מה, עוד פעם חנוכה?

(הווידאו לא עבד, כך דווח לי.  עכשיו הוא עובד - אני מקווה.  אנא דווחו אם זה לא עובד.)

בימים לפני שהסבנו את החדר של ליעם להיות מותאם לטיפול בילדה עם מוגבלויות, עשינו הכל באופן ידני.  כלומר, העברה מהמיטה לכסא גלגלים (וההפך) ולשירותים וחזרה וכו'.  לעשות לה אמבטיה היה האתגר הכי גדול.  מלבד זה שזה היה קשה פיזית (ובלווא הכי יש לי גב פצוע), זה היה פשוט מסוכן.  הכל היה חלקלק - בעיקר ליעם.  היו עוד הרבה דברים מסובכים ומורכבים מסביב לכל הסיפור של האמבטיה.  "תאונות" קטנות ולא נעימות; "גילויים" שגברים אחרים לרוב לא יודעים ולא רוצים לדעת.  מצד שני, המים החמימים היטיבו עם ליעם והיא היתה משתחררת.  בין שאר המוגבלויות שלה ליעם סבלה מעצירויות שנמשכו כמה ימים.  ולפעמים דווקא באמבטיה . . . טוב, אתם כבר רואים לאן זה מתקדם.  למרות כל האי נעימות, גם בשבילנו ובעיקר עבור ליעם זה היה שחרור, פתרון, הקלה.  מוזר איך מה שרוב בני האדם תופסים כמגעיל עבור משפחה עם ילדה מיוחדת נחשב כענין של מה בכך ואפילו חיובי.

טוב, אחרי ההקדמה הנפלאה הזו, הנה קליפ מאמבטיה שהיא עשתה בחנוכה 2001.  אל דאגה, אין פה שום הפתעות.  רק ליעם שמחה מאד עושה הצגות למצלמה בשביל סבא וסבתא שלה בארץ.

בינתיים מישהו כתב לי השבוע:
...כי בסופו של יום, אהבתי אותה מאוד ומאוד למדתי ממנה על כל מיני דברים. גם על החיים בכלל, ועל צניעות, וגישה בריאה ושמחה מאוד, וגם למדתי מכם שעם כמה שזה קשה מאוד (מאוד מאוד) לטפל בילדה עם צרכים מיוחדים, ועד כמה שזה יכול להיות כואב מאוד, אפשר גם מאוד לאהוב אותה, ולא להוציא את התסכול בכך שלא נולדה לך ילדה בריאה עליה

אבל אנחנו אף פעם לא הסתכלנו על זה ככה ולא הרגשנו ככה.  לא היה תסכול ולא היה כאב.  קיבלנו דברים כפי שהם.  היתה רק אהבה ודאגה לבריאות - ממש כמו גידול ילדה בריאה.  ולמרות שלא תמיד היה קל, גם לא החשבנו את החיים שלנו לקשים במיוחד.  הרגשנו ברי מזל שיש לנו את ליעם; ושהמוגלויות שלה בכ"ז מאפשרים לה להנות מהחיים.  וזו באמת האמת - בלי קלישאות.

חור ירוק-סגול

חור ירוק-סגול

בזמן האחרון, בקשר עם כל מיני אנשים, שמתי לב למשהו:  הרבה מתייחסים אלי כאילו ליעם מעולם לא היתה פה וכאילו לא איבדתי בת - רק לפני שנה וקצת.  זה מענין מכמה סיבות:

האם אנשים שוכחים?  לא יתכן.
אז האם הם מעמידי פנים?
או שאולי הם חוששים לדבר עליה או להזכיר אותה?
אבל בעצם, אני זה שמהרגע שליעם מתה דרשתי שלא לקבל יחס מיוחד.  אז אולי זה אני והציפיות שלי?

 לא יודע וזה כנראה ישאר בגדר תעלומה לעד.  והאמת היא שאני מוצא את עצמי ברגשות מעורבים כלפי זה - ממש כפי הנאמר לעיל.  מצד אחד אני באמת לא רוצה יחס מיוחד (באמת!!!) ולא רוצה שליעם תוזכר בכל שיחה.  מצד שני, המממ, לא יודע, היא כן היתה חלק מכל שיחה במשך 15 שנים ופתאום - חלל (כלומר, חללית), ריק, ואקום.  והריק הוא לא רק בשיחות.  הריק הוא בעיקר בתוכנו.  חלל.  חור שחור.  בעצם, חור ירוק-סגול, הצבעים החביבים על ליעם.
ואולי החור היא קלישאה זולה, אבל איבדנו אל ליעמי שלנו והחסר מורגש תמיד.  ת-מ-י-ד.


חג ההודיה

השבוע היה חג ההודיה האמריקאי.  בעיקר תירוץ לחופש ולקחת עוד צלחת, ועוד צלחת, ועוד צ....  בשנים שליעם עדיין היתה איתנו ובריאה (יחסית), תמיד עשינו מאמץ לצאת מהעיר.  לרוב שכרנו בית או דירה בחוף הים. ודגש על המילה מאמץ.  עבור משפחה "רגילה", חופש של 4 ימים בחוף הים זה לא ענין גדול - בייחוד בעידן האינטרנט.  אתנ מוצא בית/דירה באזור שאתה אוהב, במחיר שמתאים לך, במיקום יחסית לים שאתה רוצה, וכו' וכו' וכו'.  אבל עבור משפחה עם צרכים מיוחדים זה רחוק מאד מזה.

נתחיל בחיפוש.  זה תהליך שכל שנה התחלתי חודשים רבים מראש.  משכירי הבתים לא [תמיד] יודעים מה זה באמת אומר wheelchair accessible.  והאמת היא שזה לא קל לדעת.  לדוגמה, אפילו אדם זקן או חולה יכול לקום לשניה מהכסא גלגלים אם יש מדרגה אחת לעבור אם אם צריך לצאת/להכנס לאוטו.  יש גם כסאות ידניים שקל לטפס איתם מדרגה בודדת - אפילו אם מישהו יושב בתוכם.  אבל מה אתה עושה עם כסא ממונע במשקל של מאות ק"ג? בקיצור, מגוון הנכויות וסוגי הכסאות עושים את זה קשה להתאמה - הן בצד של המשכיר והן בצד שלנו.  עברתי עשרות (מאות??) בתים בחיפושים שלי במשך השנים.  המשכירים לרוב אומרים "אוה, בוודאי שהבית מתאים לנכה..." ורק אחרי סדרת שאלות נוקבת מצידי הייתי מגלה ש"יש רק מדרגה אחת" או "ובכן, הוא שטוח לגמרי....יש רק שתיים-שלוש מדרגות בכניסה....זה בעיה?"  כן, זה בעיה. ובמשך השנים מצאתי שהסוכנים או בעלי הבתים לא עושים את זה מרוע לב או מרצון יתר למכור.  הרבה פעמים בדיוק ההפך: הם רוצים לעזור למשפחה עם נכה למצוא מקום לנופש. אבל הם לא מודעים לפרטים הקטנים שהם בעצם גדולים וקריטיים.   הקיצער, היה מאד מאד קשה למצוא בית שהוא גם מתאים לכסא גלגלים (וגם מרווח מספיק, כי כסא גלגלים צריך רדיוס לסיבובים וכו'.  הרוחב של הכסא "גודל" כשהוא מסתובב.  וכשליעם נהגה בו הרבה פעמים היא נכנסה בקיר במקומות צרים ולא מוכרים לה עדיין); וגם בקומת קרקע (או מצויד במעלית מתאימה); וגם בקרבת הים (כי להכניס את ליעם לרכב כל פעם שרצינו ללכת על הים זה סיפור מורכב....ומה אם אנחנו בים רבע שעה ואז נמאס לה והיא רוצה הביתה?  ומה אם היא פתאום הרגישה לא טוב?  ומה אם פתאום התחילה רוח חזקה מידי בשבילה? אם לא שכרנו ממש על הים אז כולם היו צריכים להתקפל ולעזוב); וגם עם מיטה בגובה מתאים; וגם עם גישת כסא גלגלים לים; וגם עם אמבטיה; וגם בעלות שהיינו יכולים להרשות לעצמנו; וגם בחוף שנעים להיות בו; וגם; וגם; גם...  כל זה (ועוד הרבה - באמת קצת קיצרתי פה כי אי אפשר להכנס לכל הענינים כולם) ואנחנו עדיין יושבים בבית.  זה רק שלב החיפוש עדיין.

ונניח שאחרי כל הדברים הללו מצאנו מקום להשאר בו, אז עד יום ההגעה הספק ימשיך לכרסם בנו:  האם כל התנאים, שעבדנו כ"כ קשה לוודא אותם, אכן יתממשו?  טוב, הגענו לים.  רגע, רגע, רגע.  מה זה הגענו?  מה עם הרכב עצמו והנסיעה?  מה זה פה, הוקוס-פוקוס ובוף, אתה בים?

אז כן, להעמיס את הרכב זה סיפור בפני עצמו.  יש שני כסאות גלגלים:  זה הרגיל שליעם יושבת בו וזה המיועד לחוף הים.  אותו מפרקים ושמים על הגג (ואולי פה זה המקום להזכיר שיהודי אשכנזי נמוך קומה הוא לא האדם האידיאלי להעמיס דברים כבדים לגג גבוה.....אבל זו היתה המציאות שלנו במשך כ"כ הרבה שנים).  ויש אופניים של ליעם ואופניים של אבא שלה וכל האביזרים הרפואיים (מכונת חמצן, למשל) ושאר הדברים הרגילים שלוקחים לחופש בים ומספיק אוכל וכו'.  בקיצור, הוואן שלנו היה עמוס עמוס עמוס.  וצריך לזכור כשמעמיסים שלא מספיק לדחוף הכל כדי שיכנס אלא צריך לתכנן:  קודם כל שתהיה יציאה מהירה עם ליעם במקרה חירום.  אבל גם בלי מקרה חירום תמיד צריכים לעצור בדרך.  אני יודע.  נשמע פשוט כשאני מספר את זה ביובש ע"ג הבלוג.  צריך ממש לחוש בזה.  איך לקשור את הרתמות של הכסא גלגלים כהמזוודות והתיקים והבקבוקי חמצן תלויים מעליך ונדחפים לידך.

ואז יוצאים לדרך.  5-6-7 שעות נסיעה.  לליעם אף פעם לא היה נוח בנסיעה כ"כ ארוכה. והיא לא ישנה בנסיעות בכלל.  תפקידו של הנווט היה תמיד להקריא סיפור, להאכיל אותה, לשמור על המורל.  אם אין תקלות בדרך, אז מגיעים ממש סחוטים מכל ענין ההעמסה והנסיעה והעצירות והטיפולים.  אם יש תקלות בדרך, אז צריך כבר פוסט חדש.

טוב, הגענו לים.  דבר ראשון, לפני כל דבר אחר, זה להשכיב את ליעם על המיטה, לטפל בה, לתת לה למתוח איברים, לתת לה לנוח.  בינתיים סורקים את הבית.  האם באמת כל מה שהבטיח המשכיר אכן מתקיים?  האם כל הרשימה הארוכה שלעיל מתממשת?  מה לא?  איך מתגברים על זה?  ושוב מלים יבשות שלא מסוגלות לתאר את המצב בשטח.  הבטיחו בית שטוח ופתאום גילינו מדרגה בין החדרים.  מה עושים?  יש בכלל מה לעשות?  הבטיחו אמבטיה אבל האמבטיה קטנה מידי או לא נגישה ממספיק.  מה עושים?  וכו' וכו' וכו'.  אין סוף לדברים.  אבל בסופו של דבר צריך להשלים עם מציאות כלשהי, לקבל אותה כפי שהיא, ולעשות הכי טוב שאפשר.  בכל 15 שנות חייה של ליעם לא מצאנו בית אחד שמתאים לנו מכל הבחינות שנוכל לחזור אליו. 

אנחנו אוהבים להגיע ומייד לצאת לים.  אנשים "רגילים" יכולים להוריד נעליים ולרוץ לים.  נגמר ענין.  אבל עם ילדה מיוחדת זה לא כזה פשוט.  צריך לפרק חצי אוטו לפני שאפשר לקחת את ליעם לים.  צריך להרכיב בחזרה את כסא הגלגלים של הים, שפירקנו לצורך ההעמסה. וצריך לתמוך אותה עם מגבות ושמיכות.  וצריך להקים אוהל שלא תסבול מהשמש.  וצריך לשבור את הגב להכניס אותה לאוהל וחזרה לכסא גלגלים.  וצריך לבנות שרירי רגליים בדחיפת הכסא גלגלים בחול הטובעני.  וצריך וצריך וצריך.  וככה זה נמשך כל ימי ה"חופש".

למרות שהכל נשמע כ"כ מסובך וקשה, תמיד שמחנו לצאת לחופש.  העבודה הקשה היתה שווה בשביל לראות את ליעם מול הים.  וגם כשמן ידענו כזה שהיא לא תחזיק עוד הרבה ודיסקסנו משאלה אחרונה, חוף הים הועלה כאפשרות (עם אמבולנס מיוחד ואחיות שילוו אותנו וקשר ישיר עם בי"ח בסביבה וכו'....לא חשוב, לא יצא בסוף).

ולמה אני מספר את כל זה?  קודם כל כיומן לעצמי.  שלא אשכח.  שירשם איפהשהו.  ושנית כל ע"מ לספר לעולם הלא מודע מה זה בערך החיים של משפחות עם ילדים מיוחדים - וזה בזמן חופש.  עוד הערה אחרונה:  למרות כל הקיטורים שלעיל, אנחנו מרגישים ברי מזל שמצאנו את התנאים והעזרה להגיע עם ליעם לים.  יש מלא משפחות - עם ילדים מיוחדים - שהן פשוט מעוטות יכולת מידי שיוכלו לשכור בחוף הים שגם יתאים לילד/ה שלהם.  ויש משפחות אחרות שהילד שלהם מוגבל מידי או צמוד לציוד מיוחד שלא מאפשר נסיעה כזו.

מתישהו ב-2008

אז באמת שאין קשר מוצק לחג ההודיה.  סתם שביב זכרון שעמד זקוף וצעק 'היי אני, היי אני' כשעבר תאריך שבו הרגשנו במיוחד את החור הירוק-סגול.

