היום
נדבר על מוות. כן, מוות. מה יש, אם כולם מדברים על החיים כל הזמן, למה
אי אפשר לדבר על המוות מידי פעם? ובכלל, איך מדברים על המוות? מה אתה
בכלל רוצה מאיתנו?
אני רוצה שאני אוכל לדבר על הבת המתה שלי - ליעמי שלי - בדיוק כפי שאני מדבר על כל מי שחי. אבל בחברה שלנו זהו דבר בלתי אפשרי. אמרת את המילה "מוות" - בכל קונוטציה אפשרית - ובאחת כל השיחה משתנה או משתתקת או פשוט כולם נעלמים מהחדר. מוצאים תירוץ ללכת. להעלם. להחליף נושא. רק לא לדבר על המוות. מוות זה נושא טאבו.
מותר לדבר על בעיות בחיים וכל מיני "אובדנים": קרנות פנסיה שהתרוקנו, פיטורים מעבודה, גירושים, בעיות רפואיות - וכו'. רק על מוות אסור לדבר.
ואם כבר אנשים, לרוב בעל כרחם, מוצאים עצמם מדברים איתי על המוות, לרוב אני מייד מרגיש את רגשי הרחמים שלהם כלפי. ואני לא רוצה את זה. רוצה לדבר חופשי על כל נושא. אז זהו, פה אני יכול לדבר על כל נושא חופשי חופשי - כולל מוות.
מתי אתה מרגיש שצריך או רצוי לדבר על המוות? ובכן, אני לא מרגיש שממש צריך "לדבר על המוות", אבל יש מקרים בהם אני מרגיש שחוסר הפתיחות של החברה להזכיר את הנושא, שם אותי בכלא. סותם לי את הפה בעל כורחי. לדוגמה:
* כששאולים אותי כמה ילדים יש לי.
* כששואלים אותי מה עשיתי הסופשבוע האחרון (הלכתי לבקר את הבת שלי בבית קברות).
* כשאני צריך לשאול אנשים עצה לגבי הבלוג (איזה בלוג יש לך? אה, סתם...על הבת המתה שלי).
* אני רוצה לשים תמונה שלה על השולחן בעבודה, אבל זה יצריך סיפור לשואלים - סיפור שישנה את כל היחס אלי.
* וכו'
כל תשובה שאתן לשאלות אלו מן הסתם תתפוצץ כמו רימון נפץ שהתגלגל משוחרר נצרה לתוך החדר.
נדמה לי שהמוות עצמו אינו שלילי, נכון? הלא המוות עצמו הוא רק מצב - בדיוק כמו החיים. מה שמביא למוות נתפס בעינינו כשלילי ולרוב זה באמת ככה. אבל המוות עצמו הוא פשוט נקודת מעבר מהחיים שלנו למשהו.....ובכן, למשהו בלתי ידוע. אנחנו מבכים את הפרידה מהמת - זה מובן לגמרי וטבעי. אבל למה אנחנו נמנעים מלדבר על זה?
חבר טוב, אבא של ילד מיוחד, אמר לי שלספר לאנשים בעבודה על מצבך המיוחד לא יכול להיות דבר טוב. אנשים מסתכלים עליך אחרת. חושבים שאתה הוא זה עם הצרכים המיוחדים. חוששים שזה יפגע בעבודה עצמה. דפוק לאללה וכמעט שקשה להאמין, לא? ככה זה באמריקה. כמובן שזו הכללה גסה, אבל זה מראה שזה פשוט מסוכן ואתה לא יודע כמה פתוח אתה יכול להיות גלוי ומה אתה צריך לכסות ולהסתיר.
אז כן, אני מסתיר את ליעם. במסיבות, באירועים חברתיים, בעבודה, בפגישות עסקיות. אני מסתיר אותה גם כשאני יודע שהשיחה תהפוך למוזרה וגם כשאני לא יודע מה יהיו התוצאות אם אחשוף הכל. בולע כדור צמר גפן כל פעם שהנושא מאיים לעלות ע"פ השטח. לחסום אותו שלא יעיז לפרוץ. לקבור אותה שני מטר מתחת לאדמה זה עדיין לא מספיק. חי בשקר.
