לא חזרו הכאבים.  אז ב-2012 כשחזרו הכאבים בגב התחתון, פניתי לאותו פתרון.  בזמן כתיבת שורות אילו, כמעט שנתיים מאז אותו אפידורל, לא חזרו הכאבים (חוץ מאפיזודה קטנה שהתגברתי עליה לבד)).

-----------

פרק ג׳ 

אחרי האפידורל האחרון סוף כל סוף נפל לי האסימון.  החלטתי שנמאס לי ממעגל הקסמים הארור הזה שבו יש פתרון זמני ואז חוזרים הכאבים ושוב פתרון ושוב כאבים - וחוזר חלילה.  משהו בסיסי ועקרוני חייב להשתנות. צריך שינוי גישה. במקום להיום מגיב (לכאבים החוזרים ונשנים), יעני פסיבי, אני רוצה לקחת יוזמה, להקדים תרופה למכה, כמו שאומרים, להמנע מכאבים מלכתחילה.  להיות האדון של הגוף שלי.  

רייצ׳ל הפנתה אותי לשיטה הזו שהיא שמעה עליה - Egoscu.  נפגשתי עם המטפלת וכבר בפגישה הראשונה זה ״דיבר אלי״.  הגישה של השיטה הנ״ל מאד דומה לשיטה של הכירופרקטור ההוא שמצא שהאגן שלי יושב באלכסון.  וזה מה שהיא עשתה:  צילמה אותי עם iPhone פשוט והניחה את התמונות על מן שתי-וערב של קווים.  ומה שרואים זה את חוסר האיזון שבגוף.  לא אציין פה את פרטי השיטה.  מי שרוצה יתענין בעצמו.  קראתי את הספר Pain Free מאת פיט אגוסקיו, מפתח השיטה.  זה דיבר אלי מייד.  זה כ״כ הגיוני.  כשנפגשתי עם המטפלת לראשונה אמרתי לה:  להבדיל מהמטופלים האחרים שלך, אני לא בא אלייך עם כאבים.  אני רוצה שתתקני את הגוף המעוות שלי ע״מ שלעולם לא ארגיש כאבים שוב (מהגב).  

הגוף שלנו כל הזמן מתעוות - אם נרצה או לא נרצה.  הישיבה הממושכת (שמאפיינת את אורח החיים של כולנו), פעילות גופנית מאומצת, ילדה עם צרכים מיוחדים, ועוד מיליון גורמים שאין לי זמן וכח לכתוב עליהם.  כולם גורמים לעיוותים קטנים.  והעיוותים הקטנים בחלק אחד של השלד שלנו גורמים לתגובת שרשרת באזורים אחרים.  לדוגמה, כאב בכתף יכול להגיע בכלל מכף רגל לא מאוזנת.  יש מיליון דוגמאות.  בשביל זה קראתי את הספר של פיט אגוסקיו.  במהותה השיטה פשוטה מאד:  העצמות שלנו מרכיבות את השלד שעליו יושב הגוף.  אבל העצמות לבד לא מסוגלות להחזיק אותנו.  השרירים מחזיקים ומזיזים את העצמות.  כדי להגיע לאיזון אידיאלי (שאליו נועדנו), העצמות חייבות להיות מקבילות גם אופקי וגם אנכי (זה השתי-וערב של קווים שהזכרתי קודם שאותו שמים על הצילום).  בכל אופן, בגלל אורח החיים הלא בריא שלנו ובגלל עיוותים שנוצרו מתלאות החיים ומסיבות אחרות (פציעה קשה, במקרה שלי), התנוחה שלנו בתנועה (הליכה, ריצה, עמידה, וכו׳) משתנה בצורה בלתי רצונית.  ואז החלק הזה של הגוף ״מתפשר״ (לא יודע איך לתרגם compromises במקרה הזה).  כלומר, במקום לנוע בדרך האידיאלית והמכווננת, חלק זה של הגוף עושה מה שהוא ״חייב לעשות״.  מסובך מידי?  תחשבו על נקע ברגל בתור דוגמה.  כשיש נקע אנחנו צולעים.  השרירים שלנו ״מתפשרים״ על תנועה לא-נכונה ע״מ להמנע מכאבים.  וכשזה קורה, שרירים אחרים חייבים למלא את תפקידם של השרירים שהתפשרו לעבוד פחות.  וזו הבעיה!  בדוגמה של הנקע, זה כמובן זמני בלבד.  מדובר על מקרים יותר סמויים בהם השרירים מתפשרים בלי שנרגיש בזה אפילו.  ואחרי שנים של עבודה לא נכונה וחוסר איזון ורכישת הרגלים רעים, מתפתחים להם כאבים בכלל במקום אחר, מקום שמושפע מהאיזור הפגוע.  לדוגמה, ברך יכולה לכאוב בגלל ירך או קרסול פגוע - שלא ממש כואבים.  זה בערך העקרון.  ומטרתה של השיטה היא להחזיר את הגוף ליישור, לאיזון, ל-alignment. 

