הפוסט שלפניך מאד מאד אישי. אולי תינוקי קצת אפילו. ובכ״ז החלטתי לפרסם. אולי זה יועיל למישהו.
פלס
ירד גשם בלתי פוסק וזחלנו בבוץ הטובעני של מחנה פלס (או פרוזדור הגיהנום, אם תעדיפו). איזה חרא. פלס זה מקום שכוח אל שהוא חרא גם כשאין גשם. עם גשם זה יותר חרא. עם גשם ולזחול מתחת גדרות תיל עם הנשק בין השיניים זה הכי חרא שיכול להיות. קר, רטוב, בוצי, חלקלק, מלוכלך. זיעה מתערבבת בגשם מעורב בבוץ ובשמן של הרובה.
ופתאום: אחת שתיים, אחת שתיים שלוש: כל החברים לחדר האוכל.
טוב, לא בדיוק בומבה צור בנופש בבית הארחה של איילת השחר, אבל באמצע כל החרא הזה פתאום ריכזו את כולנו באוהל החדר-אוכל (שבעצמו היה ביצה טובענית אבל רק חצי רטוב) וקראו רשימה. והרשימה היתה של אילו שעברו את את המבדקים לסיירת. עכשיו, את המבדקים עצמם עשינו איזה חודשיים לפני כן. מי זכר את זה באותו יום אומלל בבוץ של פלס? אף אחד לא היה מוכן וזו היתה הפתעה מתוקה מתוקה. קיטבג על המשאית תוך 2 דקות, היתה הפקודה. וזה היה מספיק. תוך כמה דקות היינו על המשאית. בקיצור, בא מנוף ושלף אותנו מתוך הבוץ והעביר אותנו למקלחת קרה כי מקלחות חמות בטירונות גולני זה מותרות יתר (ובתור צ׳ופר אחרון זה כלל נסיעה של שעה במשאית פתוחה בקור ובגשם וברוח). אחרי מקלחת ומדי א׳ כבר היינו על האוטובוס הביתה. מצב הרוח היה מרומם. מהחרא הכי גדול למקום חמים ויבש ונעים. כן, האוטובוס המאסף צפונה היה מקום כזה. (בחודשים הבאים התברר שהחרא בסיירת היה לא הרבה יותר טוב, אבל זה כבר סיפור אחר.)
פלס ב׳
30 ומשהו שנים במקום אחר. אין בוץ ואין גשם ולא קר. אבל החרא אותו חרא. עבדתי באותה חברה כבר 4 שנים. בעצם לא. עבדתי בחברת סטארט-אפ 3 שנים ולפני כשנה בלעה אותנו חברה יותר גדולה. גם בחברה הקטנה לא היה הכי מענין (וניסיתי כבר אז לצאת משם - אבל ללא הצלחה) אבל סתם היה משעמם - לא חרא. היו חבר׳ה טובים מסביב. חצי נחמה. וזה היה קרוב מאד לבית. אבל כשבלעה אותנו החברה הגדולה דברים התחילו להשתנות.
והשתנה הבוס. והבוס החדש הוא אחד שלא ידע את יוסף (וגם לא את איציק ושלמה). האיש הפיל עלינו טרור אמיתי. באופן יוצא מן הכלל הוא נטפל דווקא אלי והפיל עלי תיקים והעליל עלילות שווא. המציא דברים שלא קרו ודברים שלא אמרתי ואיים עלי יותר מפעם אחת בפיטורים. האשים אותי בחוסר נאמנות לקבוצה ולחברה. אחד שאומר ׳לא׳ לכל דבר. ואני לא מבין. הלא אני בדיוק ההפך. לא רק שאני עוזר למי שמבקש, אלא אני עושה את זה בשמחה. מאיפה כל זה בא? היו לי חשדות, אבל ללא הוכחות. והחלק הכי גרוע: העללות שקרים. אני איש של אמת. אני לא יודע איך לשקר. וכשיש שקר בסביבה יש לי תגובה אלרגית. אני מייד חש בזה ומייד צריך לתקן את זה. אבל עכשיו לא רק שיש שקר באוויר אלא הוא מופנה אלי באופן אישי. ולמה שמישהו יעליל עלי בכלל? התשובה היא פשוטה: קנאה ואנשים קטנים. אז מה עושים? היו לי כמה ברירות:
1) להלחם. מלחמה על הצדק והאמת. זה היה כרוך בסיכון. אני נגד הבוס.
