אגב הגב

בואו נדבר על הגב, אבל לפני שנתחיל אני רוצה להבהיר כמה דברים:

1.  כל המצב נזיל.  הכל יכול להשתנות בכל רגע.  הכל ענין של מילימטרים.

2.  מה שיאמר בשורות שלמטה זה הסיפור האישי שלי.  האם זה יכול להיות נכון לכל אחד?  לדעתי, בגדול, כן.  אבל לכל אחד יש גוף אחר, הסטוריה אחרת, אורח חיים אחר, רצונות-שאיפות-מוטיבציות אחרות.  אין פה רמיזות וגם לא הצעות.  אני מספר ע״מ לשתף בנסיוני בתקווה שיעזור למישהו אחר.  במלים של דן בן-אמוץ: אחד ירד מהאוניה בחיפה עם שני שקי קפה.  המוכס שאל אותו ״מה זה?״ ענה לו ״אוכל לציפורים״.  ״מה אוכל לציפורים?  זה קפה!״  ענה לו ״ירצו יאכלו, לא ירצו, לא יאכלו״.  כנ״ל פה.  מחד, יש פה אני, אני, אני.  ואפילו [שלטעמי] אין פה התרברבות אישית (אלא רצון כנה לעזור לאחרים), זה עלול להתפס ככזה ע״י חלק מהקוראים.  ובכן, זב״שכם.  מאידך, אני לא מפחד לשאול את השאלות הכי קשות פה.  מי שלא מתאים לא, טוב, גם זו לא בעיה שלי.

זהו, עכשיו אפשר להתחיל.  

בזמן האחרון יצא לי לדבר עם כל מיני אנשים עם פציעות גב כאלו או אחרות.  אני שומע את הסיפורים וממש חש אותם בעצמותי, בסחוסים, בעצבים.  הייתי שם - עד ממש לא מזמן - ואני כ״כ רוצה לעזור. (ובעצם, כפי שהקורא הנכבד יבין בעוד רגע, לא נכון לדבר על הפציעה שלי בזמן עבר.  האויב אורב מעבר לפינה, מתחת לשיח, בתעלה. והוא רק מחפש את ההזדמנות המתאימה להתקיף שוב.) החלק שלפעמים הכי מצער אותי - וגם מכאיב - זה אנשים שמקובעים על פתרון אחד וזהו.  ואם יש חלק בודד שהייתי רוצה שאנשים יזכרו מכל מה שכתוב בפוסט הזה זהוא הדבר הבא: אל תהיו מקובעים.  שימרו על ראש פתוח.  אל תוותרו.  תמיד תמיד תמיד תשאלו את עצמכם אם באמת מיציתם את כל האפשרויות.  

וזו הסיבה לפוסט הזה.  לשתף בנסיון שלי ע״מ לעזור לסובלים להשאר עם ראש פתוח.

------

ב-1991 עבדתי בחוות סוסים מחוץ לאט׳נס, ג׳ורגיה.  באותו בוקר רכבתי על המכסחת בשדה הרטוב.  ו....היא נתקעה לי באיזו תעלה או משהו.  התכופפתי והרמתי אותה וחילצתי וסיימתי את העבודה.  למחרת בבוקר כשקמתי להאכיל את הסוסים בקושי הצלחתי ללכת.  לא הרגשתי כאבים כאלו אף פעם (ואני התברכתי בהרבה כאבים עוד הרבה לפני...אבל לא כאלו).  

נחסוך לקורא את כל התהליך הארוך והמייגע שבא בעקבות הפציעה.  קיצורו של דבר זה שעשו לי MRI ומצאו שני דיסקים פרוצים בגב התחתון.  L4-L5  L5-S1.  בימים שחלפו מרגע הפציעה הכאבים רק גברו.  לא יכולתי לעמוד.  הייתי מגיע לשירותים בזחילה.  אפילו ישיבה היתה מלווה בכאבים.  כל תנועה היתה סיוט.

