יום שבת, 15 באוגוסט 2015

פלס ב׳

הפוסט שלפניך מאד מאד אישי.  אולי תינוקי קצת אפילו.  ובכ״ז החלטתי לפרסם.  אולי זה יועיל למישהו.

פלס

ירד גשם בלתי פוסק וזחלנו בבוץ הטובעני של מחנה פלס (או פרוזדור הגיהנום, אם תעדיפו).  איזה חרא. פלס זה מקום שכוח אל שהוא חרא גם כשאין גשם.  עם גשם זה יותר חרא.  עם גשם ולזחול מתחת גדרות תיל עם הנשק בין השיניים זה הכי חרא שיכול להיות.   קר, רטוב, בוצי, חלקלק, מלוכלך.  זיעה מתערבבת בגשם מעורב בבוץ ובשמן של הרובה.   

ופתאום: אחת שתיים, אחת שתיים שלוש:  כל החברים לחדר האוכל.  

טוב, לא בדיוק בומבה צור בנופש בבית הארחה של איילת השחר, אבל באמצע כל החרא הזה פתאום ריכזו את כולנו באוהל החדר-אוכל (שבעצמו היה ביצה טובענית אבל רק חצי רטוב) וקראו רשימה.  והרשימה היתה של אילו שעברו את את המבדקים לסיירת. עכשיו, את המבדקים עצמם עשינו איזה חודשיים לפני כן.  מי זכר את זה באותו יום אומלל בבוץ של פלס?  אף אחד לא היה מוכן וזו היתה הפתעה מתוקה מתוקה. קיטבג על המשאית תוך 2 דקות, היתה הפקודה.  וזה היה מספיק.  תוך כמה דקות היינו על המשאית.  בקיצור, בא מנוף ושלף אותנו מתוך הבוץ והעביר אותנו למקלחת קרה כי מקלחות חמות בטירונות גולני זה מותרות יתר (ובתור צ׳ופר אחרון  זה כלל נסיעה של שעה במשאית פתוחה בקור ובגשם וברוח).  אחרי מקלחת ומדי א׳ כבר היינו על האוטובוס הביתה.  מצב הרוח היה מרומם.  מהחרא הכי גדול למקום חמים ויבש ונעים.  כן, האוטובוס המאסף צפונה היה מקום כזה.  (בחודשים הבאים התברר שהחרא בסיירת היה לא הרבה יותר טוב, אבל זה כבר סיפור אחר.)

פלס ב׳

30 ומשהו שנים במקום אחר.  אין בוץ ואין גשם ולא קר.  אבל החרא אותו חרא.  עבדתי באותה חברה כבר 4 שנים.  בעצם לא.  עבדתי בחברת סטארט-אפ 3 שנים ולפני כשנה בלעה אותנו חברה יותר גדולה.  גם בחברה הקטנה לא היה הכי מענין (וניסיתי כבר אז לצאת משם - אבל ללא הצלחה) אבל סתם היה משעמם - לא חרא. היו חבר׳ה טובים מסביב.  חצי נחמה. וזה היה קרוב מאד לבית.  אבל כשבלעה אותנו החברה הגדולה דברים התחילו להשתנות.

והשתנה הבוס.  והבוס החדש הוא אחד שלא ידע את יוסף (וגם לא את איציק ושלמה). האיש הפיל עלינו טרור אמיתי.  באופן יוצא מן הכלל הוא נטפל דווקא אלי והפיל עלי תיקים והעליל עלילות שווא. המציא דברים שלא קרו ודברים שלא אמרתי ואיים עלי יותר מפעם אחת בפיטורים. האשים אותי בחוסר נאמנות לקבוצה ולחברה.  אחד שאומר ׳לא׳ לכל דבר.  ואני לא מבין.  הלא אני בדיוק ההפך.  לא רק שאני עוזר למי שמבקש, אלא אני עושה את זה בשמחה. מאיפה כל זה בא?  היו לי חשדות, אבל ללא הוכחות.   והחלק הכי גרוע:  העללות שקרים.  אני איש של אמת.  אני לא יודע איך לשקר. וכשיש שקר בסביבה יש לי תגובה אלרגית.  אני מייד חש בזה ומייד צריך לתקן את זה. אבל עכשיו לא רק שיש שקר באוויר אלא הוא מופנה אלי באופן אישי. ולמה שמישהו יעליל עלי בכלל? התשובה היא פשוטה:  קנאה ואנשים קטנים.  אז מה עושים?  היו לי כמה ברירות:
1) להלחם. מלחמה על הצדק והאמת. זה היה כרוך בסיכון.  אני נגד הבוס.
2) לשתוק ולסבול.  ראיתי קורבנות אחרים וזה מה שהם עשו.
3) לתת למעשים שלי לעשות את העבודה.  להוכיח לחרא הזה כמה שהוא טועה תוך כדי מעשים.

וזה מה שעשיתי.  ברירה מספר 3.  לא להיות צודק - להיות חכם.  הפרנסה של המשפחה יותר חשובה מהכבוד שלי.  ולתת לצדק לצאת לאור ולקוות לטוב.  רק לקוות.