האירוניה היא שכשליעם עדייןהיתה איתנו, בייחוד בזמנים הטובים, הייתי כ"כ גאה בה. גם זה קצת טאבו, אגב, בחברה שלנו. אנשים אמורים "להסתיר" את הילדים המיוחדים שלהם. לא אנחנו. אנחנו התגאינו בה. ולימדנו את החברה שמסביבנו איך צריך להתייחס אליה (ואלינו). ועכשיו, כשהיא לא פה והטאבו כאילו הוסר, יש טאבו חדש. עולם הפוך.
יש אנשים שהם בלווא הכי מאד פרטיים אז אולי להם מצב כזה לא היה מפריע כ"כ. אני לא כזה. אני אוהב להיות פתוח. אבל זו החברה שאנחנו חיים בה, לצערי. וגם אם היה לי הרבה הרבה כסף או חוכמה או פירסום - גם אז הסיכוי שלי לשנות את איך החברה שלנו מתייחסת למוות היה אפסי, נה? אבל אם היה לי כסף, אז הייתי יכול לדבר חופשי איפה ומתי שמתחשק לי. ואולי זה היה עושה שריטה קטנה על מוסכמות החברה.
הקיצער, מי שקרא את הפוסט הזה שירגיש חופשי לדבר איתי על המוות - גם זה של ליעם - מתי שהוא רוצה
.
ואחרי שהבאנו אותה הביתה פשוט ישבנו וחיכינו. וכצפוי ליעם, שבימים האחרונים היתה חייבת את עזרתה של מנגנון הבית חולים ע"מ לשרוד, ליעם שכל השנה האחרונה לא העזנו לתת לה מורפיום נגד כאבים ע"מ שלא תפסיק לנשום - פתאום נשמה בעצמה, ולמרות השפעת הסם. כאילו מתוך השינה שתחת השפעת המורפיום היא אמרה "אני יכולה, אני יכולה לנשום לבד". כרגיל, ליעם הלא מוותרת. אותו מוח שהתקשה להורות לגוף לנשום במשך שבועות, פתאום עבד בלי בעיות. כאילו לשטות בנו. ומה שאתה שומע בתור הורה זה "אני לא רוצָה ללכת עדיין" ואתה ממשיך לחשוב את המחשבות, אוה, המחשבות, האם אנחנו עושים את הדבר הנכון?
אבל ההחלטה נפלה והיינו חזקים בה. זה היה רחוב חד-סטרי ללא מוצא ואפילו שאנחנו אחזנו בהגה, לא היה טעם לנסות להסתובב. וגם לא היה לאן. ובעצם לא עשינו הרבה. נתנו לטבע לעשות את שלו. היינו שלמים עם זה. ורק דאגנו שלא תסבול.
ידענו כמה דקות לפני זה שזה הולך להגמר. הרגשנו שזה בא. וכשהגיע הרגע, שמתי את הסטטוסקופ והקשבתי. טמנתי את הפנים שלי בפעם האחרונה בתוך הצוואר שלה, כמו שעשיתי מיליון פעמים בירח הדבש שלנו, שארך ½ 14 שנה, והיא היתה מתגלגלת מצחוק. הרמתי את מבטי לסובבים והעיניים אמרו "זהו". הן רחצו אותה ושמו פרחים. וכשבאו לקחת את הגופה הרמתי את ליעמי שלי, ממש כמו שהרמתי אותה ב-½ 14 השנים שחלפו - מהמיטה לכסא גלגלים, לאמבטיה, למיטה של הרנטגן, לחדר הניתוחים, לאופניים, לנדנדה בגן, למטוס - ושמתי אותה במיטה שלהם. הפעם היא לא צחקה ולא התלוננה. וגם היתה קצת קרה. ואולי אולי טיפה יותר כבדה. והם הכניסו אותה לרכב שלהם. וזהו.
מטפחת.