ושוב נעשה קיצור ונחסוך את כל הפרטים הקטנים.  בשבועות ובחודשים שאחרי הפציעה ראיתי כמה רופאים מומחים - מנתח אורתופדי, מנתח נירולוג, ניורוליגים שאינם מנתחים....ועוד כמה שאני כבר לא זוכר.  פחות או יותר המסר היה אחיד: צריך ניתוח.  אבל ניתוח היה עסק יקר ומסובך ומצריך אשפוז ותקופת החלמה ו.....בקיצור, סיפור.  וכמובן אף אחד לא יכול לערוב לתוצאות הניתוח.  מה לעשות?  אז עכשיו זה רק סיפור, מלים ואותיות, אבל באותם ימים אילו היו כאבי תופת כל דקה וכל שניה.  הכאבים, אגב, לא הורגשו בגב עצמו אלא באצבעות הרגל השמאלית.  איך ולמה?  כי הדיסקים הפרוצים לוחצים על חוט השדרה שעובר בסמוך ושמוביל לעצבים שברגליים. (ועד היום, כשאני מרגיש את הכאבים הארורים והמוכרים הללו באצבעות רגל שמאל, אני חושב uh-oh.)

בינתיים, עד שתיעשה החלטה, עשיתי הכל מסביב:  כדורים (להורדת נפיחות), פיזיותרפיה, מתיחות, כירופרקטים, זריקת אפידורל (שנפטרה מהכאבים כמעט מייד - הו, כמה נפלא זה היה....ואחרי חודש הם חזרו) - וכו׳.  הדבר היחיד שעזר היה הכדורים - אבל גם הם רק בערבון מוגבל מאד.  

וכך עברו להן כמעט שנתיים.  חיפשתי וחיפשתי וחיפשתי פתרון לכאבים שליוו אותי כל יום וכל דקה.  כל האנרגיה שלי היתה מושקעת במציאת מזור, תרופה, פתרון.  לא חשבתי בכלל על....טוב, זה עוד יגיע.  אחרי חצי שנה הגעתי לעוד כירופרקטור - אחד מיני רבים.  ההבדל היה שהבחורצ׳יק הזה התחיל לא בטיפול כירופרקטי שיגרתי אלא עשה לי סדרת צילומי רנטגן בעיקר בעמידה.  ומה שהוא מצא תוך שניה זה שאגן הירכיים שלי יושב באלכסון.  יעני שצד אחד יותר גבוה מהצד השני.  יעני שרגל אחת יותר ארוכה מהשניה.

אה, שכחתי לגמרי לציין, אמרתי לרופא: לפני 10 שנים עברתי פציעה חמורה ביותר בתאונת דרכים.  כל הגפיים התחתונות שלי לא רק נשברו אלא ממש התרסקו.  הרופאים היו צריכים ממש להרכיב אותי מחדש.  וכנשלמה מלאכת ההרכבה וכשעברו להן עוד כמה שנים של עוד כמה ניתוחים ועוד תקופות החלמה ומאות תרפיות, נותרה לה רגל אחת יותר קצרה מחברתה.  אבל למי היה אכפת?  אני הייתי בחיים ויכולתי ללכת ואפילו לעשות סקי ולרכב על סוסים וגלשני רוח וכו׳.  שלא לדבר על עבודה בקיבוץ. נו, אז רגל אחת יותר קצרה מהשניה, אז מה?  פרטים קטנים וזניחים.

אז זהו, שלא.  הס״מ החסר הזה ברגל אחת גרם לאגן הירכיים שיהיה באלכסון.  עכשיו, קחו סרגל T (כזה שהשתמשנו בו בבי״ס תיכון, זוכרים?) ותחזיקו אותו הפוך:  _|_  יש?  יופי.  עכשיו הטו את הבסיס טיפה, ממש טיפה, לכיוון אחד. שימו לב שהחלק האנכי מצביע באלכסון.  יש מבין?  אז הבסיס זה אגן הירכיים והחלק האנכי זה חוט השדרה.  אלא מה?  חוט השרה אינו סרגל.  כשהבסיס שלו, יעני אגן הירכיים, פונה שמאלה, החלק שמעליו ״מנסה״ לישר את המעוות ופונה ימינה.  ונוצרת צורת S.  וכך הלכתי שמח וטיפש במשך 10 שנים, מזניח את הגוף שלי לא בכוונה אבל מתוך תמימות ורצון לעשות הרבה.  וכמובן, כשאתה מקבל את החיים שלך בחזרה אתה לא בדיוק מודע לס״מ בודדים פה ושם שלא מסתדרים להם.