2) לשתוק ולסבול. ראיתי קורבנות אחרים וזה מה שהם עשו.
3) לתת למעשים שלי לעשות את העבודה. להוכיח לחרא הזה כמה שהוא טועה תוך כדי מעשים.
וזה מה שעשיתי. ברירה מספר 3. לא להיות צודק - להיות חכם. הפרנסה של המשפחה יותר חשובה מהכבוד שלי. ולתת לצדק לצאת לאור ולקוות לטוב. רק לקוות.
וכך כל השנה האחרונה אני עובד בפחד מכל מילה שאני אומר וכל מייל שנשלח. אין לדעת מה עובר למטורף הזה בראש. והוא הצליח להכנס לי לתוך הראש ולמרר לי את החיים. ולא היתה לי דרך להלחם בזה כי אם הייתי מביא את זה למחלקה למשאבי אנוש זה היה הופך לקרב אישי שלי נגדו - וברור מי היה מנצח. הייתי במלכודת. לא אגיד שאני שונא את הבן-זונה אבל אני בהחלט מפחד ממנו. אם הייתי מפוטר זה לא קל למצוא עבודה חדשה בגיל כזה. אני יודע כי ניסיתי כבר הרבה זמן.
1) להלחם. מלחמה על הצדק והאמת. זה היה כרוך בסיכון. אני נגד הבוס.
2) לשתוק ולסבול. ראיתי קורבנות אחרים וזה מה שהם עשו.
3) לתת למעשים שלי לעשות את העבודה. להוכיח לחרא הזה כמה שהוא טועה תוך כדי מעשים.
וזה מה שעשיתי. ברירה מספר 3. לא להיות צודק - להיות חכם. הפרנסה של המשפחה יותר חשובה מהכבוד שלי. ולתת לצדק לצאת לאור ולקוות לטוב. רק לקוות.
וכך כל השנה האחרונה אני עובד בפחד מכל מילה שאני אומר וכל מייל שנשלח. אין לדעת מה עובר למטורף הזה בראש. והוא הצליח להכנס לי לתוך הראש ולמרר לי את החיים. ולא היתה לי דרך להלחם בזה כי אם הייתי מביא את זה למחלקה למשאבי אנוש זה היה הופך לקרב אישי שלי נגדו - וברור מי היה מנצח. הייתי במלכודת. לא אגיד שאני שונא את הבן-זונה אבל אני בהחלט מפחד ממנו. אם הייתי מפוטר זה לא קל למצוא עבודה חדשה בגיל כזה. אני יודע כי ניסיתי כבר הרבה זמן.
ואם כל זה לא מספיק, אז לקחו אותי לפרוייקט חדש שהוא בראש סדרי העדיפויות לחברה ושבו העבודה לחוצה ומלחיצה וכולם בפניקה כל הזמן. ואין זמן לנשום ועובדים שבתות ו.....סיכומו של ענין: סביבת עבודה מאד מאד לא נעימה.