נשלף מהמגירה

מה לא נאמר עדיין בענין גלעד שליט?  אין הרבה סיכוי שאחדש פה משהו, ובכ"ז אני הולך על נסיון להסביר מנקודת המבט שלי - נכון, באיחור מסוים.
נתחיל מהשאלה המרכזית שהטרידה הרבה:  האם אני בעד או נגד חילוף השבויים?  "בעד" החלטי מאד.  ומה בקשר למחיר, הוא לא גבוה מידי?  "לא" החלטי לגמרי.  ומה עם הרוצחים שיצאו לחופשי?  לא מגיע להם, נכון?  וזה לא חכם, כי הם יחזרו לעסוק בטרור, נכון?  טוב, יותר מידי שאלות.  זמן להסביר את עמדתי.

1.  אני תומך גדול של סולחה וסליחה.  לא כ"כ בגלל שאני [אל] רחום וחנון, אלא בגלל שאני חושב שזה חלק מהנוסחה לשלום.  במלים הפוכות, אם אתה ממשיך להחזיק אויבים בשבי לנצח, האם זה נותן סיכוי יותר טוב להסדר?  דעתי היא שלא.
שנית כל באותו ענין, אני מסתכל על רצח העם שנעשה ברואנדה, שהיה הרבה יותר גרוע מכל מלחמות ישראל-ערבים או כל פעילות טרור.  אנשים רצחו את השכנים שלהם שחיו איתם כל החיים; אנסו את השכנות (לפני ששחטו גם אותם). והנה הם חיים היום בסליחה ובשלום.  אני בטוח שגם שם לא הכל וורוד, אבל הם הוכיחו שזה אפשרי.  כל מה שצריך לעשות זה....לסלוח.  כמה פשוט.
ועוד באותו ענין, אני לא יכול להתווכח עם קרובי הקורבנות שרואים את רוצחי יקיריהם מנפנפים בסימן "וי" למצלמות ומבטיחים להמשיך את המאבק המזוין.  אבל אני רשאי לשאול:  האם אתם רוצים לשמור אותם בכלא בגלל החשש בטחוני או בגלל יצר הנקמה?  יש לי הרגשה שזה רגש הנקמה והעונש יותר מכל דבר אחר.  לא רצחו מעולם מישהו קרוב אלי אז לא פייר מצידי לדבר מהצד, אולי.  אני פשוט לא מסוגל להבין מה טוב בנקמה.  מה הרווח?  ואני גם רשאי לשאול:  מה יביא לכם שקט נפשי, לראות את הרוצח נמק בכלא או ללחוץ ידיים עם משפחתו ולנגב חומוס ביחד?  חומר למחשבה.
2.  מה ישראל תרוויח מלהחזיק את כל האסירים?  מעט מאד.
3.  כפי שכבר הוסבר בתקשורת, יותר ממחציתם הם בכלל גנבי מכוניות ושוהים בלתי חוקיים, לא רוצחים.
4.  מה הסכנה בשחרורם?  או, סוף כלסוף שאלה טובה.  אז ככה: 
    - ישראל תמיד, ב-60 ומשהו השנים האחרונות, שיחררה מספר גדול של אסירים ערבים בתמורה למס' קטן של ישראלים בתמורה.  אין שום חדש בחילוף זה. 
   - החילופים שעברו, לדעתי, לא שינו את ההסטוריה של האיזור (למרות שיש כאלו שטוענים שעסקת ג'יבריל הביאה לאינתיפדה.  אני לא קונה את זה.  אולי. אבל האם האינתיפדה לא היתה פורצת גם בלעדיהם בשלב יותר מאוחר?  לדעתי כן, בגלל הדיכוי הישראלי.  סופו של כל חוצ'קון להתפוצץ.)
הסיבה היחידה האפשרית לדאגה [מצידי] היא כמה אותם מאות משוחררים יתרמו לתמיכה בחמאס ברצועה.  כמה שחרורם ימנע מהפתח להשתלט מחדש על הרצועה. אבל שוב, אני לא דואג.  אתה לא יכול לשלוט בכל העולם ובכל המצבים.  אתה צריך לעשות מה שטוב עבורך או מה שהכי פחות רע.
5.  כשהחמאס עלה לשלטון הוא הצהיר שהוא לעולם לא יכיר בישראל ולא ינהל איתה משא ומתן על כלום.  ובכן, נחשו מה?  הוא בדיוק עכשיו ניהל משא ומתן של כמה שנים עם ישראל.  ובסופו שני הצדדים אפילו הגיעו להסכם.  "אל תזבל במוח", יגידו הפסימיסטים, "תמיד היו חילופי שבויים".  זה נכון, ובאמת יש לנו שלום על מדינות ערב החשובות וסטטוס קוו עם הפחות חשובות.  הקיצער, החמאס, מתוך זה שניהל משא ומתן, הכיר בישראל בלי שירגיש.  אז לדעתי נסדק פה סכר ההתנגדות, וזה סדק חשוב מאד.  וכידוע, אי אפשר לתקן סכר סדוק.  מתישהו הוא נפרץ.  (הפרשנים כבר כתבו איך האביב הערבי שם לחץ על החמאס לבצע את העסקה ואיך החמאס ירוויח בטווח הקצר אולי, אבל לגמרי לא ברור מה יקרה בטווח הארוך.  התמיכה של אירן זה הערבות היחידה של החמאס.  היחלשות סוריה מחלישה [פוטנציאלית] גם אותו וגם את החיזבאללה.)
6.  לכל עסקה יש מחיר.  את המחיר חייבים לשלם.  אין מתנות בחינם.  נקודה.
7.  מה לגבי ההבטחות של המשוחררים לחטוף חיילים נוספים?  ובכן, זו מלחמה, מה לעשות.  ובמלחמה יש נפגעים.  אבל גם במחינה אסטרטגית וגם מדינית וגם הומנית, ישראל עשתה את הדבר הנכון.
8.  בואו נשחק משחק קטן.  נבדוק את תוצאות העסקה מול שני מצבים:
    * הראשון, בו לעולם לא יהיה שלום עם החמאס.  ראו סעיפים 2, 3 , 4, ו-6 לעיל בתור תשובה לזה.  במלים פשוטות, ישראל לא היתה מרוויחה שום דבר מלהחזיק את כל האסירים הללו עוד 30 שנה או עד מותם.  מאידך, מותו של גלעד בשבי היה מכתים את שם צה"ל לעד.
    * במצב השני, זה שאני חושב שיגיע מתישהו (תוך 5, 10, 15 שנה), יהיה הסדר קבע עם החמאס (או מי שיחליף אותו).  במצב כזה היה נעשה חילוף שבויים.  נו, אז למה יש לחכות עד אז?9. שמעתי קולות בישראל, מהמתנגדים לעסקה, שאמרו משהו כמו "חיילים צריכים להגן על העם ולא ההפך".  זו שטות בת-שטות.  כשגלעד היה חייל, הוא הגן על האזרחים.  אבל איך הוא הגן על אזרחים ביושבו 5 שנים בשבי?  העסקה הזו היא דבר נפרד ולא קשור.  בשחרורו אין סיכון לקיומה של ישראל.  מה שמזכיר לי:  ישראל עדיין חיה בטראומה של המשך הקיום.  מתי זה יחדור לאנשים לראש שישראל זו המדינה הכי חזקה באזור ושאין סכנת קיום, בטח שלא כתוצאה משחרורם של כמה מאות אסירים שהולכים לגור במקום שבקושי יש בו מספיק אוכל.  צאי מהטראומה, מדינה.
10.  "ההבדל", כך אמרו חלק מהמתנגדים לעסקה, "הוא שאנחנו משחררים מאות רוצחים עם דם על הידיים בעוד גלעד שליט לא רצח אף אחד ופשוט נחטף לצורך מיקוח".  זו ראיה חד-צדדית.  הצד השני לא רואה את פעילותו כטרור.  בשבילם זו מלחמת קיום, מלחמת עצמאות.  לישראל יש זכרון קצר אולי,אבל רק לפני כמה, 60-70 שנה ישראלים-לעתיד נלחמו בבריטים בשיטות דומות מאד.  הכל ענין של נקודת מבט.  אני כמובן לא מצדיק בדברים אילו מאבק מזוין או רצח אזרחים חפים מפשע, אבל מי שרואה עצמו בצינוק משתמש בכל האמצעים.  ישראל צריכה לשמור על עצמה ועל אזרחיה (וחייליה), אבל אולי דווקא הסרת המצור והקלת התנאים על הרצועה יעבדו יותר טוב ממה שלא עבד בכלל בכמה שנים האחרונות?  מה לגבי קצת שינוי מחשבה?
טוב, כתבתי קצת בלי סדר מסוים (בכל זאת יש את הגמר בבייסבול בטלוויזיה...) אבל הנקודות העיקריות מובנות.

ובאמת, כתבתי את הדברים בעיקר ע"מ לתרגמם לאנגלית למען אילו שלא מכירים את המצב או לא מסוגלים לחשוב בעצמם.

----------

אבל אני מוסיף נקודה אישית לכל זה.  כשגלעד התגלה לראשונה למצלמות וכולם ראו שהוא בריא (פחות או יותר) אז המשפחה שלו הרגישה שהוא נולד להם מחדש.  אבא שלו אפילו אמר את זה ממש במלים האילו.  וזה קישר אותי באופן אינסטיקטיבי לאותן עשרות פעמים בהם נפרדנו מליעם בפתחו של חדר הניתוח.  בעיקר הניתוח הראשון, זה בן ה-16 שעות שבו נתנו לליעם חיים.  למרות שזה קצת חסר בסיס להשוות בין השבי של גלעד לבין הניתוחים, באותו רגע בו אתה נותן את הבת שלך לצוות הרפואי, אתה לא יודע אם תראה אותה שוב בחיים ואם כן באיזה מן מצב.  ובאותו רגע שהרופא יצא סחוט מחדר הניתוח ואמר "הכל בסדר" הרגשנו שהיא נולדה לנו מחדש.  אז אני לא מדבר לא על תנאי השבי בהשוואה לרפואה; לא על התקופה שהם עברו.  רק על ענין החוסר ידיעה (שאצלנו נמשך שעות, לפעמים ימים, לעומת שנים אצלם) ועל אותה שניה בה אתה מקבל את מה שכ"כ יקר לך בחזרה אחרי ששהית בחשיכה וחוסר וודאות ופחד.
י

שנה טובה?

שנה טובה? 

הולך להיות פה נסיון חצי-פילוסופי-בגרוש וחצי-באמת-שטויות-מה-אתה-רוצה-מאיתנו.  זה בטח ירתיח חלק מהקוראים.  חלק אחר ימשוך בכתפיו.  ואולי יימצא מישהו שיזדהה עם המלים.  אגב, בכתוב מטה גנבתי מלים מכל מיני שנות טובות ששלחו לי אחרים.  אם מישהו מזהה ברכה ששלח, שלא יעלב.  כולם אומרים את אותם דברים בלווא הכי. וברור שהמאחלים כולם מתכוונים לטוב.  ובכל זאת.... בכלל, כל הפוסט הזה הוא לא ע"מ להעליב או להרתיח וכל השטויות האילו.  זו לעולם לא הכוונה שלי.  פשוט מביע פה מחשבות פשוטות וטהורות.  ולמה אני בכלל מתנצל?  אה, אולי בגלל שזו שנה חדשה... אז יאללה, נצא לדרך:

"שנה טובה" אנחנו מאחלים אחד לשני לקראת ראש השנה - ועוד סל ברכות שננסה לעבור עליהן.  רובנו, אני טוען, פשוט מדקלמים את הברכה כמו עדר כבשים.  כמו שאומרים בוקר טוב ולא ממש מתכוונים לזה אלא זה פשוט דרך להכיר בנוכחות של האחר באותו רגע.  וקצת יותר לעומק:

1.  "שנה" טובה?  האם אפשר לאחל ששנה שלמה תהיה טובה?  בטוח יהיו רגעים, שעות, ימים, אולי אפילו שבועות וחודשים שלא יהיו טובים (ממש כמו שנת הגהנום שעברנו עם ליעם....גם אז איחלו לנו שנה טובה....כמובן בלי לדעת).  אז אם יהיו את כל פרקי הזמן הללו שאינם טובים, האם השנה עדיין נחשבת לטובה?  מה המינון?  50-טובה 50-לא-טובה?  40-60?  30-70?
2.  באמת שנה זה כמות גדולה מידי ע"מ לבלוע.  אני מקווה שיהיה לי יום טוב, שעה טובה, ישיבה טובה, שחיה טובה, רכיבת אופניים טובה, ארוחה טובה.  לא מסבך את הענינים למעבר לפרק זמן קצר.  יותר קל ככה.
3.  ואם אנחנו כבר דנים בפרקי זמן, הלא בשנה הבאה נאחל בדיוק אותו דבר אחד לשני - שנה טובה ומתוקה וכו'.  כמו שאנחנו לא קונים דקות לטלפון פעם בשבוע אלא אחת לחודש או פעם בשנה, האם לא כדאי יותר לאחל "50 שנה טובות" ובכך לחסוך את כל הכרטיסי ברכה והאימיילים והפאוור-פוינט המשוכללים?
4.  פעם, כשאני ורוב העולם עדיין היינו חקלאים, היתה לברכה שנה טובה הרבה יותר משמעות.  השנה נמדדה באמת בחודשים ובעונות ובדייג וקציר ואסף וקטיף וזריעה וכו'.  אבל היום אין הבדל אם אני יושב באוויר ממוזג של 20 מעלות בקיץ או בחורף.  אין למושג שנה כמעט שום משמעות בשבילי - ואני מניח שכך גם לגבי רוב העולם המתועש והמודרני.  אני עובד ע"פ עונת הפוטבול, עונת הגולף.  אילו באמת סיבות למסיבה - פעם בשבוע.  וזה בערך הכל.
5.  יש אומרים "שנה טובה" זו פשוט דרך לשמור על קשר.  לצערי זה נכון - באמת יש לי חברים שאני שומע מהם רק פעם בשנה - פתאום נזכרו בי.  וזה גם דפוק.  מי שרוצה לשמור על חברות, שלא יעשה טובות.  נקודה.
6.  אבל מה בכלל עם השנה החדשה?  הרי אנחנו חיים את החיים שלנו ע"פ הלוח האזרחי, אז מה פתאום נתקעת לה שנה טובה בתקופה הזו?
7.  הסיבה היא, כמובן, שכמו כל דבר אחר, אנחנו (היהודים) השאלנו/רכשנו/גנבנו את הלוח ממישהו אחר - מהאשורים או הפרסים או הבבלים או מישהו שם.  ממש כך.  תשרי, חשוון, וכל החברות שלהן אינן מלים עבריות.  אז מילא שאנחנו מתוכחים פה על המשעות של "טובה", אבל מתברר שבכלל אין אילו שנה.  מצער, מצער מאד.
8.  פעם גם השקענו בשנות טובות:  ציירנו כרטיסים או קנינו אותם מראש, הכנסנו למעטפות, קנינו בולים, חישבנו מתי לשלוח ע"מ כדי שיגיע לכולם בזמן.  גם לחו"ל.  ואילו היום כל אחד מבלה שתי דקות מול האימייל שלו ומשפריץ שנה-טובה יבשה, חסרת אופי, ולא-אכפתית בלחיצת "שלח" לכל העולם.  בתוך כל עשרות/מאות האימיילים היומיים שלי, הברכה נראית סתם כמו עוד 'מחק ועבור הלאה'.  אבד הייחוד.  אה כן, ומי שיעני ממש מתאמץ שולח איזו מצגת פאוור-פוינט גזעית של תמונות מרהיבות מהעולם עם סיסמאות שנונות על גביהן - כאילו זה המדריך איך לחיות בשנה הבאה או בחיים.  מצטער, אני לא צריך לא את התמונות (אפילו שהן יפות מאד) ובטח לא את ההדרכה מהצלם-עורך-מי-שזה.