הוצאת המכסחת התקועה מהתעלה זה לא מה ששבר לי את הגב.  זה היה רק הקש ששבר את גב הגמל.  העיוות השלדי שנמשך 10 שנים היה הגורם האמיתי.  הכירופקטור הנ״ל המליץ על הגבהת הרגל הקצרה ע״ל לאזן את האגן.  תוך כמה שבועות עברו לי הכאבים ונפטרתי מהכדורים.  כל מה שהוא עשה היה להסתכל גם בקנקן וגם במה שבתוכו.  הוא לא טיפל בסימפטומים אלא בסיבה שגרמה להם.

למי שלא חווה כאבי סיאטיקה מימיו, אני לא מאחל לו.  מי שכן חווה יודע את הרגשת החופש כשיוצאים מהכאבים.  אתה לעולם, לעולם, לעולם לא רוצה שהם יחזרו.  והייתי גאה בעצמי שלא אמרתי נואש והמשכתי לחפש פתרון מחוץ לחדר הניתוח שוב ושוב ושוב.  ובסוף ניצחתי, כן?

סופו של פרק א׳.

-----------

פרק ב׳

אבל אני לא הייתי כזה בר מזל.  בשנים שעברו אחרי שנפטרתי מהכאבים האיומים הנ״ל שליוו אותי שנתיים, חזרתי לפעילות מלאה.  ריצה, כדורגל, גלשני רוח....וכו׳.  והכאבים לא איחרו לבוא.  במשך ה-20 שנה שעברו מאז אולצתי שוב ושוב ושוב לקצץ בפעילויות השונות שלי ולהתאים את עצמי כל פעם מחדש לפציעות שחזרו כל שנה-שנתיים.  

וכמובן שליעם הגיעה לחיי והוסיפה הרבה שמחה אבל גם הרבה משקל ומצבים מוזרים שבה הייתי צריך להעביר אותה מהמיטה לכסא גלגלים למקלחת ל....הרשימה הארוכה.  והגב שלי לא אהב את זה.  

וזו היתה התקופה הזו.  כל שנה-שנתיים חזרו להם הכאבים.  מצאתי דרכים להתמודד איתם: כדורי סטרואידים כשלא היתה ברירה;  אבל גם כוסות רוח סינים - שבתקופה מסוימת עזרו לי מאד.  בכל התקופה הזו הקפדתי לעשות יוגה פעמיים בשבוע.  להגמיש את הגוף ולחזק אותו.

אבל בסופו של דבר זה מה שאפיין את התקופה הזו: המעגל החוזר הזה של כאבים מידי פעם ומציאת פתרון.  וכל פתרון היה זמני. 

עד שבתחילת 2012 הכאבים חזרו בעוצמה שלא חשתי כמוה 20 שנה. שוב לא יכולתי לעמוד בלי כאבים.  לא יכולתי אפילו להסתובב במיטה בלי כאבים.  אולי בגלל שהגיעה ההודעה שליעם כבר איננה ושאפשר להשבית אותי.  בלי להסס פניתי לזריקת אפידורל לגב התחתון ונגאלתי. (אה כן, שכחתי לציין:  ב-2007, אחרי רכיבת אופניים של 80 ק״מ חשתי כאבים חזקים בין השכמות.   MRI שבוצע הראה דיסק נוסף פרוץ בגב העליון ועוד שלושה כמעט-פרוצים.  יופי נחמה.  קיבלתי זריקת אפידורל ומאז לא חזרו הכאבים.  אז ב-2012 כשחזרו הכאבים בגב התחתון, פניתי לאותו פתרון.  בזמן כתיבת שורות אילו, כמעט שנתיים מאז אותו אפידורל, לא חזרו הכאבים (חוץ מאפיזודה קטנה שהתגברתי עליה לבד)).

-----------

פרק ג׳ 

אחרי האפידורל האחרון סוף כל סוף נפל לי האסימון.  החלטתי שנמאס לי ממעגל הקסמים הארור הזה שבו יש פתרון זמני ואז חוזרים הכאבים ושוב פתרון ושוב כאבים - וחוזר חלילה.  משהו בסיסי ועקרוני חייב להשתנות. צריך שינוי גישה. במקום להיום מגיב (לכאבים החוזרים ונשנים), יעני פסיבי, אני רוצה לקחת יוזמה, להקדים תרופה למכה, כמו שאומרים, להמנע מכאבים מלכתחילה.  להיות האדון של הגוף שלי.  