יום אחד הגיע לי מייל מחברת כח אדם לגבי משרה כלשהי. עכשיו, זה לא משהו חדש. כל כמה שבועות הייתי מקבל מייל כזה אבל אף פעם זה לא התבשל לשום דבר אמיתי. אז התייחסתי לזה באותו ספק. אבל הרמתי טלפון לסוכן - כי אף פעם אין לדעת מה יקרה וצריך להמשיך לנסות - ואיכשהו זה הרגיש טיפה אחרת. אח״כ היה ראיון טלפוני עם החברה שסימנה אותי ויותר מאוחר גם הגעתי לראיון אישי במשרדים שלה. מאד אהבתי את מה שראיתי וממה ששמעתי. זה נראה מתאים לי מאד. אבל הסוכן הבהיר שהם יבדקו עוד אנשים ויקח לפחות עוד חודש אם לא יותר עד שיקבלו החלטה. אחרי כמה שבועות הוא התקשר ואמר ש״זה נראה טוב....זה בינך לבין מועמד אחר....אחד משניכם יבחר״. היתה תקווה. הפעם היה אור אמיתי בקצה המנהרה.
לבסוף, אחרי חודש וחצי של מתח (ובעבודה הנוכחית ממשיך הלחץ הבתלי מרפה) הוא בישר לי שהמועמד השני נבחר. מאוכזב ביותר שלחתי מכתב תודה לכל המראיינים על ההזדמנות שניתנה לי והוספתי שאם משהו משתנה, אני עדיין זמין. בינתיים המצב בעבודה הנוכחית רק נעשה יותר גרוע.
ופתאום: אחת שתיים, אחת שתיים שלוש: כל החברים לחדר האוכל.
כמה ימים אחרי הדחיה הסוכן יצר איתי קשר ואמר ״התפנתה שם משרה והם רוצים אותך״. משם דברים התגלגלו די מהר. אבל בכל זאת היה לחץ נוסף עד שההצעה הרשמית היתה בידי. היו כמה לילות ללא שינה שבהם התערבבה התרגשות לקראת המקום החדש מעורב בפחד מהבוס העכשווי ומעורב ברגשות לחברים שאעזוב כשאעבור מקום. קיצור של דבר, עליתי על האוטובוס המאסף מעפולה לקרית שמונה. כלומר, קיבלתי את ההצעה ואני עומד להתחיל עבודה חדשה בסוף החודש. אני עוזב את המקום הנוראי הזה והרבה מהחברים שלי שם מקנאים בי מאד (למרות שכל אחד מהם גם יכול לעזוב - אם רק ירצה).
רגע, הבהרה חשובה: למרות שאני שמח לא להיות קשור לבוס הבן-זונה הזה יותר, עם כל הכבוד לו (ואין כבוד), הוא לא הסיבה העיקרית שאני עוזב. הסיבות היותר חשובות הן:
- אני מאמין שהעבודה החדשה תהיה יותר מענינת.
- זה תחום שהרבה יותר קרוב לליבי. אני נכנס לתחום שאני מאמין שיעלה את הערך המוסף שלי.
- אהיה בן 55 בקרוב ואני צריך לחשוב על ה-10 שנים הקרובות. אז יש לי הזדמנות לשפר את הקריירה שלי לפנים.
- שיפור במשכורת: יש לי משפחה לפרנס ובת בקולג׳ יקר.
- בעבודה העכשווית אין עתיד - בלי שום קשר לזהותו או אופיו של הבוס.
במלים אחרות, עשיתי החלטה מהמוח - לא מהלב. אגב, המקום החדש יותר רחוק מהבית והשעות פחות גמישות. כלומר אהיה תקוע בפקקים וכו׳. ועדיין החלטתי שלטווח הארוך זה מהלך מתבקש. שעות עבודה ונהיגה הם דברים שעשויים להשתנות כשאתפוס ותק. אבל הזדמנות כזו אולי כבר לא תחזור. וזו הסיבה לתפוס את השור בקרניו. נראה לאן זה יוביל.