ולברכות עצמן:
* שנה מתוקה:  לא רוצה.  לא סוכר.  אולי קצת דבש פה ושם, אבל לא בהפרזה.  אין שום דבר טוב בסוכר.  סוכר רק מחליש את מערכת החיסון - זה כבר ידוע. אז נא לא לאחל לי את זה.  טוב, נו, אשר, לא הבנת.  "מתוקה" זה ביטוי.  ביטוי למה?  אני רוצה שנה חריפה בכלל; אני רוצה שנה פיקנטית.  לא רוצה מתוקה.
* שנה פוריה:  טוב, מי שגדל בצפון וחלה או נפצע הו הוליד ילד, תמיד הובהל לבי"ח צפת או....פוריה.  לא, לא רוצה פוריה.  וחוץ מזה, גמרתי להפרות ולהיפרות.  רוצה רק לפרוט את השטרות.
* שנת שלום:  נו באמת, כמה אפשר לחזור על הפזמון החלוד הזה?  כמה שנים כבר יש מלחמה?  למה שתפסיק?
* שנת אושר, שנת בריאות, וכו':  בסדר.  יופי של איחולים.  אבל למה צריך את ראש השנה בשביל זה?  מי שרוצה שיהיה בריא.  זה בידיים שלנו ברוב המקרים.  כנ"ל האושר.  אני לא צריך את האיחולים הללו, תודה רבה.  אני דואג לעצמי לבד.
* תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה:   אז מה, השנה שנגמרה היתה בכלל מקוללת? אבל איך?  הלא כל שנה אנחנו מברכים שוב.  מוזר.  ולמה כל שנה אנחנו חוזרים ואומרים שהשנה שנגמרה היתה מקוללת?  ואם באמת היתה מקוללת והברכות לא עזרו, אולי הגיע זמן לשנות את השיטה?

להמשיך?  נראה לי שכמעט כל ברכה שתצוץ פה תקבל מכה בראש.

ולמי שלמרות הכל פיספס את כל הפוסט הבלתי מכובד הזה נבהיר במלים מפורשות:  ברור שזו מסורת ארוכה, ברור שכל השולחים והמאחלים מתכוונים לטוב, ברור שאני נודניק חסר תקנה.  הכל ברור וידוע.  זה לא משנה בגרוש את כל מה שנאמר.

אז זהו.  לפיכך לא נסיים ב"שנה טובה".  נסיים בלחיים, למי שרוצה להרים איתי כוס מלאה של בירה טובה.  (לחיים כמובן, הרבה יותר מתאים לפוסט הזה כי הוא לא מגביל לא לשנה ולא ל-50 שנה.... אלא לכל החיים.  מתאים לי.)

אז מי שתהה עד היום למה הוא לא מקבל ממני שנה טובה (או ברכה ליומולדת או לבר מצווה וכו'), אז חלק  זה בגלל שכשהעדר כולו רץ קדימה (פועה בדרך שננננה-טווווובה, שננננה-טווווובה) ועבר את הגדר ועד שאני רעיתי לחלקה ירוקה יותר שם הדשא טעים יותר, השער כבר היה סגור - לשמחתי; וחלק בגלל שאני פשוט עצלן.

לחיים.

י

הערה שולית קטנטנה

לרוב אני כותב קודם בעברית ואז מתרגם לאנגלית.  הסיבה היא שאם הייתי כותב באנגלית קודם הייתי מתעצל לתרגם.  בכל אופן, כשאני מתרגם מעברית לאנגלית הרבה פעמים אני לא מתרגם בדיוק או לא מתרגם בכלל.  אני כותב מחדש או מהזכרון וכו'.  לפעמים התרגום לא מסתדר לי.  לפעמים אני קורא את מה שכתבתי בעברית ועולים לי רעיונות חדשים בזמן ה"תרגום".  אז אני כותב מה שבראש בלי חשבון.  מכאן שהבלוגים דומים, אך לא זהים.  אז מי שמרגיש שהוא מפסיד משהו כי הוא לא קורא את הבלוג באנגלית, יתכן שיש בזה צדק.   מצד שני, אני מניח שהכתיבה שלי בעברית עדיין טיפה יותר טובה ממה שאני מנסה להביע באנגלית.  מה אני בעצם רוצה להגיד בכל ההסבר המסורבל הזה?  לא יודע.  אני הולך לישון.  לילה טוב.               י

יום השנה הראשון

אז היום זה יום עצוב או יום שמח?  או משהו ביניהם?  או לא זה ולא זה? 
היום, ה-4 בספטמבר, כזכור לחלק מאיתנו, זה היום בו ליעם עזבה אותנו בדיוק לפני שנה.  אני מניח שלכל אחד מאיתנו היום הזה מסמל משהו אחר ושגם זה עשוי להשתנות במשך הזמן.  ולמה שיום כזה יהיה שמח בכלל?  פשוט מאד:  כי מאותו רגע שהחלטנו שהיא לא יכולה להמשיך לחיות, נשאר רק לעזור לה למות.  ופתאום המחשבה שלך משתנה ב 180 מעלות.  במקום לנסות ולהבריא אותה אתה מנסה לגמור את כל הסיפור.  וכשהסיפור נגמר אז השגת את המטרה שלך, לא?  אז אולי המילה "שמחה"היא לא מדויקת, אז אולי נשתמש ב"הקלה"?  והאם זו באמת הקלה?

ב-2005, בעקבות התמוטטות מערכות שאמא שלי עברה אחרי ניתוח לב, החלטנו שלא להמשיך את חייה.  עבדנו, כן, ממש עבדנו, במשך שבועיים ע"מ שתמות כמה שיותר מהר.  אבל היא לא עזבה בקלות.  אז כשהיא סוף כל סוף מתה, זו היתה הקלה ואני מעז להוסיף גם קצת שמחה - כמובן מהולה בעצב ואבל.  באותו ערב, יום לפני ההלוויה, הרמנו כוס יין ושמחנו שכל העסק נגמר סוף כל סוף.

עם ליעם זה לא היה דומה.  ליעם לא היתה בת 80 - רק בת 14.  כשבת 14 שהיא בת שלך מתה - מכל סיבה שהיא - קשה לשמוח.  אני בטוח שלא צריך להסביר יותר מזה.  וגם, במקרה אמא היינו צריכים להתמודד עם המערכת.  בשבוע הראשון היינו צריכים להתמודד עם בית החולים שלא יתנו לה שום טיפול שעוזר לחיות.  שיכבדו את בחירתנו ויתנו לה ללכת.  (ביה"ח מבחינתו גם אסור לו לעבור על החוק וגם יש את חוקי האתיקה.  וגם אחרי שהשגנו אפטרופסות על אמא מבית המשפט, עדיין היינו צריכים להזכיר לביה"ח כל הזמן שאנחנו הבוסים ואנחנו בחרנו לסיים את חייה.  לא משהו קל בשום סדרי גודל, אבל אחרי שאתה עושה החלטה אתה עובד להגשמתה. אז אחרי שנגמרו כל הקרבות עם המערכת "הצלחנו" להביא את אמא לסוף דרכה.  אז שמחנו כי ניצחנו - פעמיים.  לא, לא שמחנו, מה פתאום? מי שמח כשאמא שלו מתה? בקיצור, הרגשה מחורבנת שאין דרך להגדיר אותה בדיוק או לסווג אותה כראוי. אתה מצליח במשימה אבל איבדת את מה שכ"כ יקר לך.)  עם ליעם לא היינו צריכים להתמודד עם אף אחד.  הכל היה בשליטתנו המוחלטת.  והיא היתה בבית.  אנחנו הם אילו ששלטו על מכונת ההנשמה.  אנחנו נתנו מורפיום שלא תסבול.  אנחנו.....די!

זהו.  וכל זה מביא אותנו עד היום.  עברה שנה בלי ליעם.  שנה לא פשוטה.  תחילתה של דרך חדשה.  אבל גם ראוי לזכור שעברו שנתיים מאז שמצבה של ליעם התחיל להדרדר למדרון שמשם כבר לא יכלה לטפס חזרה.  אז לפני שנה הפסקנו את הסבל שלה לתמיד.  אז זו סיבה לשמוח, לא?  אבל איזו מן שפה אדיוטית זו להשתמש [שוב] במילה הזו - לשמוח?  איזה מן מוח חולה יש לך?  והקטע הזה מסכם בערך את כל השנה הזו מאז.  אנחנו אנשים שמחים בטבענו, אבל איך אפשר שלא לבכות כשנזכרים בילדה המופלאה הזו?  אני מסתכל בתמונות ובסרטים ומוצא את עצמי צוחק - ואז בוכה.  ובסוף צוחק שוב, כי זה אני.  קשה לי להאמין לפעמים שהיתה לי ילדה כזו.  שהיא היתה חלק מהיומיום שלנו.  ובאותה מידה קשה לי להאמין עדיין שהיא לא פה.
אבל יש עוד סיבה חשובה להיות שמח:  ליעם כבר לא פה.  נגמר.  חלאס.  למה להמשיך עם העצב?אז זהו.  כוס בירה.  והטישו תמיד בהשג יד, כי ליום השנה אפשר להתכונן אבל הדמעות מגיעות מבלי להודיע מראש.

לחיים.
(בעצם כתבתי את כל זה ב-3 בספטמבר.  החלטנו לבקר בבית קברות דווקא היום.)

כולם נשמות טובות

אז הלכנו לבית קברות לביקור קטן.  שמנו שמיכה על הקבר (שבארה"ב הוא פשוט דשא) ואמרנו שליעם היתה נהנית מזה שיושבים עליה.  נישנשנו משהו בתקווה לעשות שמח.  אבל היה חם מידי אז התחלנו להסתובב בין הקברים.  שמתי לב לתופעה מענינת:  כל האנשים שקבורים שם, כולם היו אנשים טובים - אם לשפוט ע"פ מה שכתוב על המצבות:  אימנו היקרה, אשה צנועה וישרה....בעלי היקר והאהוב ע"י  כולם.....אשתי המיוחדת.....וכו' וכו' וכו'.  לא מצאתי אף קבר שעליו היה כתוב משהו כמו אבינו החמדן שרדף רק אחרי הכסף.....אשתי שבעצם היא גרושתי כי רימתה אותי עם אחד אחר....אבינו שהיכה אותנו כשהיינו קטנים....אחינו שנורה בעת שוד בנק.  החבר'ה האילו פשוט לא קבורים באף מקום.  אז באמת, איפה קוברים את הנבלים ומה כותבים על קבריהם?  ממממענין.

שיעור במכירת מכוניות

אז הנה, ממש השבוע, במקרה או שלא במקרה, נפרדנו מהרכב שהסיע את ליעם במשך השנים.  כולה אוטו - לא חי, לא צומח. סתם דומם.  אבל בכ"ז חי, ואפילו מאד כשצריך, רק בלי נשמה.  מתכת, גומי, פלסטיק ושאר ירקות.  אבל זו בכ"ז היתה פרידה רגשית משהו - מכמה סיבות:
1.  לטוב ולרע, היינו קשורים לאוטו הזה הרבה זמן.  עברנו איתו רגעים משמחים, חופשות מהנות, וגם הרבה בכי של ילדות קטנות, ונסיעות בהולות לחדר חירום, והקאות, ובדיחות, ושרים ביחד, ואמא-אני-עייפה ואבא-אני-רעבה ומה לא.  וזכרונות, זכרונות, זכרונות.

2.  זה חלק מהפרידה מליעם.  חלק מהתחלה חדשה.  כשחזרנו מהארץ אנשים כל הזמן שאלו "נו, חזרתם לשיגרה?"  אבל לא היתה שיגרה.  החיים עם ליעם היו מטורפים (לטוב ולרע) ואחרי ליעם לא היתה שיגרה.  פשוט לא היתה.  ועכשיו יש דווקא סימנים ראשונים של שיגרה.  מיטב בבי"ס חדש, אני בעבודה חדשה, יש חתולה חדשה, נקנה אוטו חדש-ישן.  למרות ש"חדש" מסמן טוב ותקווה חדשה וכל זה, זה לא כזה שחור-לבן.  התחלות חדשות הן באותו זמן גם פרידה מהישן, ממה שעבר ונגמר.  כשזה עבודה או רהיט או בית ספר - וכו' - זה עובדה שצריך לעבור אותה וזהו.  כשמדובר באובדן, זה לא כזה פשוט.  כשמדובר באובדן של הבת שלך זה בכלל בכלל לא פשוט.

3.  המשפחה שלה העברנו את האוטו - זה החלק שבכ"ז הכניס הרבה מתיקות בתבשיל החצי-חצי הזה.
בד"כ כשמדובר במכוניות בבית שלנו, אני הנהג וגם המוסכניק וגם איש המכירות (כי בואו נודה בזה:  התדמית של מוכר מכוניות משומשות זה תדמית של גנב, ערמומי, חלקלקל).  שמנו את הרכב למכירה בכמה אתרים, אבל לא קרה שום דבר רציני.  מהמעט שהתקשרו שום דבר לא התבשל.  ואם היו מתקשרים אז היו מגיעים אלי שכן אני מכיר כל בורג וכל רצועה באוטו הזה.

