היום שלי אתמול התחלק לשניים: החלק הראשון בו השתמשתי בעיניים שלי בייעודן המקורי - לראות. בנהיגה, בצפיה במשחק כדורגל (ארסנל אהובתי הישנה שלעולם לא מזדקנת ניצחה את אסטון וילה בגמר הגביע, למי שעוד חי במערה). העיניים עבדו קשה, העיניים נהנו, העיניים היו ערות, העיניים תרו, העיניים התעייפו. ואח״כ נמנמתי קצת מול גולף על הספה יעני כי באה מנוחה ליגע ומרגוע לעמל.
בחלק השני של היום (הגולף ממשיך היום, למי שכבר יצא מהמערה ומתענין) גם השתמשתי בעיניים, אבל לצערי לא באותה יעילות. לחלוחית בלתי-קרואה ליוותה את כל מה שעשיתי.
זה התחיל בהופעת ריקוד בבי״ס של מיטב - מאת התלמידים וע״י התלמידים. כלומר, התלמידים אירגנו ה-כ-ל: את המוזיקה, בחירת הריקודים, הכוריאוגרפיה, וכמובן הריקודים עצמם. שלא לדבר על התאורה וכו׳. הכל הפקה עצמית. מיטב, ממארגני הערב בתחום האמנותי, בעצמה עשתה את הכוריאוגרפיה של שלושה ריקודים והשתתפה בשלושה אחרים. היה מ-ש-ה-ו! אין מספיק סימני קריאה להביע את מה שהלב הרגיש שם.
מי שהכיר את אבא שלי, אבל ממש הכיר אותו, יעני ממש ממש, ידע שבצד העקשנות הבלתי מתפשרת שלו והחזות הקשוחה, היה לו צד רך. רך מאד. לא פעם כשנאמרו מלים כלשהן הוא היה שולף את המטפחת-אף הנצחית ומנגב לחלוחית בפינת העין. אני לא מתקרב לזה אפילו. אצלי הדמעות נשפכות בלי מגוף או ווסת שיעצור את השיטפון. אחוז בגלגל הסכר, אני מנסה להזכיר לעצמי, אבל זה לא תמיד עובד. הסכר נפתח והנוטריות עוברות חופשי מצד לצד בין הירדן החדש לישן (ומי שלא הבין את המשפט האחרון, שיבוא אצלי במרפסת, שיצטייד בהרבה בירה משובחת, ואני אפרט). אני אולי טוב בלהתמודד עם דברים קשים ואתגרים וכו׳, אבל כשאני רואה את מיטב רוקדת, הדמעות אצלי נשפכות חופשי. אבא שלי הוא סופרמן על ידי. אני סתם ביצה רכה. ברגע שהקליפה נסדקת טיפה הכל נשפך.
-----
ואח״כ צפיתי ב DVD של חגיגות ה-70 של כפר-בלום, הקיבוץ בו נולדתי, גדלתי, והתבגרתי. לא יכלתי להגיע לחגיגות כי, ובכן, ליעם נלחמה את הקרב האחרון שלה באותו זמן. וגם פה ביצבצו להן לחלוחיות כאלו ואחרות כשראיתי את הפרצופים המוכרים (ומן הסתם המזדקנים),את הנופים המוכרים, והקולות, וכו׳. אני לא חושב שיש בי געגועים למקום. מה שהיה היה. היה טוב לגדול שם. אני שמח על ההחלטה להיוולד ולגדול שם. חכם מאד מצידי. הביקורים הדי נדירים שלי שם הם מעורב גלילי של כמה-טוב-שבאת-הביתה מהול בתודה-לאל-שאני-כבר-לא-גר-פה ע״י השיכונים הישנים והמתפוררים ומראה החדר-אוכל והשערים-הסגורים-איך-לעזעזל-מגיעים-לבית-קברות? אבל למרות שאין בי געגועים למקום, בכ״ז הוא חרוט עמוק עמוק בתוכי. וכשראיתי בסרט את הקהילה המתחדשת מעורבת בוותיקי המקום חוגגת את מה שהיה חלק ממני כ״כ הרבה שנים, בכ״ז עבר עלי משהו. תסמונת אבא שלי עם מטפחת האף.