וכך כל השנה האחרונה אני עובד בפחד מכל מילה שאני אומר וכל מייל שנשלח.  אין לדעת מה עובר למטורף הזה בראש. והוא הצליח להכנס לי לתוך הראש ולמרר לי את החיים. ולא היתה לי דרך להלחם בזה כי אם הייתי מביא את זה למחלקה למשאבי אנוש זה היה הופך לקרב אישי שלי נגדו - וברור מי היה מנצח.  הייתי במלכודת.  לא אגיד שאני שונא את הבן-זונה אבל אני בהחלט מפחד ממנו.  אם הייתי מפוטר זה לא קל למצוא עבודה חדשה בגיל כזה.  אני יודע כי ניסיתי כבר הרבה זמן.

ואם כל זה לא מספיק, אז לקחו אותי לפרוייקט חדש שהוא בראש סדרי העדיפויות לחברה ושבו העבודה לחוצה ומלחיצה וכולם בפניקה כל הזמן. ואין זמן לנשום ועובדים שבתות ו.....סיכומו של ענין:  סביבת עבודה מאד מאד לא נעימה.

יום אחד הגיע לי מייל מחברת כח אדם לגבי משרה כלשהי.  עכשיו, זה לא משהו חדש.  כל כמה שבועות הייתי מקבל מייל כזה אבל אף פעם זה לא התבשל לשום דבר אמיתי. אז התייחסתי לזה באותו ספק.  אבל הרמתי טלפון לסוכן - כי אף פעם אין לדעת מה יקרה וצריך להמשיך לנסות -  ואיכשהו זה הרגיש טיפה אחרת.  אח״כ היה ראיון טלפוני עם החברה שסימנה אותי ויותר מאוחר גם הגעתי לראיון אישי במשרדים שלה.  מאד אהבתי את מה שראיתי וממה ששמעתי.  זה נראה מתאים לי מאד.  אבל הסוכן הבהיר שהם יבדקו עוד אנשים ויקח לפחות עוד חודש אם לא יותר עד שיקבלו החלטה.  אחרי כמה שבועות הוא התקשר ואמר ש״זה נראה טוב....זה בינך לבין מועמד אחר....אחד משניכם יבחר״.  היתה תקווה.  הפעם היה אור אמיתי בקצה המנהרה.

לבסוף, אחרי חודש וחצי של מתח (ובעבודה הנוכחית ממשיך הלחץ הבתלי מרפה) הוא בישר לי שהמועמד השני נבחר.  מאוכזב ביותר שלחתי מכתב תודה לכל המראיינים על ההזדמנות שניתנה לי והוספתי שאם משהו משתנה, אני עדיין זמין.  בינתיים המצב בעבודה הנוכחית רק נעשה יותר גרוע.

ופתאום:  אחת שתיים, אחת שתיים שלוש:  כל החברים לחדר האוכל.

כמה ימים אחרי הדחיה הסוכן יצר איתי קשר ואמר ״התפנתה שם משרה והם רוצים אותך״.  משם דברים התגלגלו די מהר.  אבל בכל זאת היה לחץ נוסף עד שההצעה הרשמית היתה בידי.  היו כמה לילות ללא שינה שבהם התערבבה התרגשות לקראת המקום החדש מעורב בפחד מהבוס העכשווי ומעורב ברגשות לחברים שאעזוב כשאעבור מקום. קיצור של דבר, עליתי על האוטובוס המאסף מעפולה לקרית שמונה.  כלומר, קיבלתי את ההצעה ואני עומד להתחיל עבודה חדשה בסוף החודש.  אני עוזב את המקום הנוראי הזה והרבה מהחברים שלי שם מקנאים בי מאד (למרות שכל אחד מהם גם יכול לעזוב - אם רק ירצה).

רגע, הבהרה חשובה:  למרות שאני שמח לא להיות קשור לבוס הבן-זונה הזה יותר, עם כל הכבוד לו (ואין כבוד), הוא לא הסיבה העיקרית שאני עוזב.  הסיבות היותר חשובות הן:
  • אני מאמין שהעבודה החדשה תהיה יותר מענינת. 
  • זה תחום שהרבה יותר קרוב לליבי.  אני נכנס לתחום שאני מאמין שיעלה את הערך המוסף שלי.
  • אהיה בן 55 בקרוב ואני צריך לחשוב על ה-10 שנים הקרובות.  אז יש לי הזדמנות לשפר את הקריירה שלי לפנים.
  • שיפור במשכורת:  יש לי משפחה לפרנס ובת בקולג׳ יקר.
  • בעבודה העכשווית אין עתיד - בלי שום קשר לזהותו או אופיו של הבוס.
במלים אחרות, עשיתי החלטה מהמוח - לא מהלב.  אגב, המקום החדש יותר רחוק מהבית והשעות פחות גמישות.  כלומר אהיה תקוע בפקקים וכו׳.  ועדיין החלטתי שלטווח הארוך זה מהלך מתבקש. שעות עבודה ונהיגה הם דברים שעשויים להשתנות כשאתפוס ותק.  אבל הזדמנות כזו אולי כבר לא תחזור.  וזו הסיבה לתפוס את השור בקרניו.  נראה לאן זה יוביל.