מה ההבדל בין שיטת אגוסקיו לבין כירופרקטור?  הלא גם הוא מטפל ביציאה מאיזון.  ההבדל הוא ככה:  כירופרקטור עושה את ההוקוס-פוקוס שלו בזמן שאנחנו נייחים לגמרי.  למען האמת, הוא לרוב אומר לנו להרפות את השרירים ולהיות נינוחים.  ואחרי שהוא עושה את המג׳יק הקטן שלו, אנחנו הולכים הביתה שמחים וטובי לב.  ואחרי כמה שבועות הכל חוזר ואנחנו צריכים לחזור אליו לעוד טיפול.  הכל זמני.  למה?  כי הידיים שלו מחזירים את השלד למקום, לא השרירים שלנו.  אצל אגוסקיו, לעומת זה, בעבודה עצמית אנחנו מאמנים את השרירים (שנרדמו בשמירה במשך השנים) לפעול מחדש בעבודה שלה נועדו, להזיז את העצמות והפרקים בתנועה נכונה.  זה אגוסקיו בתמצית.  אין פה הוקוס-פוקוס.  יש פה הרבה עבודה עצמית, הרבה מכניקה פשוטה ובסיסית.

הפגישות איתה לא היו זולות והביטוח הרפואי לא מכיר באגוסקיו כשיטת תרפיה מוכרת, אז זה לא מכוסה.  אבל עשיתי את החישוב הפשוט:  אם באמת אצליח לשלוט בכל עצם וכל פרק וכל שריר בגוף שלי ובעקבות זאת אאזן אותו - ובעקבות זאת אמנע כאבים, זה שווה הרבה יותר מכסף.  והחלטתי על תכנית רב-שנתית.  אמרתי למטפלת:  אכריז על הצלחת השיטה רק אחרי שיעברו שלוש שנים בלי כאבים.  כרגע עברה שנה וחצי אז אני בחצי הדרך.  הפכתי למאמין בשיטה.  

ה״מטפלת״ לא ממש מטפלת בגוף.  כל מה שהיא עושה זה לצלם אותי סדרת צילומים, להניח את הצילומים על השרטוט-קווים שלה, ולהתאים לי סדרת תרגילים.  ואז זה עלי לעשות את התרגילים.  כל יום.  בלי לוותר ובלי לחפף. זה לוקח הקדשה ועבודה.  זה בהחלט לא לעצלנים.

וזה עבורי ההבדל בין זה לבין ניתוח.  האם מי שהולך לניתוח באמת נוסה כבר הכל או האם הוא כבר מיואש מרוב כאבים? או  האם הוא אינו מוכן להשקיע זמן ומאמץ ומחפש פתרון מהיר (אני מכיר כמה חבר׳ה כאלו)?  אני אישית עדיין לא מוכן לסכין.  20-ומשהו שנים אני מצליח להתגבר - למרות שהחיים זרקו כל מכשול אפשרי בכיווני.  לא מוותר.  כמו ג׳ו מונטנה (עיין ערך).  אני לא יודע אם העובדה שאני נטול כאבים כרגע זה הודות להאפידורל האחרון לפני שנתיים או בזכות האגוסקיו או בזכות שילוב בין השניים.  אבל זה לא הכי חשוב.  מה שחשוב זה להמשיך לאזן את הגוף, להמשיך ללמוד איך לשלוט בו, איך לתקן את המעוות, איך לשמור אותו טרי וחזק ומאוזן.  זו לא משימה פשוטה לגוף דפוק כמו שלי, אבל המוח שלי לא מוותר רק בגלל שהעולם כולו נגדי.  יש לי עוד 67 שנים לחיות (עד 120, כן?) ואני לא מתכונן להעביר אותם בכאבים.  ויש לי כבר מספיק בטחון שאצליח לחמוק מניתוח.

-----------

הערת אגב מס׳ 1 (אישית):

בנוסף לגב יש לי גם כאבים בברך ימין ובכתף שמאל וב....עוד כמה מקומות פה ושם.  אגוסקיו, אני מקווה, יעזור לי עם כולם במידה זו או אחרת.