פלס א׳, פלס ב׳
ורק שיהיה ברור: למרות המנופים שהרימו ושלפו אותי מהבוץ פעמיים, בשני המקרים זה לא היה במקרה. לא ישבתי בחיבוק ידיים והתפללתי לנס. בשני המקרים עבדתי קשה כדי שהמנוף יגיע וימצא אותי וישלשל כבל פלדה וירים אותי עם המערכת ההידראולית שלו ויוריד אותי במקום יותר טוב. בשני המקרים לא וויתרתי ולא וויתרתי ולא וויתרתי. כי מה זה לוותר? להתיאש? להשלים עם מה שיש? לאן זה מוביל? (מתישהו בשנה האחרונה, בתוך כל החרא, ראיתי את הסרט Unbroken ומייד התחברתי אליו.) לאבד תקווה זה פשוט לא בלכסיקון שלי. (לפעמים צריך לעשות החלטות קשות, קשות מאד. כמו....לתת לליעם ללכת. אבל זו לא הרמת ידיים. זה לא איבוד תקווה. לפעמים אין דרך אחרת ואני מצטער אבל אין לי את המלים המתאימות לתאר מצב כזה.)
מתוק-מר
מתישהו בשנות ה-90 עבדתי בסטארט-אפ. זו היתה עבודתי הראשונה בחיים אחרי השלמת התואר במדעי המחשב. החברה היתה מצוינת עם אנשים נהדרים. עד היום אני נשאר בקשר עם רבים מהם.
את דייב לא הכרתי באופן אישי בעבודה. שיחקנו כדורסל ביחד בהפסקת צהריים, זה הכל. אבל בכל הנוגע לעניני עבודה הוא היה די זר לי. אפשר לומר שאפילו חששתי ממנו קצת. אין לי מושג למה. הכל היה בראש שלי. אח״כ חברה יותר גדולה בלעה אותנו וכמה שנים יותר מאוחר היו פיטורים מסיביים בהם דייב פוטר עם עוד הרבה מחברי הקרובים. אני איכשהו נשארתי שם. ואחרי עוד כמה שנים גם אותי פיטרו.
ואחרי עוד כמה שנים ועוד כמה עבודות וכמה גילגולים מצאתי את עצמי בעוד חברת סטארט-אפ של יוצאי החברה הראשונה בה עבדתי. התאחדתי מחדש עם חברים ותיקים. דייב ביניהם. בעבודה החדשה דייב לקח אותי כבן חסותו ופתאום גיליתי איזה בנאדם נהדר הוא והבנתי שכל חששות העבר שלי ממנו אכן היו רק בתוך הראש שלי. במשך הזמן נעשינו חברים טובים.
ואחרי שש-שבע שנים במקום הנהדר הזה פיטרו את דייב (אני הייתי שם שנתיים באותו זמן). כולם היו בשוק מהפיטורים האילו והיה ברור שזו גזירת מוות עבורו - מבחינת מציאת עבודה חדשה. אחרי חודש-חודשיים פיטרו גם אותי. זה גם היה שוק עצום. לקח לי שנים לצאת ממנו. זה נושא לפוסט נפרד. בכל אופן, דייב ואני נפרדנו שוב. לקח לי חצי שנה למצוא עבודה חדשה (שגם היא החזיקה רק שנה וחצי) ואח״כ עוד עבודה - זו שאני עוזב עכשיו. בכל הזמן הזה דייב לא מצא עבודה ומן יצא לפנסיה כפויה כזו. בכל עבודה שהשגתי תמיד ניסיתי לצרף את דייב - ללא הצלחה. וכל פעם הרגשתי קצת אשם שאני מצליח להשיג עבודה חדשה (אפילו אם לא הכי טובה) בעוד דייב הולך ומתרחק מהתחום.
לפני כמה חודשים נפגשנו. הוא נראה ונשמע טוב. ידעתי שהוא עסוק פיזית ורגשית באב מזדקן וחולה. החלטנו לשוב ולהפגש אחרי כמה שבועות. אח״כ למדתי שאביו נפטר. ומאז לא שמעתי ממנו יותר.
קו מרוסק לפלס ב׳: (אנחנו עדיין מתחת כותרת מתוק-מר)
כשהגעתי לחברה החדשה לראיון עבודה וראיתי את המעבדה שלהם לא יכולתי שלא להזכר בדייב. זה הזכיר מאד את החדר שבו דייב ואני למדנו להכיר אחד את השני.