פלס א׳, פלס ב׳

ורק שיהיה ברור:  למרות המנופים שהרימו ושלפו אותי מהבוץ פעמיים, בשני המקרים זה לא היה במקרה. לא ישבתי בחיבוק ידיים והתפללתי לנס. בשני המקרים עבדתי קשה כדי שהמנוף יגיע וימצא אותי וישלשל כבל פלדה וירים אותי עם המערכת ההידראולית שלו ויוריד אותי במקום יותר טוב.  בשני המקרים לא וויתרתי ולא וויתרתי ולא וויתרתי.  כי מה זה לוותר?  להתיאש?  להשלים עם מה שיש?  לאן זה מוביל?  (מתישהו בשנה האחרונה, בתוך כל החרא, ראיתי את הסרט Unbroken  ומייד התחברתי אליו.)  לאבד תקווה זה פשוט לא בלכסיקון שלי.  (לפעמים צריך לעשות החלטות קשות, קשות מאד.  כמו....לתת לליעם ללכת.  אבל זו לא הרמת ידיים.  זה לא איבוד תקווה.  לפעמים אין דרך אחרת ואני מצטער אבל אין לי את המלים המתאימות לתאר מצב כזה.)

מתוק-מר

מתישהו בשנות ה-90 עבדתי בסטארט-אפ.  זו היתה עבודתי הראשונה בחיים אחרי השלמת התואר במדעי המחשב.  החברה היתה מצוינת עם אנשים נהדרים. עד היום אני נשאר בקשר עם רבים מהם.

את דייב לא הכרתי באופן אישי בעבודה.  שיחקנו כדורסל ביחד בהפסקת צהריים, זה הכל.  אבל בכל הנוגע לעניני עבודה הוא היה די זר לי.  אפשר לומר שאפילו חששתי ממנו קצת.  אין לי מושג למה.  הכל היה בראש שלי.  אח״כ חברה יותר גדולה בלעה אותנו וכמה שנים יותר מאוחר היו פיטורים מסיביים בהם דייב פוטר עם עוד הרבה מחברי הקרובים.  אני איכשהו נשארתי שם.  ואחרי עוד כמה שנים גם אותי פיטרו.

ואחרי עוד כמה שנים ועוד כמה עבודות וכמה גילגולים מצאתי את עצמי בעוד חברת סטארט-אפ של יוצאי החברה הראשונה בה עבדתי.  התאחדתי מחדש עם חברים ותיקים. דייב ביניהם.  בעבודה החדשה דייב לקח אותי כבן חסותו ופתאום גיליתי איזה בנאדם נהדר הוא והבנתי שכל חששות העבר שלי ממנו אכן היו רק בתוך הראש שלי.  במשך הזמן נעשינו חברים טובים.

ואחרי שש-שבע שנים במקום הנהדר הזה פיטרו את דייב (אני הייתי שם שנתיים באותו זמן).  כולם היו בשוק מהפיטורים האילו והיה ברור שזו גזירת מוות עבורו - מבחינת מציאת עבודה חדשה.  אחרי חודש-חודשיים פיטרו גם אותי.  זה גם היה שוק עצום.  לקח לי שנים לצאת ממנו.  זה נושא לפוסט נפרד.  בכל אופן, דייב ואני נפרדנו שוב.  לקח לי חצי שנה למצוא עבודה חדשה (שגם היא החזיקה רק שנה וחצי) ואח״כ עוד עבודה - זו שאני עוזב עכשיו.  בכל הזמן הזה דייב לא מצא עבודה ומן יצא לפנסיה כפויה כזו.  בכל עבודה שהשגתי תמיד ניסיתי לצרף את דייב - ללא הצלחה.  וכל פעם הרגשתי קצת אשם שאני מצליח להשיג עבודה חדשה (אפילו אם לא הכי טובה) בעוד דייב הולך ומתרחק מהתחום.

לפני כמה חודשים נפגשנו.  הוא נראה ונשמע טוב.  ידעתי שהוא עסוק פיזית ורגשית באב מזדקן וחולה. החלטנו לשוב ולהפגש אחרי כמה שבועות. אח״כ למדתי שאביו נפטר. ומאז לא שמעתי ממנו יותר.

קו מרוסק לפלס ב׳:  (אנחנו עדיין מתחת כותרת מתוק-מר)
כשהגעתי לחברה החדשה לראיון עבודה וראיתי את המעבדה שלהם לא יכולתי שלא להזכר בדייב.  זה הזכיר מאד את החדר שבו דייב ואני למדנו להכיר אחד את השני.

כאמור לעיל, כששמעתי מהחברה הזו מחדש הייתי מאד לחוץ כי מצד אחד חיכיתי להצעה מהחברה החדשה ומצד שני הייתי צריך להודיע לחברה הנוכחית שאני עוזב (נהוג לתת אתרעה של שבועיים).  אבל לא יכולתי להודיע עד שאין לי הצעה מהחברה החדשה.  והכל התערבב לו במערבולת מלחיצה.
יום ששי אחה״צ: הם מודיעים לי שתהיה הצעה רשמית מהם עוד היום או לכל המאוחר ביום שני.
שני  ב-3 אחה״צ: שום דבר עוד לא הגיע.  אני לחוץ. כתבתי לחברה החדשה והסברתי להם את המצב ושאלתי אם יוכלו לזרז את התהליך.  
3:30: קיבלתי הודעה שדייב נוטה למות ובעצם כבר שוכב בהוספיס.  מה?!?!?!?  מאיפה זה הגיע?  מסתבר שאחרי שאביו נפטר, דייב לקה בסרטן נדיר מאד שאין להם מושג איך לטפל בו.  ההדרדרות היתה מהירה.  מר.  מר מאד.
4: הם חזרו אלי תוך שעה ואמרו לי שההצעה בדרך ותיכף נשלחת.  מתוק פתאומי.    