עד שרייצ'ל קיבלה טלפון מאיזה קרן שעוזרת למשפחות עם ילדים מיוחדים במימון של דברים שנחוצים להם ושהביטוח וגם אף אחד אחר לא מכסה (בעזרת הקרן הזו קיבלנו את המסוע-תקרה שבעזרתו העברנו את ליעם מהמיטה למקלחת ולכסא גלגלים...המסוע שהציל לי את הגב מקריסה מוקדמת).  בכל אופן, הקרן די משכה ידיה מהעסקה בטענה שהרכב ישן מידי ובלה-בלה-בלה.  אבל הם יצרו את הקשר עבורנו עם המשפחה הזו.  המשפחה הזו היא משפחה לטינית (יעני מכסיקנית או משהו כזה) עם ילד מיוחד ובלי גרוש על התחת.  מתקיימים בעזרת תלושי מזון.  אז מאיפה יהיה להם כסף לאוטו כזה?  מסתבר שיש איזו אשה שהמשימה שלה בחיים זה לעזור למשפחות כאלו.  מן אמא-תרזה לגיוס כספים.  והיא אירגנה את הכסף - לא יודע מאיפה.  מתרומות מאנשים שונים.

אז זהו, כשהטלפון הגיע לרייצ'ל, אני מן משכתי את ידי מהענין.  ולמרות שלרייצ'ל אין טיפה חוש טכני (ושמישהו יוודא שהיא לא יודעת איך להגיע לבלוג ע"מ לקרוא איך שאני מלכלך עליה) וחוש העסקים שלה ע"פ תפיסת שוק-הפשפשים שלי הוא לא מי יודע מה, בלי היסוס אמרתי לה "יאללה, אני משאיר את שאר העסק בידייך".  בקיצור, השתרעתי מול הטלוויזיה כי בכ"ז נותר עוד טורניר גולף אחד ופוטבול ממש מעבר לפינה.

ורייצ'ל, בדרך הרייצ'לית שלה - דרך קצת הפוכה אעפס מהדרך הגסה והקשה והמקרטעת של מוכרי מכוניות משומשות - דרך סבלנית וקשובה ומבינה, חתכה עיסקה (טוב, זה לא כאילו שלא הייתי שם....בכ"ז זירזפתי מידי פעם דיר-בלאק-שלא-תרדי-לזנות-במחיר-וכו', אבל בכ"ז רייצ'ל היא זו שטוותה והרכיבה והדביקה - בדרך שאני לא הייתי מסוגל לה).  איפה היינו?  אה, כן, מה אתה מזבל במוח על סבלנות וסובלנות וכל זה?  יש פה רכב למכור.

הקיצער, כשכבר ידענו שהרכב עומד להימכר, רייצ'ל המשיכה ברייצ'ליות שלה וכתבה לכל מיני אנשים ככה:

The time has come for us to part from our big white minivan. Truth be told i am having mixed emotions about it. Liam and I spent a lot of time and miles in there. And occasionally she just liked to sit inside and listen to the radio.
The exciting news is that a really cool family, with some great kids are going to receive the minivan. The little boy's name is Jonathon, he is 7 and has some crazy awful condition that I can't remember the name of. His sister is 11 and reminds me a lot of Meitav. The family is Hispanic and dad has been out of work for 2 years, but works as a house painter when he gets jobs.
People have been donating $ to allow them to get this van, which will be a safe way to allow Jonathon to travel with his power chair. I have rotated the tires and filled the tank with gasoline and if all goes well we will transfer ownership this Sunday.

Sooooo. Why am I telling you this story? The family is on food stamps and struggles to pay rent. Wouldn't it be fun to help them with the cost of gas? If we each bought 2 gallons that would be about $7.00 and we could give them an awesome gas card! So I am asking if you feel inclined to help out and buy a gallon or 10. I will be collecting $ thru Saturday evening or if you prefer you can by a gas card for anywhere and drop if off by Sunday at 9:00 am.
Thank you all

היא לא גאון?  ממש אשת מכירות ערמומית, חלקלקה, מושחתת.  וככה כולם זכו במשהו:
* אנשים תרמו כסף לעזור לאמא-תרזה לגייס כסף עבור המשפחה הזו - והרגישו טוב מזה - בצדק.
* אמא-תרזה עשתה את החלק שלה (קוראים לה מגי, אגב).
* אנחנו קיבלנו תמורה.  אמנם לא מה שקיווינו אבל למי אכפת?  נפטרנו מהרכב.  (ולפני שנהפוך סנטימנטלים מידי אולי כדאי לציין שאם ליעם היתה עדיין בחיים בטח היינו מנסים לקנות רכב אחר.  לא נהנינו מהרכב הזה בשנים האחרונות.  ברכב אמריקאי רק הרדיו והמחזיקי כוסות טובים.  כל השאר חרא.)
* והמשפחה הזו שבחיים לא היתה משיגה רכב באיכות כזו קיבלה רכב נהדר בחינם. 
* וגם קיבלו דלק בחינם להרבה זמן בעזרת היוזמה של רייצ'ל.

וכל הפרטים האילו מתגמדים לעומת הפרט הכי חשוב:   שעכשיו ג'ונת'ן יוכל לנסוע בתוך רכב יושב בכסא גלגלים שלו בביטחה. 

ואנחנו, עם סעיף די חשוב לזכותנו:  שהיינו מעורבים בכל העסק של להעביר רכב במצב טוב למשפחה מעוטת יכולת. זה היה הפרס האמיתי (רגע, תנו לבדוק שניה...איפה הצ'ק?)

אז זהו, בסוף המשפחה הגיעה.  ילדים נורא חמודים.  לילד יש מגבלות שאנשים כמוני משוק הפשפשים לא מבינים או לא יודעים איך לבטא.  מספיק להגיד שרחמים על משפחה כזו כ"כ עניה שגם יש להם ילד עם כ"כ הרבה מגבלות.  אבל, ממש כמו ליעם, הוא לא רואה את עצמו מוגבל.  הוא מתבדח וערני וחכם.  מה שרק מגדיל את הכאב אצל אחד כמוני.  הקיצער, המשפחה הגיעה קודם לבדוק את האוטו ויותר מאוחר לקבל אותו.  ואני, שדאגתי לגבי כל הדפיקות והפחים המקומטים והפנסים השבורים, הייתי צריך להרגע כי אותם זה בכלל לא ענין.  אז התחלתי להסביר על המיקום של הכסא גלגלים ואיך שמים את הריתמות ואיך מאבטחים וכל זה.  ולשעה קלה פתאום נשאבתי לעולם של הורה של ילד מיוחד.  ופתאום גיליתי כמה זה חסר לי, כמה זה חלק ממני.

אז כשהם באו לקבל את האוטו ואחרי שהראיתי להם את כל מה שיש לדעת על האוטו - ויש הרבה - אז ישבנו לחתום על הניירת והכל.  וכל זה התבצע בנעימות וברוגע, ממש ההפך מאיך שמעבירים בעלות על אוטו בעולמנו.  ואחרי שכל הניירות נחתמו, הוחלפו חיוכים ולחיצות ידיים ואפילו כמה חיבוקים.  זו לא היתה מכירת רכב רגילה בשום קנה מידה.  אחד הנסיונות היפים שעברתי.

וגם נסגור בערך איפה שהתחלנו:  אמנם המכונה שייכת למשפחת הדומם, אבל גם יש בה מן החייתיות, לא?  היא זזה, יש לה קול, היא נשמעת לפקודות, היא שותה או אוכלת, היא מפליצה (אבל לא מחרבנת, השבח לאל), היא נוהמת לפעמים, ונואקת לעתים, וצועקת כשמבקשים.  ויש לה אפילו "מוח" מחשבי מסוים שמנסה להגיד שהוא יודע מה קורה - קח אותי לטיפול, החלף לי צמיגים, זמן לטיפול בלמים, וכו' - ובעצם לא באמת יודע כלום.  דומם, בקיצור.  אבל מי היה מנחש שהדומם הזה מסוגל לייצר כ"כ הרבה הרגשות טובות אצל כולם דווקא כשהוא כ"כ זקן כבר?

אז זהו.  מעכשיו אני מעביר את הארגז כלים וכל הפילטרים והשמנים לריי'צל.  ואני מתרכז במה שאני יודע לעשות הכי טוב:  להסתכל על ספורט מהספה ולשתות בירה.


איך לזרוק רימון?

השבוע קיבלתי מידידתנו ג'וי מכתב קטן.  להלן חלק קטן ממנו.  ג'וי בעצמה הורה לילדה מיוחדת שנפטרה בגיל צעיר ופעילה בקהילת משפחות של ילדים מיוחדים עד היום:

To Asher, I say, “Break the taboos!!!”  When folks ask, I always say, “Two kids!”  If they know Rebekah and press for more information, I give them what they are asking for.  In fact, you might say that I am somewhat militant about acknowledging my daughter Rachel.  Just this morning I filled out information on a Dekalb County Jury summons and said I had two kids.  So, Asher, go for it; I know you have a militant spirit too!

כמובן, ג'וי יקירתי, שזה לא כזה פשוט בעולם שלי.  בעצם, גם בלי המלים שלך התכוונתי ליישם בדיוק כך.  וגם יש לי רקע צבאי.  ואני יודע לזרוק רימוני נפץ וגם לטמון ולפרק מוקשים.  אבל איך זורקים פצצה כזו - יש לי שתי בנות; אחת מתה?  מה הרגע המתאים?  באיזו חברה?  מתי לא?  אני יודע שזה יצא החוצה כי אני לא אחד שיכול להסתיר וגם לא רוצה.  אבל זה לא כזה פשוט - לא האמירה ולא העיתוי.  בכל מקום מחוץ למשרד אני מניח שאני יכול לנהוג בחופשיות ופשוט להיות אני.  אבל בסביבת העבודה צריך להיות זהיר.  יש לי מזל שאני עובד במקום שאני די בטוח שזה יעבור בשלום ויקובל בהבנה (אפילו שאני בעצמי לא בטוח מה זה אומר - בהבנה).  אחרי כל הפלסף הזה, נותרה בעובדה הפשוטה שאנשים לא יודעים איך לבלוע את זה (ואני מבין....אם לא היתה מתה לי הילדה שלי אולי גם אני לא הייתי יודע איך לבלוע את זה.  אבל יש הבדל בין להבין את זה לבין להצדיק את זה.  אני לא מצדיק.)

שורה תחתונה:  למרות שכבר הגעתי למסקנה הזו בעצמי ולמרות החיזוק מצד ג'וי (ואחרים), עדיין מחכה לסיטואציה הנכונה להעביר את המסר בעדינות ע"מ שהעסק יחלחל במקום שיתפוצץ.


פעילות יום השנה

לקבר, כאמור, כבר עלינו ביום שבת, בהרכב מצומצם.  ביום השנה, היום יעני, בחרתי לתרום טסיות דם (כן, גם אני הייתי צריך למצוא את המילה בעברית).  זה משהו שבלווא הכי אני עושה כל שבועיים-שלושה, אבל כששאלו אותי לגבי הפעם הבאה פשוט הרגיש לי נכון לקבל דקירת מחט גדולה לתוך הווריד ולהיות מחובר למכונה ביום השנה של ליעם.  לא ממש מנסה להרגיש את הכאב שלה - רק לעזור למי שעוד אפשר לעזור וממש ממש צריך את זה.  (אבל אפרופו כאב, יש לי וורידים לא הכי טובים ואם הטכנאי/ת גם לא הכי טוב/ה, אז הוא/היא צריך/ה להמשיך ולנעוץ ולחטט עד שמוצאים לי את הווריד ועד שהווריד מוכיח שהוא עומד בלחץ השאיבה השלילי מהמכונה.  וזה כואב.  אז למה אני ממשיך לעשות את זה אם זה עולה בכאב ולעתים אפילו לא מצליח?  כי הסבל הזמני שלי הוא כלום לעומת הסבל שחולי הסרטן שזקוקים לתרומה שלי עוברים.  זהו.  תקוו בשבילי שתהיה דקירה קלה ומהירה ויעילה.)

י

מוות

היום נדבר על מוות.  כן, מוות.  מה יש, אם כולם מדברים על החיים כל הזמן, למה אי אפשר לדבר על המוות מידי פעם?  ובכלל, איך מדברים על המוות?  מה אתה בכלל רוצה מאיתנו?

אני רוצה שאני אוכל לדבר על הבת המתה שלי - ליעמי שלי - בדיוק כפי שאני מדבר על כל מי שחי.  אבל בחברה שלנו זהו דבר בלתי אפשרי.  אמרת את המילה "מוות" - בכל קונוטציה אפשרית - ובאחת כל השיחה משתנה או משתתקת או פשוט כולם נעלמים מהחדר.  מוצאים תירוץ ללכת.  להעלם.  להחליף נושא.  רק לא לדבר על המוות.  מוות זה נושא טאבו.
מותר לדבר על בעיות בחיים וכל מיני "אובדנים":  קרנות פנסיה שהתרוקנו, פיטורים מעבודה, גירושים, בעיות רפואיות - וכו'.  רק על מוות אסור לדבר.

ואם כבר אנשים, לרוב בעל כרחם, מוצאים עצמם מדברים איתי על המוות, לרוב אני מייד מרגיש את רגשי הרחמים שלהם כלפי.  ואני לא רוצה את זה.  רוצה לדבר חופשי על כל נושא.  אז זהו, פה אני יכול לדבר על כל נושא חופשי חופשי - כולל מוות.

מתי אתה מרגיש שצריך או רצוי לדבר על המוות?  ובכן, אני לא מרגיש שממש צריך "לדבר על המוות", אבל יש מקרים בהם אני מרגיש שחוסר הפתיחות של החברה להזכיר את הנושא, שם אותי בכלא. סותם לי את הפה בעל כורחי. לדוגמה:
* כששאולים אותי כמה ילדים יש לי.
* כששואלים אותי מה עשיתי הסופשבוע האחרון (הלכתי לבקר את הבת שלי בבית קברות).
* כשאני צריך לשאול אנשים עצה לגבי הבלוג (איזה בלוג יש לך?  אה, סתם...על הבת המתה שלי).
* אני רוצה לשים תמונה שלה על השולחן בעבודה, אבל זה יצריך סיפור לשואלים - סיפור שישנה את כל היחס אלי.
* וכו'

כל תשובה שאתן לשאלות אלו מן הסתם תתפוצץ  כמו רימון נפץ שהתגלגל משוחרר נצרה לתוך החדר.