רייצ׳ל הפנתה אותי לשיטה הזו שהיא שמעה עליה - Egoscu.  נפגשתי עם המטפלת וכבר בפגישה הראשונה זה ״דיבר אלי״.  הגישה של השיטה הנ״ל מאד דומה לשיטה של הכירופרקטור ההוא שמצא שהאגן שלי יושב באלכסון.  וזה מה שהיא עשתה:  צילמה אותי עם iPhone פשוט והניחה את התמונות על מן שתי-וערב של קווים.  ומה שרואים זה את חוסר האיזון שבגוף.  לא אציין פה את פרטי השיטה.  מי שרוצה יתענין בעצמו.  קראתי את הספר Pain Free מאת פיט אגוסקיו, מפתח השיטה.  זה דיבר אלי מייד.  זה כ״כ הגיוני.  כשנפגשתי עם המטפלת לראשונה אמרתי לה:  להבדיל מהמטופלים האחרים שלך, אני לא בא אלייך עם כאבים.  אני רוצה שתתקני את הגוף המעוות שלי ע״מ שלעולם לא ארגיש כאבים שוב (מהגב).  

הגוף שלנו כל הזמן מתעוות - אם נרצה או לא נרצה.  הישיבה הממושכת (שמאפיינת את אורח החיים של כולנו), פעילות גופנית מאומצת, ילדה עם צרכים מיוחדים, ועוד מיליון גורמים שאין לי זמן וכח לכתוב עליהם.  כולם גורמים לעיוותים קטנים.  והעיוותים הקטנים בחלק אחד של השלד שלנו גורמים לתגובת שרשרת באזורים אחרים.  לדוגמה, כאב בכתף יכול להגיע בכלל מכף רגל לא מאוזנת.  יש מיליון דוגמאות.  בשביל זה קראתי את הספר של פיט אגוסקיו.  במהותה השיטה פשוטה מאד:  העצמות שלנו מרכיבות את השלד שעליו יושב הגוף.  אבל העצמות לבד לא מסוגלות להחזיק אותנו.  השרירים מחזיקים ומזיזים את העצמות.  כדי להגיע לאיזון אידיאלי (שאליו נועדנו), העצמות חייבות להיות מקבילות גם אופקי וגם אנכי (זה השתי-וערב של קווים שהזכרתי קודם שאותו שמים על הצילום).  בכל אופן, בגלל אורח החיים הלא בריא שלנו ובגלל עיוותים שנוצרו מתלאות החיים ומסיבות אחרות (פציעה קשה, במקרה שלי), התנוחה שלנו בתנועה (הליכה, ריצה, עמידה, וכו׳) משתנה בצורה בלתי רצונית.  ואז החלק הזה של הגוף ״מתפשר״ (לא יודע איך לתרגם compromises במקרה הזה).  כלומר, במקום לנוע בדרך האידיאלית והמכווננת, חלק זה של הגוף עושה מה שהוא ״חייב לעשות״.  מסובך מידי?  תחשבו על נקע ברגל בתור דוגמה.  כשיש נקע אנחנו צולעים.  השרירים שלנו ״מתפשרים״ על תנועה לא-נכונה ע״מ להמנע מכאבים.  וכשזה קורה, שרירים אחרים חייבים למלא את תפקידם של השרירים שהתפשרו לעבוד פחות.  וזו הבעיה!  בדוגמה של הנקע, זה כמובן זמני בלבד.  מדובר על מקרים יותר סמויים בהם השרירים מתפשרים בלי שנרגיש בזה אפילו.  ואחרי שנים של עבודה לא נכונה וחוסר איזון ורכישת הרגלים רעים, מתפתחים להם כאבים בכלל במקום אחר, מקום שמושפע מהאיזור הפגוע.  לדוגמה, ברך יכולה לכאוב בגלל ירך או קרסול פגוע - שלא ממש כואבים.  זה בערך העקרון.  ומטרתה של השיטה היא להחזיר את הגוף ליישור, לאיזון, ל-alignment. 