ואפילו שכואב לי לדבר על הקטע האחרון ואפילו לקרוא אותו מביא דמעות לעיניי, אפשר לנסות, כן, רק לנסות, לדבר איתי על זה. או שאוכל או שלא.
י
אני רוצה שאני אוכל לדבר על הבת המתה שלי - ליעמי שלי - בדיוק כפי שאני מדבר על כל מי שחי. אבל בחברה שלנו זהו דבר בלתי אפשרי. אמרת את המילה "מוות" - בכל קונוטציה אפשרית - ובאחת כל השיחה משתנה או משתתקת או פשוט כולם נעלמים מהחדר. מוצאים תירוץ ללכת. להעלם. להחליף נושא. רק לא לדבר על המוות. מוות זה נושא טאבו.
מותר לדבר על בעיות בחיים וכל מיני "אובדנים": קרנות פנסיה שהתרוקנו, פיטורים מעבודה, גירושים, בעיות רפואיות - וכו'. רק על מוות אסור לדבר.
ואם כבר אנשים, לרוב בעל כרחם, מוצאים עצמם מדברים איתי על המוות, לרוב אני מייד מרגיש את רגשי הרחמים שלהם כלפי. ואני לא רוצה את זה. רוצה לדבר חופשי על כל נושא. אז זהו, פה אני יכול לדבר על כל נושא חופשי חופשי - כולל מוות.
מתי אתה מרגיש שצריך או רצוי לדבר על המוות? ובכן, אני לא מרגיש שממש צריך "לדבר על המוות", אבל יש מקרים בהם אני מרגיש שחוסר הפתיחות של החברה להזכיר את הנושא, שם אותי בכלא. סותם לי את הפה בעל כורחי. לדוגמה:
* כששאולים אותי כמה ילדים יש לי.
* כששואלים אותי מה עשיתי הסופשבוע האחרון (הלכתי לבקר את הבת שלי בבית קברות).
* כשאני צריך לשאול אנשים עצה לגבי הבלוג (איזה בלוג יש לך? אה, סתם...על הבת המתה שלי).
* אני רוצה לשים תמונה שלה על השולחן בעבודה, אבל זה יצריך סיפור לשואלים - סיפור שישנה את כל היחס אלי.
* וכו'
כל תשובה שאתן לשאלות אלו מן הסתם תתפוצץ כמו רימון נפץ שהתגלגל משוחרר נצרה לתוך החדר.
נדמה לי שהמוות עצמו אינו שלילי, נכון? הלא המוות עצמו הוא רק מצב - בדיוק כמו החיים. מה שמביא למוות נתפס בעינינו כשלילי ולרוב זה באמת ככה. אבל המוות עצמו הוא פשוט נקודת מעבר מהחיים שלנו למשהו.....ובכן, למשהו בלתי ידוע. אנחנו מבכים את הפרידה מהמת - זה מובן לגמרי וטבעי. אבל למה אנחנו נמנעים מלדבר על זה?
חבר טוב, אבא של ילד מיוחד, אמר לי שלספר לאנשים בעבודה על מצבך המיוחד לא יכול להיות דבר טוב. אנשים מסתכלים עליך אחרת. חושבים שאתה הוא זה עם הצרכים המיוחדים. חוששים שזה יפגע בעבודה עצמה. דפוק לאללה וכמעט שקשה להאמין, לא? ככה זה באמריקה. כמובן שזו הכללה גסה, אבל זה מראה שזה פשוט מסוכן ואתה לא יודע כמה פתוח אתה יכול להיות גלוי ומה אתה צריך לכסות ולהסתיר.
אז כן, אני מסתיר את ליעם. במסיבות, באירועים חברתיים, בעבודה, בפגישות עסקיות. אני מסתיר אותה גם כשאני יודע שהשיחה תהפוך למוזרה וגם כשאני לא יודע מה יהיו התוצאות אם אחשוף הכל. בולע כדור צמר גפן כל פעם שהנושא מאיים לעלות ע"פ השטח. לחסום אותו שלא יעיז לפרוץ. לקבור אותה שני מטר מתחת לאדמה זה עדיין לא מספיק. חי בשקר.