הערת אגב מס׳ 2:

מי שלוקח קיצורי דרך מוותר מראש על היכרות עם הגוף שלו.  מי שפונה לפתרון מהיר נמנע מלשאול שאלות קשות על עצמו ואולי גם נמנע מלתור אחרי פתרונות עם ראש פתוח.  אני לא אומר את זה כביקורת.  פשוט פגשתי יותר מידי אנשים עם כאבים שלא מחפשים יותר רחוק מהרפואה הקונבנציונלית.  קל להאמין לרופאים ותרפיסטים.  הם המומחים, נכון?  לא!  לא נכון!  המומחה היחידי הוא אתה, אדון הגוף שלך.  כל השאר הם יועצים.  אתה המומחה.

הערת אגב מס׳ 3:

אנשים אומרים ניסיתי יוגה וניסיתי זה וניסיתי זה.  זיכרו:  יוגה עשויה לעזור, אבל זה לא פתרון אישי.  זו שיטת עדר.  אתה עושה תרגילים עם עוד קבוצה של אנשים (או אפילו לבד).  אבל האם התרגילים הללו הם הנכונים עבורך?  למה ואיך?  האם הם עלולים להזיק לך?  גם אני עשיתי יוגה.  לא סתם.  ממש!  במשך 10 שנים.  נכנסתי לזה חזק.  אבל לאט לאט למדתי על המגבלות של יוגה ועל הסכנות שבה.  אני עדיין חושב שיוגה זו דרך מצוינת להשאר בריא, אבל עבורי זה לא עבד.  (ואגב פנימי קטן:  כשאני אומר ׳יוגה׳ אני מתכוון לשלל השיטות הדומות - פילטס וכו׳, אנא אערף.)  וחוץ מזה, מי שאכן ניסה שיטות אילו והן לא עזרו או שרק עזרו חלקית (כמו אצלי), האם זה לא הרמז לחפש דרך אחרת?

הערת אגב מס׳ 4:

ראש פתוח כבר אמרתי?  גם עכשיו, כשאני עושה אגוסקיו כמעט מידי יום, אני משלב עם תרגילים אחרים שלמדתי במשך השנים.  אני עושה את מה שמתאים לגוף שלי.  לא הולך עם העדר.  איפה שאגוסקיו לא נראה לי, אני לא עוקב אחריו.

הערת אגב מס׳ 5:
עד כה דיברתי כמעט רק על פציעות כרוניות - עצמות, פרקים, חוליות, עצבים.  אבל פגיעות בגוף יכולות להיות מסיבות רבות: שרירים, גידים, דלקות, ושילוב של כולם.  כשהגוף לא מאוזן זו הזמנה פתוחה לכל אחד מהדברים הללו.  אז כשכואב לך הברך, תחשוב:  האם זה באמת הברך או האם הברך זה רק תוצאה של מקום אחר בגוף שלא מאוזן כראוי (וגורם בשרשרת לחוסר איזון ושחיקת הברך)?  הרבה אנשי מקצוע אומרים על ברך כואבת ״עייפות החומר״.  באמת?  אם כך, איך זה שרק ברך אחת דפוקה ולא שתיהן?  הלא הן באותו גיל ונשאו פחות או יותר את אותו משקל ועשו פחות או יותר את אותה עבודה, לא?

הערת אגב מס׳ 6:
למרות שאגוסקיו הגיוני עבורי, אני בטוח שיש עוד שיטות שמסוגלות לעזור.  כל אחד שיבחר מה שמתאים לו.  למה אני עם אגוסקיו?  כי הוא מדבר על התשתית הבסיסית ביותר: עצמות ושרירים.  זה ההתחלה של הכל.  יסודות הבנין.

-----------

סיפרתי פה סיפור מאד אישי.  הקורא מכיר עכשיו את אורך הרגליים שלי ואת תנוחת האגן שלי.  במלים אחרות, הוא יודע בדיוק מה נמצא מתחת לתחתונים שלי... אבל האמת היא שלא אני ולא הגב שלי הם הנושאים האמיתים של הפוסט הזה.  הנושא האמיתי הוא אתה, הקורא.  הגוף שלך, הגישה שלך.  אני רק השתמשתי בהסטוריה שלי ובגוף שלי ע״מ לתת דוגמאות.   נושא הפוסט הוא לשמור על ראש פתוח, להמשיך לשאול את עצמך שאלות ולענות להן בכנות.