וכך נסעתי הביתה באותו יום.  שמח עד אין קץ שאני יוצא מהכלא של החברה הארורה הזו ובו זמנית עצוב מאד מאד מאיבוד חבר כ״כ טוב.  והתזמון והמקריות של כל זה.  (דייב מת מאז.  והנה שוב אני עובר לעבודה חדשה ודייב.....דייב פשוט נשאר באותו מקום לנצח.) 


נקמה מתוקה או חמוץ-מתוק?

בשבועיים האחרונים בעבודה הארורה הזו אני רק חוזר ושואל את עצמי אם אני הולך לשפד את הבוס החרא שלו.  זו לא נקמה, אני מסביר לעצמי, אלא לעזור לחברים שנשארים מאחור.  לא לתת לו להמשיך עם הטרור שלו בלי שיהיו לזה השלכות.  ואני מתכנן מה תהיה הדרך הנכונה לעשות זאת.  אכתוב לבוס שלו, החלטתי.  וגם למחלקת כח אדם.  אשלח הוכחות חותכות (שמרתי כל מייל ארסי ששלח לי).  אני אשפד את החרא הזה.

אבל מה יצא לי מזה?  מה יהיה הרווח?  רק נקמה?  ומה אני עלול להפסיד?  זה החשבון שעשיתי בזמן ששחיתי הלוך-חזור, הלוך-חזור.  וכשיצאתי מהמים התשובה היתה ברורה:  אין נקמה ואין בטיח.  אם ישאלו אותי וילחצו אותי לפינה אזרוק להם משהו כללי על אווירה ירודה.  אבל לא אאשים אף אחד בשם.  אין לי מה להרוויח מזה ויש לי הרבה להפסיד.  אם יום אחד בעבודה אחרת אפגש עם מי מהמנהלים העכשווים שלי עכשיו הם יזכרו מי היה השטינקר.  אני אבלע את הגאווה שלי ואעשה את הדבר החכם יותר.  מתישהו ואיכשהו הבנזונה הזה ימצא את עצמו בחוץ אבל אני לא צריך להיות זה שעושה את זה.  לא בעיה שלי.  ללמוד מהעבר, לקבור אותו, ולזוז קדימה.

אבל  השאלה בראשי היתה הרבה יותר מסתם רגש נקמה פרימיטיבי.  החרא הזה שיקר (או קנה שקרים ממישהו אחר), לא טרח לבדוק עובדות, הטיח האשמות, ומעולם לא דיבר איתי פנים אל פנים.  אז מה שאני רוצה הכי הרבה זה שהאמת תצא לאור.  לנקות את השם שלי.  איך עושים את זה?  פשוט מאד.  חושפים את חילופי המייל בינו לביני.  אבל אז אני חוזר לנקודה שלעיל.  אני מסכן יחסים עתידיים.  לקבור ולשתוק.  כמה מגעיל וחסר צדק.  אבל זה מה יש ואילו החיים.

ועוד דבר אחרון:  אם אני מחפש צדק או נקמה, אני ממשיך את הסאגה.  מה שהכי חשוב לבריאות שלי זה להפוך אותו לבלתי-רלבנטי.  שכח ממנו ותמשיך קדימה.  נקודה.

יום ראשון, 31 במאי 2015

ביצה רכה

היום שלי אתמול התחלק לשניים:  החלק הראשון בו השתמשתי בעיניים שלי בייעודן המקורי - לראות. בנהיגה, בצפיה במשחק כדורגל (ארסנל אהובתי הישנה שלעולם לא מזדקנת ניצחה את אסטון וילה בגמר הגביע, למי שעוד חי במערה).  העיניים עבדו קשה, העיניים נהנו, העיניים היו ערות, העיניים תרו, העיניים התעייפו.  ואח״כ נמנמתי קצת מול גולף על הספה יעני כי  באה מנוחה ליגע ומרגוע לעמל.

בחלק השני של היום (הגולף ממשיך היום, למי שכבר יצא מהמערה ומתענין) גם השתמשתי בעיניים, אבל לצערי לא באותה יעילות.  לחלוחית בלתי-קרואה ליוותה את כל מה שעשיתי.  

זה התחיל בהופעת ריקוד בבי״ס של מיטב - מאת התלמידים וע״י התלמידים.  כלומר, התלמידים אירגנו ה-כ-ל:  את המוזיקה, בחירת הריקודים, הכוריאוגרפיה, וכמובן הריקודים עצמם.  שלא לדבר על התאורה וכו׳.  הכל הפקה עצמית.  מיטב, ממארגני הערב בתחום האמנותי, בעצמה עשתה את הכוריאוגרפיה של שלושה ריקודים והשתתפה בשלושה אחרים.  היה מ-ש-ה-ו!  אין מספיק סימני קריאה להביע את מה שהלב הרגיש שם.