מה ההבדל בין שיטת אגוסקיו לבין כירופרקטור?  הלא גם הוא מטפל ביציאה מאיזון.  ההבדל הוא ככה:  כירופרקטור עושה את ההוקוס-פוקוס שלו בזמן שאנחנו נייחים לגמרי.  למען האמת, הוא לרוב אומר לנו להרפות את השרירים ולהיות נינוחים.  ואחרי שהוא עושה את המג׳יק הקטן שלו, אנחנו הולכים הביתה שמחים וטובי לב.  ואחרי כמה שבועות הכל חוזר ואנחנו צריכים לחזור אליו לעוד טיפול.  הכל זמני.  למה?  כי הידיים שלו מחזירים את השלד למקום, לא השרירים שלנו.  אצל אגוסקיו, לעומת זה, בעבודה עצמית אנחנו מאמנים את השרירים (שנרדמו בשמירה במשך השנים) לפעול מחדש בעבודה שלה נועדו, להזיז את העצמות והפרקים בתנועה נכונה.  זה אגוסקיו בתמצית.  אין פה הוקוס-פוקוס.  יש פה הרבה עבודה עצמית, הרבה מכניקה פשוטה ובסיסית.

הפגישות איתה לא היו זולות והביטוח הרפואי לא מכיר באגוסקיו כשיטת תרפיה מוכרת, אז זה לא מכוסה.  אבל עשיתי את החישוב הפשוט:  אם באמת אצליח לשלוט בכל עצם וכל פרק וכל שריר בגוף שלי ובעקבות זאת אאזן אותו - ובעקבות זאת אמנע כאבים, זה שווה הרבה יותר מכסף.  והחלטתי על תכנית רב-שנתית.  אמרתי למטפלת:  אכריז על הצלחת השיטה רק אחרי שיעברו שלוש שנים בלי כאבים.  כרגע עברה שנה וחצי אז אני בחצי הדרך.  הפכתי למאמין בשיטה.  

ה״מטפלת״ לא ממש מטפלת בגוף.  כל מה שהיא עושה זה לצלם אותי סדרת צילומים, להניח את הצילומים על השרטוט-קווים שלה, ולהתאים לי סדרת תרגילים.  ואז זה עלי לעשות את התרגילים.  כל יום.  בלי לוותר ובלי לחפף. זה לוקח הקדשה ועבודה.  זה בהחלט לא לעצלנים.

וזה עבורי ההבדל בין זה לבין ניתוח.  האם מי שהולך לניתוח באמת נוסה כבר הכל או האם הוא כבר מיואש מרוב כאבים? או  האם הוא אינו מוכן להשקיע זמן ומאמץ ומחפש פתרון מהיר (אני מכיר כמה חבר׳ה כאלו)?  אני אישית עדיין לא מוכן לסכין.  20-ומשהו שנים אני מצליח להתגבר - למרות שהחיים זרקו כל מכשול אפשרי בכיווני.  לא מוותר.  כמו ג׳ו מונטנה (עיין ערך).  אני לא יודע אם העובדה שאני נטול כאבים כרגע זה הודות להאפידורל האחרון לפני שנתיים או בזכות האגוסקיו או בזכות שילוב בין השניים.  אבל זה לא הכי חשוב.  מה שחשוב זה להמשיך לאזן את הגוף, להמשיך ללמוד איך לשלוט בו, איך לתקן את המעוות, איך לשמור אותו טרי וחזק ומאוזן.  זו לא משימה פשוטה לגוף דפוק כמו שלי, אבל המוח שלי לא מוותר רק בגלל שהעולם כולו נגדי.  יש לי עוד 67 שנים לחיות (עד 120, כן?) ואני לא מתכונן להעביר אותם בכאבים.  ויש לי כבר מספיק בטחון שאצליח לחמוק מניתוח.

-----------

הערת אגב מס׳ 1 (אישית):

בנוסף לגב יש לי גם כאבים בברך ימין ובכתף שמאל וב....עוד כמה מקומות פה ושם.  אגוסקיו, אני מקווה, יעזור לי עם כולם במידה זו או אחרת.