נדמה לי שהמוות עצמו אינו שלילי, נכון?  הלא המוות עצמו הוא רק מצב - בדיוק כמו החיים.  מה שמביא למוות נתפס בעינינו כשלילי ולרוב זה באמת ככה.  אבל המוות עצמו הוא פשוט נקודת מעבר מהחיים שלנו למשהו.....ובכן, למשהו בלתי ידוע.  אנחנו מבכים את הפרידה מהמת - זה מובן לגמרי וטבעי.  אבל למה אנחנו נמנעים מלדבר על זה?

חבר טוב, אבא של ילד מיוחד, אמר לי שלספר לאנשים בעבודה על מצבך המיוחד לא יכול להיות דבר טוב.  אנשים מסתכלים עליך אחרת.  חושבים שאתה הוא זה עם הצרכים המיוחדים.  חוששים שזה יפגע בעבודה עצמה.  דפוק לאללה וכמעט שקשה להאמין, לא?  ככה זה באמריקה.  כמובן שזו הכללה גסה, אבל זה מראה שזה פשוט מסוכן ואתה לא יודע כמה פתוח אתה יכול להיות גלוי ומה אתה צריך לכסות ולהסתיר. 

אז כן, אני מסתיר את ליעם.  במסיבות, באירועים חברתיים, בעבודה, בפגישות עסקיות. אני מסתיר אותה גם כשאני יודע שהשיחה תהפוך למוזרה וגם כשאני לא יודע מה יהיו התוצאות אם אחשוף הכל.  בולע כדור צמר גפן כל פעם שהנושא מאיים לעלות ע"פ השטח. לחסום אותו שלא יעיז לפרוץ. לקבור אותה שני מטר מתחת לאדמה זה עדיין לא מספיק.  חי בשקר. 

האירוניה היא שכשליעם  עדייןהיתה איתנו, בייחוד בזמנים הטובים, הייתי כ"כ גאה בה.  גם זה קצת טאבו, אגב, בחברה שלנו.  אנשים אמורים "להסתיר" את הילדים המיוחדים שלהם.  לא אנחנו.  אנחנו התגאינו בה.  ולימדנו את החברה שמסביבנו איך צריך להתייחס אליה (ואלינו).  ועכשיו, כשהיא לא פה והטאבו כאילו הוסר, יש טאבו חדש.  עולם הפוך.

יש אנשים שהם בלווא הכי מאד פרטיים אז אולי להם מצב כזה לא היה מפריע כ"כ.  אני לא כזה.  אני אוהב להיות פתוח.  אבל זו החברה שאנחנו חיים בה, לצערי.  וגם אם היה לי הרבה הרבה כסף או חוכמה או פירסום - גם אז הסיכוי שלי לשנות את איך החברה שלנו מתייחסת למוות היה אפסי, נה?  אבל אם היה לי כסף, אז הייתי יכול לדבר חופשי איפה ומתי שמתחשק לי.  ואולי זה היה עושה שריטה קטנה על מוסכמות החברה.
הקיצער, מי שקרא את הפוסט הזה שירגיש חופשי לדבר איתי על המוות - גם זה של ליעם - מתי שהוא רוצה
 .
 


 

ואחרי שהבאנו אותה הביתה פשוט ישבנו וחיכינו.  וכצפוי ליעם, שבימים האחרונים היתה חייבת את עזרתה של מנגנון הבית חולים  ע"מ לשרוד, ליעם שכל השנה האחרונה לא העזנו לתת לה מורפיום נגד  כאבים  ע"מ שלא תפסיק לנשום - פתאום  נשמה בעצמה,  ולמרות השפעת הסם.  כאילו מתוך השינה שתחת  השפעת המורפיום היא אמרה "אני יכולה, אני יכולה לנשום לבד".  כרגיל, ליעם הלא מוותרת.  אותו מוח שהתקשה להורות לגוף לנשום במשך שבועות, פתאום עבד בלי בעיות.  כאילו לשטות בנו. ומה שאתה שומע בתור הורה זה "אני לא רוצָה ללכת עדיין" ואתה ממשיך לחשוב את המחשבות, אוה, המחשבות, האם אנחנו עושים את הדבר הנכון? 

אבל ההחלטה נפלה והיינו חזקים בה.   זה היה רחוב חד-סטרי ללא מוצא ואפילו שאנחנו אחזנו בהגה, לא היה טעם לנסות להסתובב. וגם לא היה לאן. ובעצם לא עשינו הרבה.  נתנו לטבע לעשות את שלו. היינו שלמים עם זה. ורק דאגנו שלא תסבול.

ידענו כמה דקות לפני זה שזה הולך להגמר. הרגשנו שזה בא. וכשהגיע הרגע, שמתי את הסטטוסקופ והקשבתי.  טמנתי את הפנים שלי בפעם האחרונה בתוך הצוואר שלה, כמו שעשיתי מיליון פעמים בירח הדבש שלנו, שארך ½ 14 שנה,  והיא היתה מתגלגלת מצחוק.  הרמתי את מבטי לסובבים והעיניים  אמרו "זהו".  הן רחצו אותה ושמו פרחים.  וכשבאו  לקחת את הגופה הרמתי את ליעמי שלי, ממש כמו שהרמתי אותה ב-½ 14 השנים שחלפו - מהמיטה לכסא גלגלים, לאמבטיה, למיטה של הרנטגן, לחדר הניתוחים, לאופניים, לנדנדה בגן, למטוס - ושמתי אותה במיטה שלהם.  הפעם היא לא צחקה ולא התלוננה.  וגם היתה קצת קרה.  ואולי אולי טיפה יותר כבדה. והם הכניסו אותה לרכב שלהם.  וזהו.

מטפחת.






ואפילו שכואב לי לדבר על הקטע האחרון ואפילו לקרוא אותו מביא דמעות לעיניי, אפשר לנסות, כן, רק לנסות, לדבר איתי על זה.  או שאוכל או שלא.
י

התקפה חסרת מעצור של ברבורים רנדומליים

שלושים דקות

שלושים דקות.  זה מה שלוקח להגיע מהמרכז - איפה שאנחנו - לרוב חלקי אטלנטה.  לפעמים זה 40, לפעמים 25, אבל באופן כללי זה 30.  כמו בעבודות קודמות, גם עכשיו לוקח לי בערך 30 דקות להגיע לעבודה. ההבדל הוא שה-30 דקות העכשוויות נעשות בדיוושוש עצל בין שכונות מנומנמות, מתכחך בירך הימנית של הפארק המרכזי והגן הבוטני. נהנה מהבוקר השקט לפני שתתחיל התנועה המטורפת.     כמו תמיד, גם עכשיו אני מקשיב לתכניות הרדיו החביבות עלי.  מדווחים על עלית מחירי הדלק - הרגליים ממשיכות לדוושש ואני לא מרגיש אפילו "מכה קלה בכנף".  הרדיו מדווח על פקקים פה ורכב תקוע שם - לא נוגע לי.  הדבר היחיד שנוגע לי זה מזג האוויר.  הלב אומר "תן גז....תעשה קצת כושר" אבל מייד המוח מרים דגל וטו:  "מה אתה משוגע?  אתה לא רוצה להגיע מזיע למשרד".  ואני מייד מאיט ורואה שתי זיקיות נכות וצב ברברס עוקפים אותי.  מדוושש לי לאיטי.  ל--א--ט, ל---א---ט, ל----א----ט (מה זה לאט, ישאלו המדווששים. ובכן, ב-30 דקות הללו אני עובר 5 מייל או 8 ק"מ, בעברית.  ממש ממש לא הרבה.  יש כמה סיבות לקצב האיטי - מלבד הרצון לא להזיע לפני העבודה.  האופניים איטיות מאד, אני רוכב בעיר וצריך לעצור בכל צומת, וגם הרוכב עצמו לא הכי מהיר).  אבל כל ההסברים והמאמצים לא שווים כלום.  החום והלחות של אטלנטה מנצחים בקלות ואני מגיע שטוף זיעה.

בדרך אני עובר את הבתי ספר של הבנות.  קודם את זה שמיטב תהיה בו בשנה הקרובה, שהוא מרחק הליכה מהבית.  מתישהו באמצע הדרך אני עובר את הבי"ס האחרון שבו ליעם למדה ושבו נקטע מסלול האקדמיה שלה (שבאמת לא היה מסלול מעולם, אבל לא חשוב כרגע) ושאליו כבר לא חזרה.   נזכר איך ליעם נורא נורא נהנתה בו.  והרדיו מקשקש ברוב חשיבות על אפגניסטן או מצב כלכלי על הפנים או על מהגרים בלתי חוקיים, אבל המחשבות שלי נודדות  לצחוק הפראי שלה בעליתה לאוטובוס המיוחד לבי"ס או לאינטראציה שלה עם חבריה לכיתה המיוחדת.  אבל הנה רמזור אז מספיק לחלום וצריך לחזור לריכוז מלא.  קיצוני מתאבד הרג 8 במחוז קנדהר; האבטלה נשארה ב-9.2%; מחיר הדלק שוב התיקר.  יאללה, ירוק, תן גז, מותק.

וכמובן שאלי הטופוגרפיה תכננו הכל בדקדוק ושמרו את העליות הכי תלולות ליישורת האחרונה ע"מ שנגיע נושפים ונושמים.  אבל קיבוצניק מהדור הישן וגולנצ'יק עייף - כאלו שלובשים את אותם "בגדי עבודה" המיוזעים והמאובקים ומשומנים כל השבוע (כי למה להחליף בגדים אם מחר בבוקר בלווא הכי נזיע ונתלכלך שוב????) - לא נותנים לפרט שולי כמו ניחוח הגוף להכתיב להם את היום.  מתייבש מתחת למזגן, עושה מקלחת צרפתית זריזה, מורח דאודורנט (אנטי קיבוצניק-גולנצ'יק), משפריץ קולון, נותן הצצונת בראי; רואה שם משוגע, והופה אני מוכן לעבודה.בדרך הביתה כבר הרבה הרבה יותר חם.  אם בבוקר הזעתי אז עכשיו אני שוחה בזיעה.  כל אחה"צ אני גם בודק מזג אוויר יען כי יש סופות רעמים (בעצם ברקים) הרבה פעמים.  מילא להירטב, אבל הברקים ממש מסוכנים לבריאות, כך אומרים (פעם למדתי שברקים הם גורם המוות הטבעי הכי גדול בארה"ב....יותר מטורנדו, שטפונות, רעידות אדמה וכו'.  לא יודע אם זה עדיין נכון, אבל גם לא מתחשק לי להיות חלק מהסטטיסטיקה המכובדת הזו).  מרגיע את הבגדים המיוזעים בסדרת בסדר, אכבס אתכם.

לא יודע אם יתאפשר להמשיך לרכב על אופניים לעבודה תמיד, אבל בינתיים אני חוסך כסף של דלק, עוזר לכדור הארץ (שמעולם, אגב, לא עזר לי), נמנע מפקקי תנועה, עושה קצת כושר, והעיקר - מגיע בראש שקט.


ובהתיבש הזיעה
אבל מה אתה מבלבל לנו את המוח על דיוושושים וכו'?  כנס לאוטו ותגיע ב-15 דקות וגם לא תזיע, לא יותר שווה? חוץ מזה, מה עם העבודה עצמה?
אוה, אז ככה.  טוב ששאלתם.  אין מה לספר.  נקודה.  סוף סיפור.
אוקיי, אוקיי, אזפזף משהו.  החברה החדשה אין לה שם בישראל.  למרות מציאות קשה זו יש לה שם
Vocalocity
זו חברת טלפון.  טלפון?  מה לך ולטלפונים?  באמת לא הרבה.  כל מה שאני לומד עכשיו הוא חדש לגמרי עבורי.  אבל זו לא חברת טלפונים "רגילה" שאתם מכירים.  כל התקשורת נעשית באמצעות האינטרנט. כלומר, חוץ ממכשירי הטלון עצמם והמחשבים, כל השאר תוכנה. אני צורפתי כמבקר איכות לאחת מיחידות הפיתוח.  זהו.
החברה נראית נחמדה מאד, האווירה טובה, האנשים נראים נחמדים.  יקח זמן לדעת אם העבודה עצמה מענינת ומאתגרת.


שוכני מערות
מידי פעם אנחנו פוגשים שכנים או מכרים שעדיין לא יודעים שליעם כבר לא פה.  היום פגשתי אחד כזה.  יש כאלו, אולי גם כאלו שקרובים אלי, שכל פעם שצריכים להגיד "ליעם מתה" חוזרים רגשות ומציפים אותם.  אצלי זה לא ככה תמיד - תלוי בסיטואציה.  הרבה פעמים, כמו היום, השואל הוא זה שנורא לא נעים לו.  ואז אני מן מחייך כזה - זה בסדר, אני אומר - ובצורך השעה הופך ממנוחם למנחם. 
י

חבר בגדוד העבודה

ככה באו לי צרות טובות

למה החיים לא יכולים להיות פשוטים יותר?  חודשיים וחצי אני מסתובב לי מובטל.  (טוב, בעצם אם מכניסים נסיעה לארץ בפנוכו וכל זה, זה רק 6 שבועות.)  בכל אופן, 6 שבועות זה לא מספיק זמן בשביל יד הגורל להתאפס על תיזמונים?  כי הנה איך שהיד הזו מתאכזרת: 
ביום ששי, ה-17 ליוני, קיבלתי טלפון מחברה שהתראיינתי אצלה כבר פעמיים.  הם רוצים אותי.  אה, איזה יופי!!!  על זה עבדת, ולשם חתרת, ואת זה רצית.  אז מה אתה רוצה עכשיו?  מה לא בסדר?
אז זהו, שה"יופי" הזה מתערבב לו בבילבלול קטנצ'יק כזה.  קערת ספגטי. כי בדיוק באותו בוקר שקיבלתי את הבשורה המשמחת הזו קיבלתי גם זימון לראיון בחברה אחרת.  ובכל מקרה אחר הייתי מבטל ראיון זה כי כבר יש ציפור אחת ביד, נכון?  אבל הראיון המיועד הוא עם חברה יותר יציבה (לפחות על הנייר) ואחת שכנראה תציע יותר כסף.  אז מה אתה עושה?  הולך על הבטוח שכבר נמצא ביד (רק להגיד "כן, אני מקבל את ההצעה") או ללכת על סיכוי למקום עבודה עם [אולי] הטבות יותר טובות?  ומה אם לא אתקבל במקום ב' בסופו של דבר?
ויש עוד כמה גורמים, מלבד יציבות החברה והטבות פוטנציאליות:
* איזו מן חברה כל אחת מהן (לדוגמה, יש חברות שתוכנה זה חלק מהמוצר שנמכר; יש כאלו שהתוכנה עוזרת בתהליכים פנימיים; וכו').
* הענין במוצר עצמו.
* הפוטנציאל להתפתחות עצמית.
* הטכנולוגיה שמיושמת בכל מקום.
* סביבת העבודה.
* איזה מן חבר'ה עובדים שם (כמה שאפשר לשפוט מהפגישה).
* וכו', וכו'.  הייתי גם יכול להכניס שיקולים כמו כמה זה רחוק מהבית ואיזה בגדים לובשים וכל זה, אבל אני לא חושב שדברים [חצי שוליים] כאלו צריכים להיות חלק מהחלטה על הקריירה.
אז זהו, זה הבילבול.  ואתה כל היום מסתובב במחשבה שמה שלא תחליט זו תהיה הבחירה הלא נכונה.  צרות טובות, נכון?  הבעיה היא המילה "צרות".  גם כשהן טובות המוח עדיין עסוק בצרה עצמה ויש לחץ.  מתישהו תיעשה החלטה ונצטרך לחיות איתה, אבל עד שהיא תיעשה ימשיך הלחץ.
אבל כמובן שדברים גם כאן לא הכי פשוטים.  כי למקום א' צריך להחזיר תשובה בהקדם ובמקום ב' התהליך רק בתחילתו.  מה עושים, מה עושים? 

