אז היום זה היום הולדת של ליעם. או אולי יותר נכון להגיד שזה התאריך בו ליעם נולדה. וזה היום הולדת הראשון שלה שאנחנו עושים בלעדיה. בעצם גם שנה שעברה היא לא ממש חגגה ולמרות שלא תיעדתי שום דבר, זה ניחוש די טוב שהיא היא לא אכלה שום דבר - בטח שלא עוגה או פיצה או כל מה שבני 15 אוכלים ביומולדת. הקיצער, לא היה יומולדת שמח.
למען ההגינות ההסטורית יאמר שליעם מעולם לא היתה חובבת ימי הולדת. כלומר, היא לא סבלה בהם אבל הם גם לא ציינו משהו מיוחד בשבילה. ליעם חיתה את הרגע. אוכל טוב? כן; חברה טובה? בהחלט; כיף? יופי; תאריכים מייצגים ומתנות וכל זה? לא ממש. אפילו שהיא ידעה מה ימי הולדת מייצגים, היא לא הראתה בהם התענינות מיוחדת. היא רצתה פיצה. אחרי הפיצה היא רצתה את אותם דברים שרצתה ביומיום: לשחק במחשב, לנוח, לצפות בטלוויזיה, לבלות בחוץ, לאכול שוב.
כאמור, היא היתה אחת שחיה את הרגע: היא נהנתה מכל ביס של פיצה או מכל נגיסה בעוגה; היא נהנתה מזה ששרו לה ומחאו כפיים. אבל בשבריר שניה שזה נגמר, היא כבר עברה לרגע הבא. לא היו לה לא חשבונות לעבר ולא ציפיות לעתיד - אפילו אם העבר הוא בן שתי דקות או העתיד שתי שניות.
איך ומתי הכל התחיל
ליעם נולדה בעיר אטנס
Athens
יעני אתונה, שבסביבתה גרנו באותו זמן. הלידה הגיעה שבועיים באיחור. בלי שום קשר לליעם, זה לא היה קל. רייצ'ל היתה בצירים קשים הרבה הרבה שעות. היינו בבית חולים ושלחו אותנו הביתה. ושוב חזרנו לבי"ח. לא זוכר את כל שרשרת האירועים. רייצ'ל לא עבדה עם רופאים אלא עם מיילדות. נוסף לזה היא עבדה במין שיטה פסיכולוגית שבעזרתה היתה אמורה לבצע את הלידה ללא משככי כאבים. הקיצער, היא עברה שעות רבות בחירוק שיניים. בשלב מסוים גילו שהראש של התינוק/ת לא פונה בכיוון יציאה (למטה) אלא פונה הצידה אעפס. ניסו להדביק משהו לראש שלה ע"מ להפנות אותו ליציאה, אבל זה לא הלך. זה נמשך עוד כמה שעות. ורייצ'ל בכאבים, כאבים, כאבים. בסוף זה עבר מתחום המיילדת לסמכות רופאים. תוך שעה-שעתיים הוחלט על ניתוח קיסרי. רק אז רייצ'ל סוף כל סוף קיבלה משככים.
(חשוב להדגיש שהסיפטומים שהיו לליעם לא קשורים בכלל ללידה הקשה. המוח שלה לא התפתח כראוי כבר ברחם. אני גם לא זוכר הריון קשה במיוחד - חוץ מזה שנמשך ונמשך ונמשך.)
קיבלתי את הפיצפונת מחוץ לחדר הניתוח. ניקשרנו מייד - והקשר הזה המשיך עד הרגע האחרון. לא ראיתי שום דבר מיוחד. רק יותר מאוחר באותו ערב הגיע רופא לחדר של רייצ'ל והסביר מה הם רואים - מיצמוצי עיניים, פרכוסים. הוא אמר שזה לא בלתי רגיל וימשיכו להתבונן בה. אה, והיא גם היתה מחוברת לכל מיני מכשירים. במלים אחרות, היא לא היתה איתנו. קיצורו של סיפור הוא שאחרי 3 ימים בית החולים באטנס אמר שזה מעבר למומחיות שלהם והעבירו את ליעם באמבולנס מיוחד לבית החולים לילדים אגלסטון שבאטלנטה למחלקת טיפול נמרץ. (בדיעבד ידוע שליעם נתקפה בפרכוסים כבר ברחם - לא מפתיע. וכשלליעם היו פרכוסים היא מן הזיזה את הראש הצידה ולמטה - וזה בדיוק מה שקרה בשמן שניסתה לצאת.)
ממש שאותו זמן שליעם נולדה - פלוס-מינוס - וממש בלי קשר, החלטנו לעזוב את סביבות אטנס וקנינו בית באטלנטה. זה היה בעיקר בגלל העבודה שלי. והבית הראשון שלנו, שאנחנו עדיין גרים בו, ממוקם בערך 4 ק"מ מהבית חולים- לגמרי במקרה. אבל הבית היה גם ישן מאד וגם די מוזנח. היינו צריכים לעשות בו עבודות מינימליות ע"מ שנוכל לגור בו - ועוד עם תינוקת חדשה. אז בשבועות שקדמו ללידתה כבר התחלנו לשפץ. אבל היות והיינו תפרנים מרודים עשינו את רוב העבודה בעצמנו - בעזרת ידידים פה ושם. זו היתה תקופה לא קלה, בלשון המעטה:
* אני הייתי חדש בעבודה שלי (ובעצם זו היתה לי עבודתי הראשונה הממשית בארה"ב).
* שיפוץ הבית הישן והרעוע
* הריון שלא נגמר.
* ובטח היו עוד כמה דברים שאני כבר לא זוכר.
אז לפני הלידה הייתי עוזב את הבית מוקדם, עובד 8 שעות, הולך משם לשפץ את הבית, וחוזר לאטנס מאוחר בלילה.
אז תוסיפו ילדה בטיפול נמרץ שאף אחד עוד לא יודע מה באמת יש לה לרשימה שלעיל. ליעם עברה לאגלסטון ואנחנו לבית של ברט ודורין - כי הבית החדש-ישן עוד לא היה מוכן למעבר אבל היינו צריכים כבר לפנות את הדירה בבישופ (ה"עיר" הקטנה מחוץ לאטנס שבה גרנו). הייתי מגיע לטיפול נמרץ הסטרילי מלא באבק מהעבודה בבית.
באגלסטון עשו לליעם
MRI
ומייד ראו את הבעיה: מוח "לבן" בחציו. והחצי הזה הוא שהפיק 60-100 פירכוסים
seizures
ביום. והפירכוסים התקיפו את החצי הבריא. ליעם גם לא ינקה בהתחלה - לא משד ולא מבקבוק. לקח זמן ללמד אותה לינוק מבקבוק. ליעם בילתה בבית חולים משהו כמו 3 שבועות. והיא יצאה עם כל מיני מכשירים ותרופות וצינורות. בדיקות ורופאים ופגישות וגישושים - הכל התחיל אז.
י