כאמור לעיל, כששמעתי מהחברה הזו מחדש הייתי מאד לחוץ כי מצד אחד חיכיתי להצעה מהחברה החדשה ומצד שני הייתי צריך להודיע לחברה הנוכחית שאני עוזב (נהוג לתת אתרעה של שבועיים). אבל לא יכולתי להודיע עד שאין לי הצעה מהחברה החדשה. והכל התערבב לו במערבולת מלחיצה.
יום ששי אחה״צ: הם מודיעים לי שתהיה הצעה רשמית מהם עוד היום או לכל המאוחר ביום שני.
שני ב-3 אחה״צ: שום דבר עוד לא הגיע. אני לחוץ. כתבתי לחברה החדשה והסברתי להם את המצב ושאלתי אם יוכלו לזרז את התהליך.
3:30: קיבלתי הודעה שדייב נוטה למות ובעצם כבר שוכב בהוספיס. מה?!?!?!? מאיפה זה הגיע? מסתבר שאחרי שאביו נפטר, דייב לקה בסרטן נדיר מאד שאין להם מושג איך לטפל בו. ההדרדרות היתה מהירה. מר. מר מאד.
4: הם חזרו אלי תוך שעה ואמרו לי שההצעה בדרך ותיכף נשלחת. מתוק פתאומי.
וכך נסעתי הביתה באותו יום. שמח עד אין קץ שאני יוצא מהכלא של החברה הארורה הזו ובו זמנית עצוב מאד מאד מאיבוד חבר כ״כ טוב. והתזמון והמקריות של כל זה. (דייב מת מאז. והנה שוב אני עובר לעבודה חדשה ודייב.....דייב פשוט נשאר באותו מקום לנצח.)
יום ששי אחה״צ: הם מודיעים לי שתהיה הצעה רשמית מהם עוד היום או לכל המאוחר ביום שני.
שני ב-3 אחה״צ: שום דבר עוד לא הגיע. אני לחוץ. כתבתי לחברה החדשה והסברתי להם את המצב ושאלתי אם יוכלו לזרז את התהליך.
3:30: קיבלתי הודעה שדייב נוטה למות ובעצם כבר שוכב בהוספיס. מה?!?!?!? מאיפה זה הגיע? מסתבר שאחרי שאביו נפטר, דייב לקה בסרטן נדיר מאד שאין להם מושג איך לטפל בו. ההדרדרות היתה מהירה. מר. מר מאד.
4: הם חזרו אלי תוך שעה ואמרו לי שההצעה בדרך ותיכף נשלחת. מתוק פתאומי.
וכך נסעתי הביתה באותו יום. שמח עד אין קץ שאני יוצא מהכלא של החברה הארורה הזו ובו זמנית עצוב מאד מאד מאיבוד חבר כ״כ טוב. והתזמון והמקריות של כל זה. (דייב מת מאז. והנה שוב אני עובר לעבודה חדשה ודייב.....דייב פשוט נשאר באותו מקום לנצח.)
נקמה מתוקה או חמוץ-מתוק?
בשבועיים האחרונים בעבודה הארורה הזו אני רק חוזר ושואל את עצמי אם אני הולך לשפד את הבוס החרא שלו. זו לא נקמה, אני מסביר לעצמי, אלא לעזור לחברים שנשארים מאחור. לא לתת לו להמשיך עם הטרור שלו בלי שיהיו לזה השלכות. ואני מתכנן מה תהיה הדרך הנכונה לעשות זאת. אכתוב לבוס שלו, החלטתי. וגם למחלקת כח אדם. אשלח הוכחות חותכות (שמרתי כל מייל ארסי ששלח לי). אני אשפד את החרא הזה.