ביצה קשה
הסוד, אבא שלי היה אומר, זה לשפוך עליהן מים קרים מייד בסוף הבישול. אז הן מתקלפות בקלות. כל ערב אכלנו ארוחת ערב קיבוצית. הרבה מבחר לא היה שם: ירקות טריים, לחם טרי (אבא אכל לחם ״שחור״ שהיה יותר לבן-מנסה-להיות-אפור מאשר שחור; רק הזקיינים אהבו אותו; אולי הזכיר להם משהו מהבית בלטביה; אנחנו הצעירים אכלנו רק לחם לבן); גבינה לבנה (איכסה!); זיתים חסרי השראה; טחינה אנגלו-בלטית מיימית מידי; אולי איזה שטיקלע הרינג (רק לזקיינים); ובייצים. ושתינו תיי (תה בשפה האנגלו-בלטית) עם חלב ואחד סוכר. באין אוכל אחר, זה מה שאכלתי - ביצה קשה. אבא היה מרסק את הביצה עם מזלג, מוסיף מרגרינה בלו-בנד; קצת מלח, וזהו. הרי לכם קוואצ׳ה-לאצ׳ה. תאכל הכל, אשר. יש ילדים רעבים באפריקה (אם הייתי גומר את כל האוכל במשך השנים בגלל הילדים בביאפרה, כמעט בטוח שהייתי בסביבות ה-200 ק״ג היום). זה לא שלא אכלתי בגלל מחאה או בגלל שלא הייתי אכלן גדול. פשוט היה אוכל חרא. ובתוך כל זה אבא שלי היה מכין את הקוואצ׳ה-לאצ׳ה בנסיון נואש להאכיל אותי. וצריך לזכור שהחבר׳ה האילו, בני הדור של אבא, הגיעו לפעמים מבתים עניים מאד באירופה. האוכל הטרי של הקיבוץ היה מעדן עבורם. הם ידעו להעריך את החיים החדשים שהם בנו לעצמם במו ידיהם. והיא היתה טעימה, הקוואצ׳ה-לאצ׳ה שלו. אבל כמה אפשר לאכול אותו דבר שוב ושוב ושוב?
אני מתאר לעצמי שהיום בעידן המודרני אין כבר אף אחד בכפר-בלום שאוכל קוואצ׳ה-לאצ׳ה. הם לא יודעים כמובן מה הם מפסידים. לא ברור לי איך הם לא הכניסו את זה לתכנית הערב. האמת היא שאני לא זוכר אף אחד אחר בקיבוץ חוץ מאבא קורא לזה קוואצ׳ה-לאצ׳ה. הבנות שלי מאד אהבו כשהכנתי את זה כשרוח אבא משריאה אותי.
קוואצ׳ה-לאצ׳ה מקורית (בשינויים קלים):
בייצים קשות מעוכות
מרגרינה/חמאה אפשר אפילו מיונז שמן-זית
מלח ע״פ הטעם
לערבב. זהו. להרגיש קיבוצניק. לגמור הכל כי יש ילדים רעבים באפריקה.
סנדוויץ ביצה קשה שאבא שלי בטח נע בחוסר אמונה בתוך הקבר מלשמוע כי ממתי-אתה-אוהב-חריף? המצאה אישית בנסיון לגשר על הפערים הגזעניים בחברה (או סתם בגלל שרייצ׳ל לא מוכנה לגעת בבייצים בבוקר):
פרוסת לחם ״טוב״ (פתוח לפרשנויות)
ביצה קשה
סחוג תימני אסלי
חומוס כלשהו
עגבניה
למרוח קצת סחוג. לא צריך הרבה. שכבה טובה של חומוס. לפרוס את הביצה ולהניח על החומוס. מעליה את העגבניה. אפשר לשפר עם פרוסת חציל מטוגן יעני נסיון-סביח. לבלוס. לגמור הכל ולבקש עוד.