מי שהכיר את אבא שלי, אבל ממש הכיר אותו,  יעני ממש ממש, ידע שבצד העקשנות הבלתי מתפשרת שלו והחזות הקשוחה, היה לו צד רך.  רך מאד.  לא פעם כשנאמרו מלים כלשהן הוא היה שולף את המטפחת-אף הנצחית ומנגב לחלוחית בפינת העין.  אני לא מתקרב לזה אפילו.  אצלי הדמעות נשפכות בלי מגוף או ווסת שיעצור את השיטפון.  אחוז בגלגל הסכר, אני מנסה להזכיר לעצמי, אבל זה לא תמיד עובד.  הסכר נפתח והנוטריות עוברות חופשי מצד לצד בין הירדן החדש לישן (ומי שלא הבין את המשפט האחרון, שיבוא אצלי במרפסת, שיצטייד בהרבה בירה משובחת, ואני אפרט).  אני אולי טוב בלהתמודד עם דברים קשים ואתגרים וכו׳, אבל  כשאני רואה את מיטב רוקדת, הדמעות אצלי נשפכות חופשי.  אבא שלי הוא סופרמן על ידי.  אני סתם ביצה רכה.  ברגע שהקליפה נסדקת טיפה הכל נשפך.

-----

ואח״כ צפיתי ב DVD של חגיגות ה-70 של כפר-בלום, הקיבוץ בו נולדתי, גדלתי, והתבגרתי. לא יכלתי להגיע לחגיגות כי, ובכן, ליעם נלחמה את הקרב האחרון שלה באותו זמן. וגם פה ביצבצו להן לחלוחיות כאלו ואחרות כשראיתי את הפרצופים המוכרים (ומן הסתם המזדקנים),את הנופים המוכרים, והקולות, וכו׳.  אני לא חושב שיש בי געגועים למקום.  מה שהיה היה.  היה טוב לגדול שם.  אני שמח על ההחלטה להיוולד ולגדול שם.  חכם מאד מצידי.  הביקורים הדי נדירים שלי שם הם מעורב גלילי של כמה-טוב-שבאת-הביתה מהול בתודה-לאל-שאני-כבר-לא-גר-פה ע״י השיכונים הישנים והמתפוררים ומראה החדר-אוכל והשערים-הסגורים-איך-לעזעזל-מגיעים-לבית-קברות?  אבל למרות שאין בי געגועים למקום, בכ״ז הוא חרוט עמוק עמוק בתוכי.  וכשראיתי בסרט את הקהילה המתחדשת מעורבת בוותיקי המקום חוגגת את מה שהיה חלק ממני כ״כ הרבה שנים, בכ״ז עבר עלי משהו.  תסמונת אבא שלי עם מטפחת האף.

ביצה קשה

הסוד, אבא שלי היה אומר, זה לשפוך עליהן מים קרים מייד בסוף הבישול.  אז הן מתקלפות בקלות.  כל ערב אכלנו ארוחת ערב קיבוצית.  הרבה מבחר לא היה שם:  ירקות טריים, לחם טרי (אבא אכל לחם ״שחור״ שהיה יותר לבן-מנסה-להיות-אפור מאשר שחור; רק הזקיינים אהבו אותו; אולי הזכיר להם משהו מהבית בלטביה; אנחנו הצעירים אכלנו רק לחם לבן); גבינה לבנה (איכסה!); זיתים חסרי השראה; טחינה אנגלו-בלטית מיימית מידי; אולי איזה שטיקלע הרינג (רק לזקיינים); ובייצים. ושתינו תיי (תה בשפה האנגלו-בלטית) עם חלב ואחד סוכר. באין אוכל אחר, זה מה שאכלתי - ביצה קשה.  אבא היה מרסק את הביצה עם מזלג, מוסיף מרגרינה בלו-בנד; קצת מלח, וזהו.  הרי לכם קוואצ׳ה-לאצ׳ה.  תאכל הכל, אשר.  יש ילדים רעבים באפריקה  (אם הייתי גומר את כל האוכל במשך השנים בגלל הילדים בביאפרה, כמעט בטוח שהייתי בסביבות ה-200 ק״ג היום).  זה לא שלא אכלתי בגלל מחאה או בגלל שלא הייתי אכלן גדול.  פשוט היה אוכל חרא.  ובתוך כל זה אבא שלי היה מכין את הקוואצ׳ה-לאצ׳ה בנסיון נואש להאכיל אותי.  וצריך לזכור שהחבר׳ה האילו, בני הדור של אבא, הגיעו לפעמים מבתים עניים מאד באירופה.  האוכל הטרי של הקיבוץ היה מעדן עבורם.  הם ידעו להעריך את החיים החדשים שהם בנו לעצמם במו ידיהם. והיא היתה טעימה, הקוואצ׳ה-לאצ׳ה שלו.  אבל כמה אפשר לאכול אותו דבר שוב ושוב ושוב?

אני מתאר לעצמי שהיום בעידן המודרני אין כבר אף אחד בכפר-בלום שאוכל קוואצ׳ה-לאצ׳ה. הם לא יודעים כמובן מה הם מפסידים. לא ברור לי איך הם לא הכניסו את זה לתכנית הערב.  האמת היא שאני לא זוכר אף אחד אחר בקיבוץ חוץ מאבא קורא לזה קוואצ׳ה-לאצ׳ה.  הבנות שלי מאד אהבו כשהכנתי את זה כשרוח אבא משריאה אותי.