1.  מנסים לקנות זמן משתי החברות.  שיהיה זמן לחשוב, לברר, לדבר עם אנשים.
2.  ישנים על זה לילה אחד.
3.  ובכן, מדברים עם אנשים - משפחה, חברים, קולגות.
4.  ישנים על זה עוד לילה.
5.  עושים תרגיל קטן במתמטיקה שימושית:
     + מהרשימה למעלה, נותנים לכל פריט דרגת חשיבות.
     + לכל פריט נותנים ציון בהתאם לחברה.
     +  מכפילים את דרגת החשיבות בציון.
     + מסכמים את כל התוצאות עבור כל חברה.
     + החברה עם מס' הנק' הגדול ביותר, מנצחת.
  לדוגמה:
פריט            דרגת-חשיבות   ציון-חברה-א     תוצאה-א   חברה-ב   תוצאה-ב
פוטנציאל
התפתחות            8                   8                    64           5            40
טכנולוגיה             9                   9                     81          6             54
סביבת עבודה       7                   7                      49         7             49
וכו', וכו', וכו'
סה"כ                                                                194                       143 (בערך)

חברה א' מנצחת בקלות בדוגמה שלעיל, ברור?  אבל זה לא תמיד כזה קל ולפעמים צריך לחשוב על כל פריט מחדש.

6.  מסתכלים על התוצאה מהתרגיל המתמטי ושואלים את הלב מה הוא מרגיש. 
בשלב זה אתה אמור לדעת כבר גם מה ההגיון הקר אומר וגם לאן הלב נוטה.
שיטה זו, אגב, טובה להשוואה בכל תחום.  לא רק בין עבודות. 


מתי כבר יש חופש?

אז אני סוגר על 3 חודשים של אבטלה ובטלה.  בפעם הקודמת שהייתי מובטל, ב-2009, שנאתי לשבת בבית ולהיות מובטל.  עכשיו?  לא יודע איך אחזור לעבודה!  יהיה לי חסר מאד ללכת לנסיעת אופניים ארוכה בבוקר או ללכת לבריכה; ולקחת סיאסטה אחה"צ. 
ובאבטלה ההיא גם הייתי נורא מודאג כל הזמן.  עכשיו?  אני בכלל לא מודאג.  איכשהו ידעתי שדברים יסתדרו בצורה כזו או אחרת.  איכשהו ירדה עלי שלווה.  אולי יותר מידי שלווה.  אבל רק ע"מ להיות פייר, זה לא רק שלמדתי איך לחשוב אחרת; איך לא לקחת יותר מידי ללב.  זה גם העובדה ששוק העבודה נראה הרבה יותר טוב עכשיו מאשר זה של 2009.  לפחות לאנשים בהיי-טק.


דינמיקה של חיפוש עבודה

ושוב חזרה ל-2009.  באותה תקופה חיפוש עבודה היה יום עבודה מלא:
* התקשרתי לאנשים ולחברות ביוזמתי.
* כמובן חיפשתי דרך האינטרנט (שזה בעצמו כולל מיליון דברים).
* הלכתי לפגישות מקצועיות בתקווה לפגוש את "האדם הנכון במקום הנכון".
* הלכתי לפגישות של מובטלים כי לעולם אין לדעת מאיפה יבוא הקשר הנכון.
* ובטח היו עוד כמה שבילי עזים שצעדתי דרכם ע"מ למצוא משהו.
בקיצור, הייתי פרו-אקטיבי מאד.  לקחתי יוזמה.  וגם ובעיקר:  הייתי מודאג כל הזמן גם לגבי פרנסה וגם לגבי חלודה במקצוע וגם לגבי כבוד אישי.  זה אפף אותי בלי הרף - יום ולילה.  זה הרג אותי - ממש.
הפעם?  הפעם הייתי די פסיבי.  כלומר, התקשרתי עם מכרים (בעולם היי-טק) ושמתי את הרזומה שלי בכמה אתרים וכו', אבל חוץ מזה באמת שלא יזמתי הרבה.  ישבתי וחיכיתי.  מן ידעתי כזה שמשהו [טוב] הולך לקרות במוקדם או במאוחר.  היתה לי הרגשה, לא יותר.  בטחון עצמי.  אפשר ומותר גם לקרוא לזה טפשות וחוסר אחריות ומה שאתם רוצים.  במקום להתרוצץ כמו תרנגולת בלי ראש יצאתי לרכיבות אופניים ארוכות, שחיתי כמה פעמים בשבוע, תיקנתי דברים בבית, ונחתי הרבה.  אין לי דרך להסביר את שלוות אי-העשיה והרגשת היהיה-בסדר שאפפו אותי.

גם ההצטרפות חזרה למעגל העבודה שונה מזו של האבטלה הקודמת.  אז התרגשתי מאד לחזור לעבוד, אבל הייתי "כל כך מובטל" שכשחזרתי לעבוד זה לא הרגיש אמיתי.  המשכתי לחשוב על עצמי כמובטל - רק אחד עם משכורת.  הפעם אני בכלל לא מתרגש מהחזרה לעבודה.  אני גם לא מרגיש כמובטל.  הכל הפוך.


אז מה נגמר?

מה שנגמר זה שבאמת הכל הסתדר.  עוד לפני שנגמר הסופשבוע כבר ידעתי (בליבי) שאתן תשובה חיובית לחברה א'.  אחרי הסופשבוע הלכתי לראיון אצל חברה ב'.  תוך 15 דקות ידעתי שהם לא מתאימים לי ואני לא מתאים להם.  זה בכלל אשמת החברת כח אדם ששלחה אותי לשם.  טוב לא חשוב.  שיעור טוב לחיים.  והחברה החדשה שמה 

Vocalocity


אז מה עכשיו?

ב-2005, חודש אחרי שעזרתי לאמא לעבור מן העולם, פוטרתי מעבודתי בה עבדתי בערך 10 שנים.  זה היה תחילתו של סחרור.  ב-6 שנים שלאחריהם פוטרתי לא פחות מ-3 פעמים נוספות.  ארבע בסה"כ.  אני זוכר שבזמן הפיטורים הראשונים ב-2005 חלף בי הרהור אם בדיוק נגמרו 7 השנים הבריאות (11 בעצם, אבל מי סופר?).  עברתי כמה עבודות, פוטרתי מעבודה אחת שהיתה ממש חלום, עברנו שנה אכזרית עם ליעם שנגמרה ב . . . טוב, הכל זכור. האם העבודה החדשה מבשרת את סופן של שבע (6, אבל מי סופר?) השנים הרעות?  החברה החדשה בהחלט נראית מבטיחה מהבחינה הזו, אבל אין שום דרך לדעת. 
אבל יש סימנים ראשונים, בתוליים, שאולי אכן כן:
* העבודה לא רחוקה מהבית.  למען האמת, אם מזג האוויר מאפשר, זה מספיק קרוב שאני יכול לרכב באופניים למשרד.  זה חשוב. 
* אם משלבים את זה שהבי"ס התיכון שאליו מיטב תלך אליו בשנה הבאה נמצא במרחק הליכה מהבית, אז זה הקהל גדולה לכולנו - אחרי כמה שנים של נסיעות, נסיעות, נסיעות.
*  שני הגורמים שלעיל הם חשובים.  זה חלק מאיכות חיים.  כשגרים באטלנטה עצמה (כלומר לא בפרברים) יש הרגשה ביתית, הרגשה של עיר קטנה בתוך העיר הגדולה.
* ממבט ראשון נראה כאילו החברה החדשה טובה לעובדים שלה.


אבל למה בכלל לעבוד?

טוב, מעבר לתשובה הטריוויאלית "בשביל הפרנסה" יש סיבות אחרות לגמרי שבארץ כמו ישראל (או אפילו רוב מדינות אירופה) הן לא גלויות לעיין.
הגורם הכי בולט והכי חשוב זה ביטוח בריאות.  בארה"ב ביטוח בריאות מסופק ברוב המקרים דרך מקום העבודה.  כלומר מי שלא עובד או יותר נכון מי שלא שייך למקום עבודה (אם בגלל שהוא פוטר, או פרש, או עזב מכל סיבה אחרת) לא בהכרח מאבד את הביטוח שלו, אבל מאבד את הסיבסוד דרך מקום העבודה.  ואחרי שנה פלוס-מינוס הוא מאבד אותו לגמרי וצריך לקנות חדש באופן פרטי - וזה ה-ר-ב-ה יותר יקר.  דרך מקום העבודה, לעומת זאת, זה קל.  אתה ממלא כמה טפסים ואתה מבוטח (בתשלום כמובן, אבל בד"כ מקום העבודה חותך עסקה עם חברת הביטוח כך שלעובדים ההשתתפות העצמית היא מסובסדת).
(ואולי זו ההזדמנות להסביר איך עובד הביטוח בריאות בארה"ב שכל מי שעוד חולם על אמריקה: 
* קודם כל משלמים את הפרמיום - תשלום חודשי קבוע.  זה קניית הפוליסה עצמה.  בואו נזרוק פה מספר לא בדוק של $400 למשפחה לחודש או $4800 לשנה.
* אחרי זה יש מה שנקרא באנגלית
deductible
זה סכום "השתתפות עצמית" שעד שאתה לא מגיע אליו, חברת הביטוח לא משתתפת.  לדוגמה, בחברה הקודמת שבה עבדתי סכום זה מקבע ל-$6000 למשפחה.  כלומר, עד שלא הוצאנו $6000 מהכיס, חברת הביטוח לא משתתפת. כשליעם היתה בחיים הגענו לסכום כזה תוך שבוע.  אבל משפחה בריאה בד"כ לא מגיעה לסכום כזה כל השנה.  כלומר, כל ההוצאות הרפואיות יוצאות מהכיס.  ראוי לציין שכל חברה עושה עסקה שונה עם חברת ביטוח שונה כך שלא אצל כולם זה סכום כזה גבוה. 
* נגיד שכבר שילמת את ה
deductible
שלך (יעני היו לך הרבה ענינים רפואיים), אז יש דרגה נוספת של השתתפות עצמית.  כשאתה הולך לרופא אתה משלם 30, 40, $50 עוד לפני שמסתכלים עליך בכלל.
* החלק הכי מסובך הוא  שחברת הביטוח אומרת לך "אנחנו נשלם 80% מהממוצע של רופאים מסוג זה באזור שלך".  כמובן שהם לא מפרטים איך הם מחשבים את הממוצע הזה וכמובן שהממוצע נמוך.  לדוגמה:
הלכת לטיפול שעולה $500.  (בהנחה שהגעת כבר לסכום ההשתתפות העצמית השנתית - $6000 שלעיל). 
- שלם $50 השתתפות עצמית.
- חברת הביטוח אומרת לך שע"פ החישוב שלהם הממוצע לטיפול זה באזור שלך הוא $400, לא $500.  הם ישלמו 80% מזה, כלומר $320.  החלק שלך לפיכך הוא $180 (אבל כבר שילמת $50 אז אולי "רק" $130).  אבל בעצם שילמת 4800+6000+180=כמעט $11,000.   וזו רק דוגמה קטנה.  מה אם יש לך ניתוח או אם-אר-איי או לידה?  אז הכל יוצא הרבה יותר יקר.  יש מבין? ככה  חברות הביטוח עושות כסף משוגע וזה חלק מהקרב הגדול על מהפכת הבריאות של אובמה.

אז בדוגמה שלעיל איש עובד משלם $400 בחודש לקנית ביטוח הבריאות.  בהיותי מובטל, הייתי זכאי להמשיך ביטוח (ע"פ החוק) אבל ללא  הסיבסוד של החברה האחרונה שלי.  לפיכך הייתי צריך לשלם משהו כמו $1000 לחודש רק ע"מ לקנות את הביטוח - עוד לפני כל הסבנטוכה שבדוגמה.  והפרדוכס הוא כמובן שלמי שיש פחות הכנסה הוא דווקא זה שיש עליו נטל יותר גדול.  יש מבין?  הכל הפוך פה - העיקר שעשירים ובעלי הכח ימשיכו להתעשר.  זו אמריקה.
אבל יש מבין למה כ"כ חשוב למצוא מקום עבודה?  זה פשוט חוסך המון כסף.

ע"מ להיות פייר צריך להבהיר שהדוגמה שלעיל היא של ביטוח בריאות ממש ממש גרוע.  זה לא ככה בכל מקום.  לדוגמה, בחברה החדשה שלי נראה כאילו זה הרבה יותר אנושי.  במה זה תלוי ולמה הבדלים כאלו גדולים בין חברה לחברה?  הכל תלוי בשני דברים עיקריים:
1.  בכמה חברה מסוימת דואגת לעובדים שלה.  זה פן אנושי גרידא.  יש חברות שמראש מגדירות עצמן טובות לעובדים שלהן (חלק מזה ע"מ לגרום לרצות לאנשים לעבוד עבורן).
2.  בעיסקה שחברה מסוימת משיגה עם חברת הביטוח.  זה כאילו פן כלכלי, אבל גם הוא נוגע בפן האנושי - מן הסתם.  חברה שלא אכפת לה מהעובדים שלה אלא רק מהשורה התחתונה, תחתום על עיסקה עם חברת הביטוח שתחסוך כסף לחברה ותחייב יותר עאת העובדים.  מסריח, הא?