-----------

למה להגיד לא לסכין?
לדעתי הרבה אנשים בוחרים מוקדם מידי באפשרות ללכת לניתוח.  ומה זה מוקדם מידי?  מתי ניתוח זה לא מוקדם מידי?  מתי זה הזמן המתאים לניתוח?  לדעתי?  אף פעם לא.  ואני מקווה שבאומרי זאת לא אאלץ לאכול את הכובע ולפנות לניתוח בעצמי.  אז הנה הסיבות שלי נגד ניתוח:

• האם יש ערבות שניתוח באמת יפתור את הבעיה?  ובכן, אפילו המומחה העולמי הבכיר ביותר יוכל להבטיח רק 50-50 אחוזי הצלחה.  סיכון גבוה לטעמי.  כלומר, רופאים יגידו לכם דברים כמו 70-80% אחוזי הצלחה וכו׳.  אבל האם הרופא - מומחה ככל שיהיה - באמת יודע שהגוף הספציפי שלכם יגיב לסכין כמו שאר האנשים שהוא ניתח עד היום?  אם אתם מאמינים ברופאים יותר ממה שאתם מקשיבים לספק הפנימי שלכם, אז אין לי מה להוסיף.  בהצלחה.
• ברגע שנתת לסכין לחתוך, אי אפשר לבטל את הפעולה.  אין דרך להחזיר אחורה את חיתוך העור והרקמות, שייוף הדיסק והחוליות, ושאר ירקות.  מה שנעשה, נעשה.  מרגע זה השתנתה המציאות והאנטומיה שלך - ל-ת-מ-י-ד.  ויותר חשוב....
• ....לגוף שלנו יש את הכלים שלו להבריא את עצמו.  סכין (ניתוח) זה התערבות חיצונית עם המנגנון הטבעי של הגוף שלנו.  הכנסתם סכין, הפרעתם למנגנון הזה לתמיד - או לפחות להרבה זמן.
• ברגע שהסכין חתך, הגוף השתנה.  אין דרך לחזור לאיזון הגוף בדרך טבעית.  אם הניתוח נכשל, אתה בדרך כמעט ללא מוצא.
• השאלות הכי חשובות לשאול הן מה טבעה של הפציעה? איך היא נגרמה?  למה היא נגרמה?  התשובות לשאלות הנ״ל יבהירו שהפציעה ככל הנראה נגרמה מאיזשהו חוסר איזון בסיסי בגוף.  ובכן, אף ניתוח לא ירפא חוסר איזון שכזה.  וחשוב פה להבהיר:  גם ניתוח ״מוצלח״ (וההגדרה של ״מוצלח״ זה נושא נפרד בפני עצמו) לא יביא לאיזון הגוף.  הוא לא מטפל בבעיה שגרמה את הפציעה מלכתחילה.  לכן מה הערבויות שהסימפטומים לא יחזרו?  לחשוב, לחשוב, לחשוב (על ניתוח) ולהסס ולהיות סקפטי זה לא רע.  בדיוק ההפך.  זה מה שיאפשר לך להרחיב אופקים ולחפש פתרונות אחרים, טבעיים, ולהשאר עם ראש פתוח.  במלים אחרות:  ניתוח: פתרון מהיר לזמן בלתי ידוע; פתרון אחר, השארת האופציות פתוחות למוצא אחר שמבוסס על המנגנון שכבר קיים בגוף באופן טבעי, פתרון לטווח הארוך.
• ואם באמת מיציתם את כל האפשרויות, ואני מתכוון לכ-ל ה-א-פ-ש-ר-ו-י-ו-ת, ועדיין יש כאבים, נו, אז תמיד אפשר ללכת לניתוח.  אפילו שאני גם אז נגד. 

-----------

לסיום נזכיר את מה שנאמר בהתחלה:  אין לי מושג לכמה זמן הגב שלי יחזיק מעמד.  כל מה שנאמר לעיל  יכול להשתנות בכל רגע.  הכל ענין של מילימטרים.  ולמרות הפחד מהניחוס בגין הכתוב לעיל, החלטתי לפרסם.  אולי יהיה איזה מסכן שיפיק מכל זה תועלת.  וואחד פוסט כתבתי פה, אה?

לאן כולם רצים?

ספרינט לשומקום

אתמול ירד שלג באטלנטה.  מה זה אומר?  השלג עצמו הוא נחמד, כמובן, משנה אווירה כזה.  הבעיה היא עם כל הבלגן שהוא יוצר.  הטמפ׳ יורדות והשלג נדבק לכביש והופך לקרח.  אנשים ממהרים הביתה ו....נתקעים בפקקים ועושים תאונות (שרק מגדילות את הפקקים) וכו׳.  ברי המזל מגיעים הביתה באותו לילה.  לי לקח צ׳יק-צ׳ק, אבל לחבר׳ה אחרים מהעבודה לקח הרבה הרבה שעות להגיע הביתה למרחק שבד״כ לוקח להם 30-40 דקות.  ויש כאלו שבכלל נתקעו כל הלילה על הכביש וגם בבוקר נשארו תקועים.  