האירוניה היא שכשליעם עדייןהיתה איתנו, בייחוד בזמנים הטובים, הייתי כ"כ גאה בה. גם זה קצת טאבו, אגב, בחברה שלנו. אנשים אמורים "להסתיר" את הילדים המיוחדים שלהם. לא אנחנו. אנחנו התגאינו בה. ולימדנו את החברה שמסביבנו איך צריך להתייחס אליה (ואלינו). ועכשיו, כשהיא לא פה והטאבו כאילו הוסר, יש טאבו חדש. עולם הפוך.
יש אנשים שהם בלווא הכי מאד פרטיים אז אולי להם מצב כזה לא היה מפריע כ"כ. אני לא כזה. אני אוהב להיות פתוח. אבל זו החברה שאנחנו חיים בה, לצערי. וגם אם היה לי הרבה הרבה כסף או חוכמה או פירסום - גם אז הסיכוי שלי לשנות את איך החברה שלנו מתייחסת למוות היה אפסי, נה? אבל אם היה לי כסף, אז הייתי יכול לדבר חופשי איפה ומתי שמתחשק לי. ואולי זה היה עושה שריטה קטנה על מוסכמות החברה.
הקיצער, מי שקרא את הפוסט הזה שירגיש חופשי לדבר איתי על המוות - גם זה של ליעם - מתי שהוא רוצה
.
ואחרי שהבאנו אותה הביתה פשוט ישבנו וחיכינו. וכצפוי ליעם, שבימים האחרונים היתה חייבת את עזרתה של מנגנון הבית חולים ע"מ לשרוד, ליעם שכל השנה האחרונה לא העזנו לתת לה מורפיום נגד כאבים ע"מ שלא תפסיק לנשום - פתאום נשמה בעצמה, ולמרות השפעת הסם. כאילו מתוך השינה שתחת השפעת המורפיום היא אמרה "אני יכולה, אני יכולה לנשום לבד". כרגיל, ליעם הלא מוותרת. אותו מוח שהתקשה להורות לגוף לנשום במשך שבועות, פתאום עבד בלי בעיות. כאילו לשטות בנו. ומה שאתה שומע בתור הורה זה "אני לא רוצָה ללכת עדיין" ואתה ממשיך לחשוב את המחשבות, אוה, המחשבות, האם אנחנו עושים את הדבר הנכון?
אבל ההחלטה נפלה והיינו חזקים בה. זה היה רחוב חד-סטרי ללא מוצא ואפילו שאנחנו אחזנו בהגה, לא היה טעם לנסות להסתובב. וגם לא היה לאן. ובעצם לא עשינו הרבה. נתנו לטבע לעשות את שלו. היינו שלמים עם זה. ורק דאגנו שלא תסבול.
ידענו כמה דקות לפני זה שזה הולך להגמר. הרגשנו שזה בא. וכשהגיע הרגע, שמתי את הסטטוסקופ והקשבתי. טמנתי את הפנים שלי בפעם האחרונה בתוך הצוואר שלה, כמו שעשיתי מיליון פעמים בירח הדבש שלנו, שארך ½ 14 שנה, והיא היתה מתגלגלת מצחוק. הרמתי את מבטי לסובבים והעיניים אמרו "זהו". הן רחצו אותה ושמו פרחים. וכשבאו לקחת את הגופה הרמתי את ליעמי שלי, ממש כמו שהרמתי אותה ב-½ 14 השנים שחלפו - מהמיטה לכסא גלגלים, לאמבטיה, למיטה של הרנטגן, לחדר הניתוחים, לאופניים, לנדנדה בגן, למטוס - ושמתי אותה במיטה שלהם. הפעם היא לא צחקה ולא התלוננה. וגם היתה קצת קרה. ואולי אולי טיפה יותר כבדה. והם הכניסו אותה לרכב שלהם. וזהו.
מטפחת.
ואפילו שכואב לי לדבר על הקטע האחרון ואפילו לקרוא אותו מביא דמעות לעיניי, אפשר לנסות, כן, רק לנסות, לדבר איתי על זה. או שאוכל או שלא.
י