קוואצ׳ה-לאצ׳ה מקורית (בשינויים קלים):
בייצים קשות מעוכות
מרגרינה/חמאה אפשר אפילו מיונז שמן-זית
מלח ע״פ הטעם
לערבב.  זהו.  להרגיש קיבוצניק.  לגמור הכל כי יש ילדים רעבים באפריקה.

סנדוויץ ביצה קשה שאבא שלי בטח נע בחוסר אמונה בתוך הקבר מלשמוע כי ממתי-אתה-אוהב-חריף?   המצאה אישית בנסיון לגשר על הפערים הגזעניים בחברה (או סתם בגלל שרייצ׳ל לא מוכנה לגעת בבייצים בבוקר):
פרוסת לחם ״טוב״ (פתוח לפרשנויות)
ביצה קשה
סחוג תימני אסלי
חומוס כלשהו
עגבניה

למרוח קצת סחוג.  לא צריך הרבה.  שכבה טובה של חומוס.  לפרוס את הביצה ולהניח על החומוס.  מעליה את העגבניה.  אפשר לשפר עם פרוסת חציל מטוגן יעני נסיון-סביח. לבלוס. לגמור הכל ולבקש עוד. 

יום חמישי, 23 באפריל 2015

למי שרוצה להפסיק לקרוא את הבלוג הזה - זו ההזדמנות שלך

ערב יום הזכרון 2015, אטלנטה.  הלכנו לטכס.  הוא קויים בבית כנסת גדול, למרות שהוא טכס חילוני ברובו, ישראלי כזה, עם כמה קדישים ושמע-ישראל וכו׳.  כמו בארץ, אני מניח.  עם חלקים באנגלית ושירים בעברית. טכס ארוך מידי שנמרח ונמרח ונמרח.  לא על זה באתי לכתוב. הקורא הנכבד יוזהר מראש:  אני הולך לחצות כמה קווים אדומים עבים.  לשחוט כמה פרות קדושות.  לשבור כמה טבואים (יעני taboos).   

דיסקליימר אבל לא התנצלות:
אני לא מעגל פינות.  אני חד וישיר.  אני מקצר מחשבות ותהליכים שאחרים סובבים סביבם סחור-סחור במשך שנים. אני מכוון אל ישר אל תוך הלב (שלך).  אבל גם מתוך הלב (שלי).  בגלל שאני שובר מוסכמות ומסורת, אני יודע שהמלים שלי עלולות לפגוע.  אבל זה לא תמיד בשליטתי. תקשורת היא תהליך דו-צדדי. אני אומר את הדברים בכנות ובישירות. חלק מהדברים שנאמרים בפוסט הזה הם מתקדמים progressive - טרם זמנם. מי שלא בשל עדיין לשמוע אותם, זה לא בשליטתי.  

אבל הנה החלק הכי חשוב של הדיסקליימר:  אני נוגע פה בדברים רגישים.  הם אישיים לא רק לי אלא לכל אחד שקורא עברית ושחי או היה חי בארץ.  אין בכוונת המלים לפגוע באף אחד.  חס וחלילה.  רק להביע הרגשות ורגשות אישיים שלי ולעורר מחשבה.

זהו, מתחילים.

-------

אני יושב שם בטכס, מוקף ישראלים ויהודים מהקהילה.  בוכה ומתעצבן בוזמנית.  בוכה פחות מגבורתם של הנופלים ויותר מהשירים.  משום מה הם גורמים לי לבכות.  איכשהו הלב מוצא חוט לעבר, לחברים שמתו, למנגינה המוכרת.  רק שתדעו שאינני בוכה אף פעם.  אינני תינוק בכיין.
  


אפילו שאני מקשיב למלים ולא מבין אותם.  אבל זה לא בגלל שאני טיפש אלא רק בגלל שאני לא לובש חולצה לבנה וכיפה, כמו כולם.

ולמה מתעצבן?  אוקיי, זו ההזדמנות שלך לעזוב את הבלוג המעצבן הזה לפני שיהיה מאוחר מידי.  את/אתה עוד פה?  היכונו לנפילה.  הנה למה מתעצבן.  כי:

1.  אני לא מצליח להבין את ההנצחה הטכסית הזו.  זכרון, בהגדרה, זה משהו אישי.  אין דבר כזה זכרון לאומי או כללי.  זכרון הוא פעולה מוחית ולכל אחד יש מוח אחר וכל אחד זוכר (או לא זוכר) אחרת.  זה לא עדר.

2.  הטכס מחזיר אותנו לשכול ולאבידה שוב ושוב ושוב.  למה?  הלא מי שאיבד מנסה להתגבר על זה ולהמשיך הלאה, לא?  אז למה החזרה השנתית הכפויה הזו לאותו רגע שבו נודע לנו על הרע מכל?  לא מצליח להבין את זה.

(ובינתיים הטכס ממשיך ויש עוד שיר ושוב אני בוכה.  אפילו שאני מקשיב למלים ולא מבין את הקשר.  איפה ״הרעות״?



    
אבל מייד ממשיך להתעצבן.)

3.  אובדן, ממש כמו זכרון, זה משהו אישי מאד.  מה לי ולעוד כמה עשרות או מאות אנשים מסביבי?  נו, אז אנחנו מכירים את אותם שירים, יופי.  אז מה?  זה יותר ענין של תרבות משותפת ופחות ענין של שותפות גורלות.  בשביל זה יש קבוצות תמיכה.