אבל מה יצא לי מזה? מה יהיה הרווח? רק נקמה? ומה אני עלול להפסיד? זה החשבון שעשיתי בזמן ששחיתי הלוך-חזור, הלוך-חזור. וכשיצאתי מהמים התשובה היתה ברורה: אין נקמה ואין בטיח. אם ישאלו אותי וילחצו אותי לפינה אזרוק להם משהו כללי על אווירה ירודה. אבל לא אאשים אף אחד בשם. אין לי מה להרוויח מזה ויש לי הרבה להפסיד. אם יום אחד בעבודה אחרת אפגש עם מי מהמנהלים העכשווים שלי עכשיו הם יזכרו מי היה השטינקר. אני אבלע את הגאווה שלי ואעשה את הדבר החכם יותר. מתישהו ואיכשהו הבנזונה הזה ימצא את עצמו בחוץ אבל אני לא צריך להיות זה שעושה את זה. לא בעיה שלי. ללמוד מהעבר, לקבור אותו, ולזוז קדימה.
אבל השאלה בראשי היתה הרבה יותר מסתם רגש נקמה פרימיטיבי. החרא הזה שיקר (או קנה שקרים ממישהו אחר), לא טרח לבדוק עובדות, הטיח האשמות, ומעולם לא דיבר איתי פנים אל פנים. אז מה שאני רוצה הכי הרבה זה שהאמת תצא לאור. לנקות את השם שלי. איך עושים את זה? פשוט מאד. חושפים את חילופי המייל בינו לביני. אבל אז אני חוזר לנקודה שלעיל. אני מסכן יחסים עתידיים. לקבור ולשתוק. כמה מגעיל וחסר צדק. אבל זה מה יש ואילו החיים.
ועוד דבר אחרון: אם אני מחפש צדק או נקמה, אני ממשיך את הסאגה. מה שהכי חשוב לבריאות שלי זה להפוך אותו לבלתי-רלבנטי. שכח ממנו ותמשיך קדימה. נקודה.
אבל מה יצא לי מזה? מה יהיה הרווח? רק נקמה? ומה אני עלול להפסיד? זה החשבון שעשיתי בזמן ששחיתי הלוך-חזור, הלוך-חזור. וכשיצאתי מהמים התשובה היתה ברורה: אין נקמה ואין בטיח. אם ישאלו אותי וילחצו אותי לפינה אזרוק להם משהו כללי על אווירה ירודה. אבל לא אאשים אף אחד בשם. אין לי מה להרוויח מזה ויש לי הרבה להפסיד. אם יום אחד בעבודה אחרת אפגש עם מי מהמנהלים העכשווים שלי עכשיו הם יזכרו מי היה השטינקר. אני אבלע את הגאווה שלי ואעשה את הדבר החכם יותר. מתישהו ואיכשהו הבנזונה הזה ימצא את עצמו בחוץ אבל אני לא צריך להיות זה שעושה את זה. לא בעיה שלי. ללמוד מהעבר, לקבור אותו, ולזוז קדימה.
אבל השאלה בראשי היתה הרבה יותר מסתם רגש נקמה פרימיטיבי. החרא הזה שיקר (או קנה שקרים ממישהו אחר), לא טרח לבדוק עובדות, הטיח האשמות, ומעולם לא דיבר איתי פנים אל פנים. אז מה שאני רוצה הכי הרבה זה שהאמת תצא לאור. לנקות את השם שלי. איך עושים את זה? פשוט מאד. חושפים את חילופי המייל בינו לביני. אבל אז אני חוזר לנקודה שלעיל. אני מסכן יחסים עתידיים. לקבור ולשתוק. כמה מגעיל וחסר צדק. אבל זה מה יש ואילו החיים.
ועוד דבר אחרון: אם אני מחפש צדק או נקמה, אני ממשיך את הסאגה. מה שהכי חשוב לבריאות שלי זה להפוך אותו לבלתי-רלבנטי. שכח ממנו ותמשיך קדימה. נקודה.