יש עוד סיבות כמו למשל חסכון לכיוון הפנסיה שתמיד יותר קל וזמין דרך מקום העבודה (וגם שווה הרבה כסף), אבל ביטוח הבריאות זה העסק החשוב.  אז מה עושים כל עשרות מיליוני האמריקאים שמובטלים עכשיו?

י

?אז מה, הכל בסדר, כן

אז מה, הכל בסדר, כן?

לאחרונה ביקרנו בארץ.  היה טוב - לא, היה מצוין - לראות את כולם, לחוש, להרגיש, למשש, למזמ...טוב, עד כאן.  היה טוב לראות את כולם - ואני בטוח שלכולם היה טוב לראות אותנו.  לראות שאנחנו לא נושכים ולא שפופים ולא מדוכאים.  לראות איך אנחנו.  אז הנה, ראיתם איך אנחנו.  כמובן שראיתם רק את השמחה.  לא העמדנו פנים,  באמת היה לנו שמח לראות את כולם.  אבל (תמיד עם ה"אבל" הזה) זו תמונה קצת מעוותת, אעפס, מהיומיום ה"אמיתי" שלנו.  כל הביקור בישראל היה חגיגה אחת גדולה.  ביומיום שלנו פה אין חגיגות ומפגשים וארוחות משותפות.  יש אבטלה ויש תמונות של ליעם בכל מקום. ולמרות שאנחנו אנשים שמחים בטבענו, יש גם מספיק רגעים קשים.  אין פה שום חדשות רעות.  רק רציתי לסגור מעגל ולהכניס קצת פרספקטיבה מציאותית.


סופות

מאז תחילת השנה נהרגו משהו כמו 500 אנשים בארה"ב מסופות טורנדו.  אז מה זה טורנדו קראתם בלינק שמאחוריכם.  מה שהלינק הזה לא מספר זה שהרבה סופות טורנדו מלוות בסופות ברקים (ורעמים, כמובן, אבל רעם זה סתם כשהברק משתחצן כמה הוא חזק וקרוב).  בעצם, הפוך אולי:  יש הרבה יותר סופות ברקים מאשר סופות טורנדו.  לפעמים בסופת ברקים כזו מתפתח טורנדו אחד או יותר.  כשהחזאים מראים סופות ברקים על הראדאר ומזהירים, הם כמעט תמיד מצרפים את המשפט "סופות טורנדו עלולות להתפתח....וכו'". 

אז למה אני מספר את כל זה?  כי סופות ברקים יש בכיף גם אצלינו (טורנדו תמיד אפשרי אבל פחות שכיח מאשר במערב התיכון).  והסופות ברקים הללו מפחידות מאד גם בלי טורנדו.  את רוב סופות הברקים ניתן לחזות - לא את כולן.  אז מה קורה כשסופה כזו מגיעה?  אם זה עדיין בשעות היום (אחה"צ, כמעט תמיד) השמיים משחירים והיום נהיה ללילה.  לרוב זה מלווה ברוח פתאומית וחזקה (להלן "תנאים טובים לטורנדו") שמפילה עצים או לפחות מבקעת אותם ברחבי העיר. וגשם חזק.  זה לא קר כי הכל קורה באביב/קיץ (ולמען האמת, החום זה חלק מהמנוע שמתחיל את כל הבלגן הזה, אבל לזה נגיע בשיעור טבע עתידי - אולי). וכמובן החלק הכי מפחיד - הברקים.  ברקים, כך למדתי בשיעור הטבע שלי, הוא הגורם מוות הטבעי הכי גדול בארה"ב (אולי השנה הוא ירד למקום שני בגלל כל הסופות טורנדו הרצחניות, אבל הוא עדיין בטוח בפיינל פור).  אז מה עושים?

מפני טורנדו ההמלצות הן לרדת למקום הכי נמוך והכי פנימי שאפשר.  כלומר, למרתף. למי שאין מרתף (כמונו), אכל אותה.  העצה הבאה היא להכנס לחדר הכי פנימי - אולי ארון בגדים.  מפני ברקים העצה הכללית היא פשוט להשאר בפנים.  כמובן שאנשים משתמשים בטפשות שלהם (שמחולקת בחינם) ע"מ להיות חשופים לסופות כאלו.  אילו החבר'ה שמייצרים את הססטטיקות היפות שאמצעי התקשורת ניזונים מהן.  מאידך, יש גם מספיק אנשים שנשמעים להוראות ועדיין נפגעים.  מה לעשות שלא לכולם יש בית, שלא לדבר על מרתף.  לדוגמה, הרבה מנפגעי סופות טורנדו גרים בטריילרים.  סופה כזו מרימה את כל הטריילר באוויר וזורקת אותו מתי שנמאס לה לשחק איתו. 

אז למה לא בונים פה בתים יותר חזקים - בתים עם ליבת בטון בחיזוקים מפלדה?  הלא יש עוד ארצות שסובלות מסופות קטלניות - יפן, סינגפור, הרפובליקה הדומיניקנית,ועוד - ושם הבתים מחזיקים מעמד. אין לי תשובה מוחצת.  ממה שהצלחתי לדוג זה מתנקז שלני דברים:  עלות (איך לא?) ובעיקר בוליטיקה:  לאיגוד הקבלנים יש לובי חזק מאד בקונגרס.  לובי זה מעונין שבתים יהרסו וייבנו מחדש ושהעלויות ישארו נמוכות.

ובאותו לילה שכתבתי את הכתוב לעיל, עברה פה סופת ברקים.  מי מת?  מישהו שעץ נפל על הרכב שלו בזמן שישב ברמזור; מישהו שעץ נפל על הבית שלו.


יום הזכרון

יום הזכרון האמריקאי, כולם יודעים, הוא יום פיקניקים.  רק למעטים מאד זה באמת יום התייחדות עם יקיריהם שאבדו.  זה נכון שאמצעי התקשורת מזכירים את זה ואפילו אפשר למצוא פה ושם רשת שמקדישה שידורים ליום הזה, אבל בגדול זה יום חופש אמריקאי לכל דבר.  אנשים מבלים בחוף הים ובאגמים ובפארקים ובמסעדות.  בתי עסק מארגנים מכירות סביב היום הזה.  אין בזה חדש.  זה נמשך כבר עשרות (מאות??) שנים.  בארה"ב מברכים אחד את השני ב"יום זכרון שמח".   י
Happy Memorial Day
בלי צחוק.  כולם משתמשים בביטוי - כולל חיילים שאיבדו חברים.  מסקנה:  כשמטפטפים לך משהו לתוך המוח במשך שנים אתה פולט אותו לרוב מבלי לחשוב על המלים.  קדימה, קדימה, קדימה בעקבות העדר.

מה שחדש, עבורי לפחות, זה שאתמול מיטב שאלה אותי על זה.  לא מזמן היא היתה בארץ וחוותה את יום הזכרון הישראלי.  לקחו אותם להר הרצל וכל הטפטוף ישראליות הידוע.  בכל אופן, זאתי אמרה לי איך היא מעריכה ומעדיפה את היום הישראלי ע"פ זה האמריקאי, אותו, כהגדרתה, היא לא ממש מבינה.  עכשיו, מיטב היא אמריקאית לגמרי.  היא לא מכירה אף חייל ישראלי שנהרג.  אין לה שום קשר רגשי לא למישהו אישי ולא למקומות (יעני שער הגיא וכו') ולא לאומה הישראלית ככלל.  כל החיים שלה סובבים סביב מה שמענין בת טפש-עשרה אמריקאית אופיינית:  תסרוקת, ציפורניים, אייפוד, מוזיקה, חברות, דרמות טלוויזיוניות.  כל מה שהיא מקבלת לגבי ישראל זה מה שכל תייר אמריקאי מקבל.  לא הרבה יותר.  מענין שביקור חפוז כזה בארץ הצליח להחדיר בה רגש כבוד למתים בצורה אישית כל כך.  איפהשהו הרגש הוילנסקי החד שלה (לסבלו של האחר) הצליח לדוג את האווירה.  מענין.
-------
אבל אם כבר בימי זכרון עסקינן, אז באותו תאריך הלכנו, רייצ'ל שלי ואני, לטכס יום הזכרון (הישראלי) המקומי.  פעם, היום הזה היה היום הכי חשוב בשנה עבורי.  הייתי נזכר בחבר'ה מהצבא שאיבדתי.  ואילו מהקיבוץ.  היום, מה אני אגיד, כל שנה אני מצטער שהלכתי ושואל את עצמי מחדש למה הלכתי לטכס.  היו אפילו שנים שעזבתי באמצע.  אתם מבינים, מארגני הטכס לא מצליחים לעשות הפרדה בין זכרם של המתים (בכוונה לא אמרתי "נופלים") לבין תקומתה של המדינה - שנעשתה על חשבונו של עם אחר.  אין הפרדה בין "חיילים יקרים שלנו, בנים שלנו, המגינים על ביתנו" לבין "מרצחים וטרוריסטים ומפוצצי אוטובוסים".  מה שכן יש זה התעלמות מוחלטת מהסבל של הצד השני.  הסבל שלנו מקדש הכל. 
הקיצער, לקחו לי את יום הזכרון.  לקחו לי את יום ההתייחדות עם החברים שלי שאינם והפכו אותו ליום לאומיות מחורבן שאני לא יכול לסבול.  ואחרי שהם מכניסים בוליטיקה בכל מקום הם מעלים לבמה כמה בני עשרה, שגדלו בארה"ב כמו מיטב, ילדים ליורדים נמושות כמוני, ששרים את "רעות" על תקופה ואנשים ואווירה שאין להם מושג לגביהם.  אנחנו ממשיכים להעניק לעצמנו טפיחות על השכם על יופי נפשנו.  האם אנחנו באמת כ"כ עוורים או רק בוחרים לשחק אותה קדושים?
--------
אבל אם כבר בטרמפים וזכרונות עסקינן, אז מה הסיפור עם הקדיש ואל מלא רחמים בטכס יום הזכרון?  איך הדביקו את הדת היהודית למועד הישראלי היחידי בלי צביון דתי?


י

ניקוי ראש

על שפת הבור

לפעמים אני מחשב:  פוטרתי מכמה עבודות תוך זמן קצר; ליעם חלתה ואז עברה שנה איומה שנגמרה בעוד יותר רע; בעבודה אחרונה לא טוב וכל הזמן יש גזירות חדשות.  ואז אני חושב:  כמה גרוע עוד יכול להיות?  האם אפשר להמשיך ולצנוח?
מסתבר שכן.  בסוף מרץ פוטרתי - שוב.  שוב "התארגנות מחדש" בחברה שבעקבותיה, כרגיל,  הגיעו קיצוצי כח אדם בכמה מחלקות. אז הנה הסנדוויץ':  פיטורים-ליעם מתה-פיטורים.  בלי קטשופ ובלי צ'יפס. התחושה הראשונית אחרי קבלת הודעת הפיטורים היא שאני בתחתית הבור.  הכי חרא שיכול להיות.  מרגיש מסכן, חושב על ההכי גרוע. מה נעשה? וממה נחיה (בלי פרנסה)? ולמה כל הזמן, אפילו שזה די במקרה, אני מוצא את עצמי מפוטר? אחד הדברים הכי גרועים באיבוד עבודה זה שאתה לא מפסיק לחשוב על זה באף רגע. זה אופף ולא מרפה.  אתה כל הזמן במתח ובדאגה.  כל הזמן כל הזמן כל הזמן.  בבית ובכביש ועם חברים ובבוקר, בצהריים, בערב, בלילה. זה מתיש ובעיקר מדפרס.  הייתי בסרט הזה יותר מידי פעמים כבר.  בפעם הקודמת שפוטרתי זה אפף אותי במשך חצי שנה - ללא הרף.  האם גם בסיבוב הזה זה יאפוף אותי?

ביום שאחרי, יצאתי לרכיבת אופניים.  בדרך אני מקשיב לתכניות  "אינטלקטואליות" יעני.  למה?  כי זה מענין וצריך לחשוב.  וכשאתה חושב ומתרכז על מה שנכנס לאזניים אז אתה לא חושב על בעיות היומיום השוטפות.  איפהשהו אחרי איזה ככה-וככה ק"מ עצרתי לעשות כמה התמתחויות.  ואיך שאני מרים רגל ומוריד ראש ע"מ למתוח את שריר הירך האחורי אני חושב לעצמי "היה יכול להיות יותר גרוע....מה אם בנוסף גם היה לי כאב גב?  או גג דולף או חובות חונקים או.....וכו'.  מה אם?  בכ"ז, לא הכל שחור ויש על מה לשמוח גם."  ופתאום, ממש כך, הרגשתי הקלה אמיתית ממלתעות הדיפרסיה של הפיטורים.  סוויטש קטן והכל מאחור. ממש ככה.  אחרי עוד כמה ק"מ פתאום נדמה לי שאני רואה מראיין עם מיקרופון רוכב לצידי.