4.  יש לי רושם שאנחנו משתמשים בשכול ובאובדן ע״מ לפמפם את הלאומיות.  לי זה לא מתאים.  אני רוצה לזכור את החברים שלי וזהו.  לא לדבר על מרצחים ולא על נצחונות ולא על כלום.  פשוט להזכר בחברים.  מה כ״כ מסובך בזה?
ואגב, אדון רמטכ״ל, אפילו שאתה ואני שנינו מגולני ואולי אפילו אכלנו מאותו מסטינג, אני כבר לא חייל ופקודת היום שלך לא מעניינת אותי ולא רלבטית לגבי.

5.  אפרופו מרצחים:  אני לא הולך פה לשפוט מי רצח את מי ומתי.  וגם לא מי מרצח ומי טרוריסט ומי לוחם חופש ומי גיבור ישראל.  יש פה מלחמה עקובה מדם כבר הרבה יותר מידי זמן.  לא הגיע הזמן לנסות לסיים את הסכסוך במקום לחזור לסיפורי הגבורה החד-צדדים?

(ובינתיים הטכס ממשיך ויש עוד שיר ושוב אני בוכה.


   טוב, זה באמת מצדיק בכי.  איזה דכאון של הופעה. הופעה אתה קורא לזה?  ומייד גם ממשיך להתעצבן.)

6.  ובאותו נושא:  בזכות הנופלים אנו חיים - זו המנטרה החוזרת על עצמה בטכס שוב ושוב ושוב.  עם ישראל חי ועם ישראל ימשיך להיות חי וכו׳ וכו׳. ואנשים אומרים שהנופלים לא נתנו את חייהם לחינם כי עם ישראל חי.  וכי ניצחנו, למרות הכאב הרב. ואני יושב שם ומתעצבן ותוהה לא מתו לחינם?  הלא עדיין אין שלום.  הם ממשיכים למות והרשימה גודלת.  עד מתי?  כמה זמן עוד נמשיך להכנס עם הראש בקיר?  מה אם במקום יום הזכרון נעשה  יום הבנה משותף עם שכנינו הפלשתינאים?  יום שלום.  רק אז נוכל להגיד שהם לא מתו לחינם.  רק אז.

וכל הטכס כולו זה רק הדגשת השכול, הדגשת העצב, הדגשת הטרגדיה.  אולי לא פייר מצידי כי לא איבדתי אח או אבא, לא יודע. ״רק״ חברים קרובים. אבל כל הענין הזה של טיפוח האובדן לא מתאים לי, אעפס.  מדברים עם המחיר היקר - 23,000 ומשהו חיילים (רק להבהיר: הם מתו כשבעצמם ניסו להרוג - אפילו אם זה היה בשם הגנה), 2000 ומשהו אזרחים (הם מתו מפעולות ה״איבה״), ועוד כמה מאות חיילים שמתו מדברים אחרים (תאונות וכו׳ בזמן השירות).  ואני מחפש את עצמי במספרים.  ולא מוצא.  הם לא מרשימים אותי. לא מדברים אלי.  אם אין מטרה - כמו שלום, למשל - אז כל המספרים האילו הם זמניים בלבד.  הם הולכים לגדול.  איך משנים את מעגל הקסמים הזה?  

------

ואז הקרינו את הסרט על האחים פרץ (אוריאל ואלירז) - שנהרגו (גם מאילו שהלכו להרוג/להגן) - חפשו לבד.  ואני מסתכל בסרט - שמדגיש שוב ושוב ושוב את הכאב והאובדן. מראים את האמא מתייפחת על הקבר.  ומדברת על האובדן.  מדברת על הרגע בו נודע לה.  מדברת על החיים היומיומים. מצד אחד הלב באמת נצבט על מה שהמשפחה הזו עברה ובעצם עוברת בכל יום.  אבל מצד שני הם בנו מקדש.  מקדש לאבל ולשכול.  אני לא יודע מה בני המשפחה באמת חושבים בליבם, אבל מה שהם אומרים למצלמה זה לזכור רק את האבל והכאב ולא את הטוב. ממש לא מתאים לי.  אני לא בא לשפוט את מי שאיבד את אהוביו בצורה כזו.  רק אומר זאת:  אני יכול לבחור לזכור את כל הסבל של ליעם בשנה האחרונה ולבנות על זה מקדש, או שאני יכול לזכור את הזמנים הטובים ובעיקר את האישיות שלה.  אילו לעולם לא יתישנו.  ברור במה אני בוחר, נה?  ולמה זה בכלל חשוב?  כי כשאתה בונה מקדש לאבל אתה מכניס את הלב שלך לכלוב ומזמין את כולם שיכנסו לבקר. וכשהם נכנסים אתה דואג למרוח אותם בשכבה עבה של מסכנות. שירגישו.  שיבכו. ולעומת זה כשאתה זוכר ומדגיש את הטוב והכיף והקלילות של אילו שאיבדת אז אתה משדר לעצמך קודם כל ואז גם לעולם - זה היה המסר של ליעם וממשיך להיות המסר שלה ואותו אני נושא איתי.  המסר הזה היה ממשיך להיות מופץ גם אם ליעם היתה חיה היום אז מותה לא משנה שום דבר.  בקיצור, אני בוחר בחיים.