הערת אגב מס׳ 2:

מי שלוקח קיצורי דרך מוותר מראש על היכרות עם הגוף שלו.  מי שפונה לפתרון מהיר נמנע מלשאול שאלות קשות על עצמו ואולי גם נמנע מלתור אחרי פתרונות עם ראש פתוח.  אני לא אומר את זה כביקורת.  פשוט פגשתי יותר מידי אנשים עם כאבים שלא מחפשים יותר רחוק מהרפואה הקונבנציונלית.  קל להאמין לרופאים ותרפיסטים.  הם המומחים, נכון?  לא!  לא נכון!  המומחה היחידי הוא אתה, אדון הגוף שלך.  כל השאר הם יועצים.  אתה המומחה.

הערת אגב מס׳ 3:

אנשים אומרים ניסיתי יוגה וניסיתי זה וניסיתי זה.  זיכרו:  יוגה עשויה לעזור, אבל זה לא פתרון אישי.  זו שיטת עדר.  אתה עושה תרגילים עם עוד קבוצה של אנשים (או אפילו לבד).  אבל האם התרגילים הללו הם הנכונים עבורך?  למה ואיך?  האם הם עלולים להזיק לך?  גם אני עשיתי יוגה.  לא סתם.  ממש!  במשך 10 שנים.  נכנסתי לזה חזק.  אבל לאט לאט למדתי על המגבלות של יוגה ועל הסכנות שבה.  אני עדיין חושב שיוגה זו דרך מצוינת להשאר בריא, אבל עבורי זה לא עבד.  (ואגב פנימי קטן:  כשאני אומר ׳יוגה׳ אני מתכוון לשלל השיטות הדומות - פילטס וכו׳, אנא אערף.)  וחוץ מזה, מי שאכן ניסה שיטות אילו והן לא עזרו או שרק עזרו חלקית (כמו אצלי), האם זה לא הרמז לחפש דרך אחרת?

הערת אגב מס׳ 4:

ראש פתוח כבר אמרתי?  גם עכשיו, כשאני עושה אגוסקיו כמעט מידי יום, אני משלב עם תרגילים אחרים שלמדתי במשך השנים.  אני עושה את מה שמתאים לגוף שלי.  לא הולך עם העדר.  איפה שאגוסקיו לא נראה לי, אני לא עוקב אחריו.

הערת אגב מס׳ 5:
עד כה דיברתי כמעט רק על פציעות כרוניות - עצמות, פרקים, חוליות, עצבים.  אבל פגיעות בגוף יכולות להיות מסיבות רבות: שרירים, גידים, דלקות, ושילוב של כולם.  כשהגוף לא מאוזן זו הזמנה פתוחה לכל אחד מהדברים הללו.  אז כשכואב לך הברך, תחשוב:  האם זה באמת הברך או האם הברך זה רק תוצאה של מקום אחר בגוף שלא מאוזן כראוי (וגורם בשרשרת לחוסר איזון ושחיקת הברך)?  הרבה אנשי מקצוע אומרים על ברך כואבת ״עייפות החומר״.  באמת?  אם כך, איך זה שרק ברך אחת דפוקה ולא שתיהן?  הלא הן באותו גיל ונשאו פחות או יותר את אותו משקל ועשו פחות או יותר את אותה עבודה, לא?

הערת אגב מס׳ 6:
למרות שאגוסקיו הגיוני עבורי, אני בטוח שיש עוד שיטות שמסוגלות לעזור.  כל אחד שיבחר מה שמתאים לו.  למה אני עם אגוסקיו?  כי הוא מדבר על התשתית הבסיסית ביותר: עצמות ושרירים.  זה ההתחלה של הכל.  יסודות הבנין.

-----------

סיפרתי פה סיפור מאד אישי.  הקורא מכיר עכשיו את אורך הרגליים שלי ואת תנוחת האגן שלי.  במלים אחרות, הוא יודע בדיוק מה נמצא מתחת לתחתונים שלי... אבל האמת היא שלא אני ולא הגב שלי הם הנושאים האמיתים של הפוסט הזה.  הנושא האמיתי הוא אתה, הקורא.  הגוף שלך, הגישה שלך.  אני רק השתמשתי בהסטוריה שלי ובגוף שלי ע״מ לתת דוגמאות.   נושא הפוסט הוא לשמור על ראש פתוח, להמשיך לשאול את עצמך שאלות ולענות להן בכנות.