מראיין דמיוני: איך אתה מרגיש?
אני-אשר:  אתה יודע מה, פתאום עברו הרחמים העצמיים.  אני מרגיש קל ומשוחרר.
מ"ד: אם הצלחת בקלות כזו להשתחרר מהרחמים העצמיים והדאגה, למה צריך לחזור לזה?
א"א: שאלה מכשילה?
מ"ד: תחשוב קצת, נו.
א"א:  כמובן, התשובה בגוף השאלה.
מ"ד: אבל בעצם לא השתנה כלום, נכון?  אתה עדיין מחוסר עבודה בדיוק כמו הבוקר; אין משכורת; עדיין אין שום וודאות לגבי העתיד.
א"א:  זאת שאלה?
מ"ד: אז מה בעצם השתנה?
א"א: הדבר היחיד שהשתנה זה המצב רוח שלי שאתמול והבוקר היה בכיוון למטה - אל תחתית הבור - ועכשיו התייצב קצת.  אין הרגשת מסכנות.
מ"ד:  נו?
א"א: נו מה?
מ"ד: תמשיך, נו.
א"א: אין סיבה ובעיקר אין רווח ומעשיות בלהיות מדופרס.
מ"ד: ו....
א"א: קל להגיד ולרוב קשה לעשות.  זה רק יומי הראשון.  יתכן שעוד יגיעו ימים קשים.  ובכל זאת:  טוב לדעת שיש חוף מבטחים.  שאפשר גם בלי הדאגה. שניתן להשתחרר.
מ"ד:  אני מקשיב.
א"א:  (מה אתה, פסיכולוג??) אז אם המצב בשטח לא ישתנה עד שתושג עבודה חדשה, הדבר היחיד שבשליטתי הוא מה שבראש שלי. 
מ"ד: אז מה לגבי תחתית הבור?  האם אתה שם, בתחתית?
א"א: לא יודע מה זה תחתית הבור.
מ"ד: אז איפה אתה?
א"א:  אני תמיד תמיד מסתכל איך לטפס למעלה.  תקרא לזה טפשות או שאני מנותק מהמציאות - או שתקרא לזה אופטימיות.
מ"ד: אבל איך מטפסים?
א"א: כרגיל, בעזרת זה שאתה נאחז במה שיציב: משפחה, אהבה, חברים, בריאות, בלה-בלה-בלה.
מ"ד: אז בכ"ז, מה זה תחתית הבור?
א"א: לא יודע.  לא מאמין שהייתי שם אי פעם  (ואתה הלא יודע שהגעתי למחוזות חשוכים, חשוכים מאד).  לא יודע שזה בכלל קיים לגבי.  אני חושב שאולי, כלומר אני חושש שאולי, תחתית הבור זה מישהו מדופרס לגמרי שלא מסוגל או לא יודע איך לטפס למעלה.  לא מוצא נקודות אחיזה.  לא רואה את האור שלמעלה.  אבל זה רק ניחוש מצידי.
מ"ד:  זה לא מדפרס אותך - כל פעם ליפול לבור מחדש?
א"א:  מה הברירה שלי, לחיות בדיפרסיה?  זה לא אני.  אני מאמין בעצמי בעל כורחי.  לא מתוך ברירה בכלל.
א"א:  ועכשיו תסלח לי.  יש רוח נגדית וגבעות לטפס.  אין לי כח גם לקשקש איתך.  אז יאללה, ת'חפף.

אבל הוא כבר לא היה שם.  בעצם, הוא מעולם לא היה שם.
(הקטע שלעיל נכתב לפני כשבוע.  ההרגשה הנחסית עוד לא חזרה מאז.)


ספירה
אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש....דגלים.  "קורות" ענק מצפון לדרום.  ברזלי זווית מוצלבים מתוחים ביניהם.  ברגים בגודל של נקניק ואומים בקוטר של עגבניות.  בין כל שני סטים של מוטות מוצלבים מתוחים להם 25 ברזלים עליונים.  והנה הפתח איוורור.  והנה עוד הצלבות.  דגלים!!!! תפסיק לחלום.  שש, חמש, ארבע, שלוש,שתי...קיר!  חלמת.  סיבוב.  היפוך. דחיפה.  שעון.  מצופים.  חלונות.

כשאני שוחה חזה או חתירה אני מחפש סימנים על הקיר או מגניב מבטים לשוחים (כלומר, הממ, לשוחות) שמסביבי.  אבל כשאני על הגב אני מתרכז בתקרה. סופר ברזלים ודגלים. תרפיה אמיתית.  לא חושב על כלום, רק סופר, סופר, סופר.  מקשיב למוזיקה תת-מימית (ההמצאה הגדולה ביותר מאז הגלגל). 

שוחה, שוחה, שוחה.  ומה שקורה כשאני שוחה זה שהמוח מתנקה.  או שהכלור מהבריכה חודר למוח ומנקה הכל.  או שאולי איזה סקוויג'י (איזו מילה אדירה...סקוויגי') וירטואלי עובר לו שם, מוחה את המים וגם את כל המחשבות הרעות בדרך. או שהידיים הם כמו מגבי מכונית:  סווש-סווש מצד לצד, מנקים, מיבשים, מעבירים את כל הפסולת המחשבתית למקום אחר. קיר!  שוב חלמת.  סיבוב, היפוך, דחיפה, ארבע, חמש, שש....דגלים.

ניקוי ראש

אההההה, סוף כל סוף שבת
חיפוש עבודה זה דבר די מתיש - בעיקר מבחינה מנטלית.  בהתחלה תמיד יש מה שנקרא "הרבה נשיכות" - מלשון דייג שזורק וו עם פתיון למים.  אני שם את הרזומה שלך את כל מיני אתרים ידועים ותוך פחות מיום ממש התחלתי לקבל אימיילים ושיחות טלפון.  אם תצא מכל אילו עבודה ואם זה ימשך בקצב כזה קשה לדעת.  בכל אופן, מכל אימייל או טלפון יש תקווה חדשה.  לפעמים התקווה נשארת בדיוק מה שהיא - תקווה - עד שדברים נוספים יתבררו, ולפעמים היא מתנפצת אחרי כמה דקות.  אחת הבעיות היא שציידי הראשים באינטרנט מחפשים אנשים ע"פ מילות מפתח.  אז כל מיני נודניקים יוצרים קשר רק בגלל שמנוע החיפוש שלהם לא מספיק חכם ע"מ לסנן את המידע (או ההפך:  מפני שמנוע החיפוש שלהם חכם מידי ולא משאיר אבן לא הפוכה).  בכל אופן, היום מתנהל במן עליות וירידות כאלו:  יש תקווה, אין תקווה.  יש ימים עם הרבה מגעים ויש ימים בלי מגע בודד.  חייבים להשתמש בווסת לחץ.  אסור להתרגש יותר מידי מהימים העמוסים ואסור להכנס לדיכאון מהימים בלי אף מגע.  הבעיה היא הכוננות התמידית בה אתה נמצא.

אבל בשבת, בשבת אתה חוזר להיות כאחד האדם.  אין סיכוי שתקבל טלפון או אימייל בסופשבוע. אפשר להרגע - ממש.  לא רק זה.  גם חבריך שיש להם עבודה שובתים בשבת.  אתה שווה אליהם.  בפעם הקודמת שהייתי מפוטר דווקא לא אהבתי את הסופשבוע כי לא רק ש"כל השבוע הוא שבת" אלא שגם הייתי צריך לחכות כל הסופשבוע להתחדשות התקווה.  לא עכשיו.  עכשיו אני שמח למנוחה ולהתנתקות.  רק לזכור שעוד הכל חדש ויתכן שאם יעברו כמה חודשים כאלו יתכן שהכל יתהפך והשבת תהיה מקוללת.

י

יום הולדת שמח?

אז היום זה היום הולדת של ליעם.  או אולי יותר נכון להגיד שזה התאריך בו ליעם נולדה.  וזה היום הולדת הראשון שלה שאנחנו עושים בלעדיה. בעצם גם שנה שעברה היא לא ממש חגגה ולמרות שלא תיעדתי שום דבר, זה ניחוש די טוב שהיא היא לא אכלה שום דבר - בטח שלא עוגה או פיצה או כל מה שבני 15 אוכלים ביומולדת.  הקיצער, לא היה יומולדת שמח. 

למען ההגינות ההסטורית יאמר שליעם מעולם לא היתה חובבת ימי הולדת.  כלומר, היא לא סבלה בהם אבל הם גם לא ציינו משהו מיוחד בשבילה.  ליעם חיתה את הרגע.  אוכל טוב?  כן; חברה טובה?  בהחלט; כיף?  יופי;  תאריכים מייצגים ומתנות וכל זה?  לא ממש.  אפילו שהיא ידעה מה ימי הולדת מייצגים, היא לא הראתה בהם התענינות מיוחדת.  היא רצתה פיצה.  אחרי הפיצה היא רצתה את אותם דברים שרצתה ביומיום:  לשחק במחשב, לנוח, לצפות בטלוויזיה, לבלות בחוץ, לאכול שוב.

כאמור, היא היתה אחת שחיה את הרגע:  היא נהנתה מכל ביס של פיצה או מכל נגיסה בעוגה; היא נהנתה מזה ששרו לה ומחאו כפיים.  אבל בשבריר שניה שזה נגמר, היא כבר עברה לרגע הבא.  לא היו לה לא חשבונות לעבר ולא ציפיות לעתיד - אפילו אם העבר הוא בן שתי דקות או העתיד שתי שניות. 


איך ומתי הכל התחיל

ליעם נולדה בעיר אטנס
Athens
יעני אתונה, שבסביבתה גרנו באותו זמן.  הלידה הגיעה שבועיים באיחור.  בלי שום קשר לליעם, זה לא היה קל.  רייצ'ל היתה בצירים קשים הרבה הרבה שעות.  היינו בבית חולים ושלחו אותנו הביתה.  ושוב חזרנו לבי"ח.  לא זוכר את כל שרשרת האירועים.  רייצ'ל לא עבדה עם רופאים אלא עם מיילדות.  נוסף לזה היא עבדה במין שיטה פסיכולוגית שבעזרתה היתה אמורה לבצע את הלידה ללא משככי כאבים.  הקיצער, היא עברה שעות רבות בחירוק שיניים.  בשלב מסוים גילו שהראש של התינוק/ת לא פונה בכיוון יציאה (למטה) אלא פונה הצידה אעפס.  ניסו להדביק משהו לראש שלה ע"מ להפנות אותו ליציאה, אבל זה לא הלך.  זה נמשך עוד כמה שעות.  ורייצ'ל בכאבים, כאבים, כאבים.  בסוף זה עבר מתחום המיילדת לסמכות רופאים.  תוך שעה-שעתיים הוחלט על ניתוח קיסרי.  רק אז רייצ'ל סוף כל סוף קיבלה משככים.

(חשוב להדגיש שהסיפטומים שהיו לליעם לא קשורים בכלל ללידה הקשה.  המוח שלה לא התפתח כראוי כבר ברחם.  אני גם לא זוכר הריון קשה במיוחד - חוץ מזה שנמשך ונמשך ונמשך.)
  קיבלתי את הפיצפונת מחוץ לחדר הניתוח.  ניקשרנו מייד - והקשר הזה  המשיך עד הרגע האחרון.  לא ראיתי שום דבר מיוחד.  רק יותר מאוחר באותו ערב הגיע רופא לחדר של רייצ'ל והסביר מה הם רואים - מיצמוצי עיניים, פרכוסים.  הוא אמר שזה לא בלתי רגיל וימשיכו להתבונן בה.  אה, והיא גם היתה מחוברת לכל מיני מכשירים.  במלים אחרות, היא לא היתה איתנו.  קיצורו של סיפור הוא שאחרי 3 ימים בית החולים באטנס אמר שזה מעבר למומחיות שלהם והעבירו את ליעם באמבולנס מיוחד לבית החולים לילדים אגלסטון שבאטלנטה למחלקת טיפול נמרץ.  (בדיעבד ידוע שליעם נתקפה בפרכוסים כבר ברחם - לא מפתיע.  וכשלליעם היו פרכוסים היא מן הזיזה את הראש הצידה ולמטה - וזה בדיוק מה שקרה בשמן שניסתה לצאת.)

ממש שאותו זמן שליעם נולדה - פלוס-מינוס - וממש בלי קשר, החלטנו לעזוב את סביבות אטנס וקנינו בית באטלנטה.  זה היה בעיקר בגלל העבודה שלי.  והבית הראשון שלנו, שאנחנו עדיין גרים בו, ממוקם בערך 4 ק"מ מהבית חולים- לגמרי במקרה.  אבל הבית היה גם ישן מאד וגם די מוזנח.  היינו צריכים לעשות בו עבודות מינימליות ע"מ שנוכל לגור בו - ועוד עם תינוקת חדשה.  אז בשבועות שקדמו ללידתה כבר התחלנו לשפץ.  אבל היות והיינו תפרנים מרודים עשינו את רוב העבודה בעצמנו - בעזרת ידידים פה ושם.  זו היתה תקופה לא קלה, בלשון המעטה: 
* אני הייתי חדש בעבודה שלי (ובעצם זו היתה לי עבודתי הראשונה הממשית בארה"ב).
* שיפוץ הבית הישן והרעוע
* הריון שלא נגמר.
* ובטח היו עוד כמה דברים שאני כבר לא זוכר. 

אז לפני הלידה הייתי עוזב את הבית מוקדם, עובד 8 שעות, הולך משם לשפץ את הבית, וחוזר לאטנס מאוחר בלילה.

אז תוסיפו ילדה בטיפול נמרץ שאף אחד עוד לא יודע מה באמת יש לה לרשימה שלעיל.  ליעם עברה לאגלסטון ואנחנו לבית של ברט ודורין - כי הבית החדש-ישן עוד לא היה מוכן למעבר אבל היינו צריכים כבר לפנות את הדירה בבישופ (ה"עיר" הקטנה מחוץ לאטנס שבה גרנו).  הייתי מגיע לטיפול נמרץ הסטרילי מלא באבק מהעבודה בבית. 
באגלסטון עשו לליעם
MRI
ומייד ראו את הבעיה:  מוח "לבן" בחציו.  והחצי הזה הוא שהפיק 60-100 פירכוסים
seizures
ביום.  והפירכוסים התקיפו את החצי הבריא.  ליעם גם לא ינקה בהתחלה - לא משד ולא מבקבוק.  לקח זמן ללמד אותה לינוק מבקבוק.  ליעם בילתה בבית חולים משהו כמו 3 שבועות.  והיא יצאה עם כל מיני מכשירים ותרופות וצינורות.  בדיקות ורופאים ופגישות וגישושים - הכל התחיל אז. 


י

חצי שנה

היוםה-4 במרץ 2011, זה בדיוק חצי שנה מאז שליעם נפרדה מאיתנו.  כלומר, אנחנו נפרדנו ממנה.  אתמול, בעיתוי אירוני, רייצ'ל ביקרה בבית קברות ע"מ לבחור מצבה.  עצוב.        י

 התמונות האילו, בהן מבט העיניים שלה כ"כ צלול ונבון וישיר, עושות אותי עצוב - לפעמים.  כשאני מסתכל בתמונות הללו קשה לי לקלוט עדיין שהיא לא איתנו.      י

?מי את והאם יש עליך אוכל

אבל התמונות גם גורמות לי לחייך.  רק להזכר ולחייך.  ואז לבכות שוב.  י

ואנחנו גם יודעים מה מגיע מייד אחרי המבט הממזרי:  אמא, אני רעבה!!!!                      י

אבל, מספיק עם כל הסנטימנטליות הזו.  עכשיו זה ששי אחה"צ ומצווה עלינו לעשות את מה שליעם היתה רוצה:  לפתוח בירה "ביחד" ולהנות מהחיים.  אז אין לי באמת הרבה ברירה

לחיים