בתי ספר ומקומות עבודה ושירותים לאזרח - הכל סגור היום.  יש תנועה מינימלית על הכביש.  אני רק מרגיש אמפתיה לכל אותם אילו שחייבים לצאת לעבודה: שוטרים, נהגי אמבולנס, נהגי רכבות, עובדי ציבור, רופאים ואחיות, וכו׳.  ובאותו זמן אני מרגיש בר-מזל כמובן שאני יושב בבית עם הרגליים מכוסות בשמיכה וחתולה שמוסיפה חום גוף.  בקיצור, הכל סגור וכמעט אין איש ברחובות.

מה שמביא לתהיה הבאה:  אם, בגלל השלג, אנחנו יכולים להאט את קצב החיים (מתוך כפייה מסוימת, כמובן) ואף אחד לא מת מזה, לאן אנחנו רצים כל הזמן כשלא יורד שלג?  ולמה אנחנו רצים כל הזמן?  מה ההגיון בזה?  למה אנחנו שמים לעצמנו דד-ליינים?  למה אנחנו דוחפים כ״כ הרבה לתוך לו״ז עסוק גם ככה?  למה אנחנו בוחרים להוסיף לחץ לחיים?  למה אנחנו מלמדים את דור ההמשך שזו הדרך?  למה?

אין בזה שום הגיון.  אם היתה לי אפשרות, הייתי חי במקום שגם בו הייתי צריך לעבוד לפרנסתי והילדים היו הולכים לבתי ספר והכל היה דומה - רק בהבדל מהותי אחד:  בלי לחץ.  הכל היה נעשה תוך מי-מנוחות.  משפחה וקהילה ואוכל וספורט ובירה ויין היו בראש סולם העדיפויות - הרבה לפני עבודה וקריירה וכסף ותהילה.

חסר בית

אתמול בערב, כשהשלג סתם את הרחובות, הלכנו צלילה שלי ואני לסוף הרחוב לעזור בהכנת סנדוויצ׳ים לחסרי הבית.  עמדנו מסביב לשולחן ארוך והכנו שקיות אוכל בסרט נע.  מימיני עמד אחד, חסר-בית בעצמו.  אין לי מושג איך הוא הגיע לשם וכל זה.  מה שאני כן יודע זה שאני רואה את הבחורצ׳יק הזה הרבה בהליכות שלי בשכונה.  תמיד עומד שם בכל מזג אוויר.  ואני תמיד תוהה איפה הוא אוכל, איפה הוא מבלה את הלילה, האם הוא ישן, איך הוא ישן (בגלל הקור), איפה הוא עושה ״את זה״ (טוב, זה בעצם די ברור...), וכו׳.  הוא תמיד ״נחמד״ לעוברים ולשבים.  מנופף לשלום בכל מזג אויר, מעולם לא מבקש כסף, מחייך לכולם.  בד״כ עבורי הוא רק חלק מהנוף.  אני מנפנף בחזרה וממשיך.  אבל אתמול הוא הפך מסתם ״נוף״ לאדם אמיתי.  דיברתי איתו, תיאמתי איתו (שקיות וכו׳).

ואז סיימנו וניקינו והתפזרנו כל אחד לחור שלו, מדדים בשלג, נזהרים לא להחליק.  לאן הוא הלך?

חתולה

הבוקר, כמו בכל בוקר, נתתי לחתולה לצאת.  אתמול בערב היא הרגישה את הקור, ראתה את השלג, ומיהרה חזרה הביתה.  היום היא תפסה אומץ והלכה לאנשהו.  אבל כשהיא לא חזרה אחרי חצי-שעה ואחרי זה שעה, התחלנו לדאוג.  בד״כ כשקוראים לה היא חוזרת.  בזמנים כאלו אתה מייד חושב על הגרוע מכל: שהיא נתקעה בקור איפהשהו; שאיזו חיה תפסה אותה (ראקון, קויוטי).

בקיצור, לא התעצלתי ושלחתי את רייצ׳ל לקור ולשלג שתחפש אותה.  היא אותרה מאחורי הבית על מרומי העץ.  ולא ידעה איך לרדת.  אז הוזעקתי והשאלתי סולם כמעט-כבאים ארוך כזה מהשכנים וטיפסתי לי בקור, על סולם מתנדנד וחלקלק, להוריד את התינוקת מהעץ.