ומיד אחרי הסרטון עלה לדבר אחיהם.  ודיבר (ודיבר ודיבר ודיבר)  על הכאב ועל פרטי הפרטים של כל תהליך מסירת ההודעה.  ואני לא מצליח להבין:  בשביל מה זה חשוב לספר?  האם אתה זקוק לסימפטיה של השומעים?  האם אתה צריך עוד השתתפות בצער?  האם האלפים שליוו את משפחתך לא מספיקים?  מה מאחורי סיפורי הדגשת הכאב?

וכמובן שהוא גם דיבר על המשך המורשת של אחיו ועם ישראל חי ו....  ואז תפסתי:  הוא משתמש באבל האישי שלו ובעצם במוות של אחיו למטרה פוליטית.  אנחנו ננצח.  אנחנו פה להשאר (שאני מוצא לגמרי לא רלבנטי).  אבל הוויכוח הפוליטי פה הוא לא הדבר העיקרי.  העיקר פה זה השימוש שנעשה בהרוגים ע״מ לקדם אג׳נדה.  ועם זה הוא מסתובב בעולם ומרצה.  זה מה שהוא עושה עכשיו.  וזה בעיני פסול - שלא לומר מגעיל.

אומרים לא לשפוט אדם בכאבו.  ואני מסכים עם זה - כל עוד האדם לא משתמש בכאבו ככלי לשכנוע.  

------

ואז יש עוד כמה זריקות המרצה לאומיות: נשיאת הדגלים, קדיש, שירת התקווה.  מכולם בא לי להקיא.  לא הגיע הזמן לדגל משותף?  אפילו אם אין שלום עם הפלשתינאים, יש פלשתינאים שגרים בתוך גבולות ישראל והם יעני אזרחים שווים.  אבל זה לא חגם ולא תפילתם ולא דגלם ולא המנונם.  לפני כמה שבועות אירחנו שתי בנות פלשתינאיות מהגליל במסגרת תכנית שלום כלשהי.  חשבתי בעיקר עליהן בזמן הטכס. איך הן ומשפחותיהן מרגישות ביומיים האילו? אבל מדינת ישראל ממשיכה להכנס  בביטחה עם הראש בקיר.  אולי אני נאיבי מידי, אבל זה לא סותר את הטמטום. (בכלל אני שונא לאומניות והשפרצה של זה לכל כיוון, אבל זה נושא מורכב יותר לפוסט נפרד.)

וביום העצמאות לא יהיו זיקוקים ושמחות.  אלא יהיו מנגלים משותפים עם השכנים הערבים שבו נמשיך לשתף אחד את השני בזכרונות טראומתיים.  לנסות להבין אחד את השני (כן, אני יודע, שוב נאיביות).  זה אולי יביא לעצמאות - לא חגיגות חד-צדדיות ממש מול אילו שמציינים את אסונם.  טיפה התחשבות, אולי?  לא?  לא צריך התחשבות?  נמשיך לצעוד עם הראש לתוך הקיר?

את התקווה כמובן לא שרתי.  אין סיכוי.

בינתיים כל האיוולת הזו ייבשה לי את הדמעות.  מי אמר שאין רע בלי טוב?

----

קטע אישי:  עבור מיטב זה היה טכס יום הזכרון ה״ישראלי״ הראשון בחייה אפילו שהיא כבר בת 18.  (היא עברה כמה כאלו בבי״ס היהודי.  מן הסתם הם לא אותו דבר).  לא יצא עד היום ב-17 הזדמנויות שקדמו (או שהבנות היו קטנות מידי, או שלליעם זה לא היה אומר כלום, או שליעם לא הרגישה טוב, או שאני לא הלכתי...וכו׳).  אז אני יושב שם ומתעצבן על כל דקה שאני שם - ואילו היא מצידה מגלה ומרגישה ומאמצת לעצמה ישראליות (זרה ומרוחקת אבל גם מוכרת משום-מה) שמעולם לא היתה לה. ואני יוצא מהטכס כמה צעדים יותר מרוחק מהישראליות ההיא והיא לעומת זאת יוצאת משם כמה קילומטרים יותר קרובה. כמה אירוני.  

בשנים שעברו נמנעתי מהטכס הזה בגלל שהם הכניסו בו יותר מידי פוליטיקה.  מעכשיו זה כבר יותר מסתם פוליטיקה ימנית (כי אפילו לא הזכרתי את נאום הקונסול הכללי שכמובן הכניס את אירן לתוך בלילת יום הזכרון כי אין מתאים מזה.  כולם כבר יושבים ומכוסים בשכבה עבה של פטריוטיות שמוצאה מהסכנה הקיומית המיידית שבכל יום ויום קמו עלינו להורגנו).  זה פשוט טמטום.

בדרך חזרה הביתה פלטתי לחלל המכונית ״תזכירו לי לא ללכת בשנה הבאה״.  אני לא חושב שתהיה בעיה.  אני אזכור לבד.  הרי זה יום הזכרון.  להזכר לא ללכת לזכור!

יום רביעי, 11 במרץ 2015

יום הולדת 20

אם היית איתנו היום, היינו חוגגים 20 ביחד


כ״כ מתגעגעים לצחוק הסוחף שלך