-----------

למה להגיד לא לסכין?
לדעתי הרבה אנשים בוחרים מוקדם מידי באפשרות ללכת לניתוח.  ומה זה מוקדם מידי?  מתי ניתוח זה לא מוקדם מידי?  מתי זה הזמן המתאים לניתוח?  לדעתי?  אף פעם לא.  ואני מקווה שבאומרי זאת לא אאלץ לאכול את הכובע ולפנות לניתוח בעצמי.  אז הנה הסיבות שלי נגד ניתוח:

• האם יש ערבות שניתוח באמת יפתור את הבעיה?  ובכן, אפילו המומחה העולמי הבכיר ביותר יוכל להבטיח רק 50-50 אחוזי הצלחה.  סיכון גבוה לטעמי.  כלומר, רופאים יגידו לכם דברים כמו 70-80% אחוזי הצלחה וכו׳.  אבל האם הרופא - מומחה ככל שיהיה - באמת יודע שהגוף הספציפי שלכם יגיב לסכין כמו שאר האנשים שהוא ניתח עד היום?  אם אתם מאמינים ברופאים יותר ממה שאתם מקשיבים לספק הפנימי שלכם, אז אין לי מה להוסיף.  בהצלחה.
• ברגע שנתת לסכין לחתוך, אי אפשר לבטל את הפעולה.  אין דרך להחזיר אחורה את חיתוך העור והרקמות, שייוף הדיסק והחוליות, ושאר ירקות.  מה שנעשה, נעשה.  מרגע זה השתנתה המציאות והאנטומיה שלך - ל-ת-מ-י-ד.  ויותר חשוב....
• ....לגוף שלנו יש את הכלים שלו להבריא את עצמו.  סכין (ניתוח) זה התערבות חיצונית עם המנגנון הטבעי של הגוף שלנו.  הכנסתם סכין, הפרעתם למנגנון הזה לתמיד - או לפחות להרבה זמן.
• ברגע שהסכין חתך, הגוף השתנה.  אין דרך לחזור לאיזון הגוף בדרך טבעית.  אם הניתוח נכשל, אתה בדרך כמעט ללא מוצא.
• השאלות הכי חשובות לשאול הן מה טבעה של הפציעה? איך היא נגרמה?  למה היא נגרמה?  התשובות לשאלות הנ״ל יבהירו שהפציעה ככל הנראה נגרמה מאיזשהו חוסר איזון בסיסי בגוף.  ובכן, אף ניתוח לא ירפא חוסר איזון שכזה.  וחשוב פה להבהיר:  גם ניתוח ״מוצלח״ (וההגדרה של ״מוצלח״ זה נושא נפרד בפני עצמו) לא יביא לאיזון הגוף.  הוא לא מטפל בבעיה שגרמה את הפציעה מלכתחילה.  לכן מה הערבויות שהסימפטומים לא יחזרו?  לחשוב, לחשוב, לחשוב (על ניתוח) ולהסס ולהיות סקפטי זה לא רע.  בדיוק ההפך.  זה מה שיאפשר לך להרחיב אופקים ולחפש פתרונות אחרים, טבעיים, ולהשאר עם ראש פתוח.  במלים אחרות:  ניתוח: פתרון מהיר לזמן בלתי ידוע; פתרון אחר, השארת האופציות פתוחות למוצא אחר שמבוסס על המנגנון שכבר קיים בגוף באופן טבעי, פתרון לטווח הארוך.
• ואם באמת מיציתם את כל האפשרויות, ואני מתכוון לכ-ל ה-א-פ-ש-ר-ו-י-ו-ת, ועדיין יש כאבים, נו, אז תמיד אפשר ללכת לניתוח.  אפילו שאני גם אז נגד. 

-----------

לסיום נזכיר את מה שנאמר בהתחלה:  אין לי מושג לכמה זמן הגב שלי יחזיק מעמד.  כל מה שנאמר לעיל  יכול להשתנות בכל רגע.  הכל ענין של מילימטרים.  ולמרות הפחד מהניחוס בגין הכתוב לעיל, החלטתי לפרסם.  אולי יהיה איזה מסכן שיפיק מכל זה תועלת.  וואחד פוסט כתבתי פה, אה?