שלושים דקות
שלושים דקות. זה מה שלוקח להגיע מהמרכז - איפה שאנחנו - לרוב חלקי אטלנטה. לפעמים זה 40, לפעמים 25, אבל באופן כללי זה 30. כמו בעבודות קודמות, גם עכשיו לוקח לי בערך 30 דקות להגיע לעבודה. ההבדל הוא שה-30 דקות העכשוויות נעשות בדיוושוש עצל בין שכונות מנומנמות, מתכחך בירך הימנית של הפארק המרכזי והגן הבוטני. נהנה מהבוקר השקט לפני שתתחיל התנועה המטורפת. כמו תמיד, גם עכשיו אני מקשיב לתכניות הרדיו החביבות עלי. מדווחים על עלית מחירי הדלק - הרגליים ממשיכות לדוושש ואני לא מרגיש אפילו "מכה קלה בכנף". הרדיו מדווח על פקקים פה ורכב תקוע שם - לא נוגע לי. הדבר היחיד שנוגע לי זה מזג האוויר. הלב אומר "תן גז....תעשה קצת כושר" אבל מייד המוח מרים דגל וטו: "מה אתה משוגע? אתה לא רוצה להגיע מזיע למשרד". ואני מייד מאיט ורואה שתי זיקיות נכות וצב ברברס עוקפים אותי. מדוושש לי לאיטי. ל--א--ט, ל---א---ט, ל----א----ט (מה זה לאט, ישאלו המדווששים. ובכן, ב-30 דקות הללו אני עובר 5 מייל או 8 ק"מ, בעברית. ממש ממש לא הרבה. יש כמה סיבות לקצב האיטי - מלבד הרצון לא להזיע לפני העבודה. האופניים איטיות מאד, אני רוכב בעיר וצריך לעצור בכל צומת, וגם הרוכב עצמו לא הכי מהיר). אבל כל ההסברים והמאמצים לא שווים כלום. החום והלחות של אטלנטה מנצחים בקלות ואני מגיע שטוף זיעה.
בדרך אני עובר את הבתי ספר של הבנות. קודם את זה שמיטב תהיה בו בשנה הקרובה, שהוא מרחק הליכה מהבית. מתישהו באמצע הדרך אני עובר את הבי"ס האחרון שבו ליעם למדה ושבו נקטע מסלול האקדמיה שלה (שבאמת לא היה מסלול מעולם, אבל לא חשוב כרגע) ושאליו כבר לא חזרה. נזכר איך ליעם נורא נורא נהנתה בו. והרדיו מקשקש ברוב חשיבות על אפגניסטן או מצב כלכלי על הפנים או על מהגרים בלתי חוקיים, אבל המחשבות שלי נודדות לצחוק הפראי שלה בעליתה לאוטובוס המיוחד לבי"ס או לאינטראציה שלה עם חבריה לכיתה המיוחדת. אבל הנה רמזור אז מספיק לחלום וצריך לחזור לריכוז מלא. קיצוני מתאבד הרג 8 במחוז קנדהר; האבטלה נשארה ב-9.2%; מחיר הדלק שוב התיקר. יאללה, ירוק, תן גז, מותק.
וכמובן שאלי הטופוגרפיה תכננו הכל בדקדוק ושמרו את העליות הכי תלולות ליישורת האחרונה ע"מ שנגיע נושפים ונושמים. אבל קיבוצניק מהדור הישן וגולנצ'יק עייף - כאלו שלובשים את אותם "בגדי עבודה" המיוזעים והמאובקים ומשומנים כל השבוע (כי למה להחליף בגדים אם מחר בבוקר בלווא הכי נזיע ונתלכלך שוב????) - לא נותנים לפרט שולי כמו ניחוח הגוף להכתיב להם את היום. מתייבש מתחת למזגן, עושה מקלחת צרפתית זריזה, מורח דאודורנט (אנטי קיבוצניק-גולנצ'יק), משפריץ קולון, נותן הצצונת בראי; רואה שם משוגע, והופה אני מוכן לעבודה.בדרך הביתה כבר הרבה הרבה יותר חם. אם בבוקר הזעתי אז עכשיו אני שוחה בזיעה. כל אחה"צ אני גם בודק מזג אוויר יען כי יש סופות רעמים (בעצם ברקים) הרבה פעמים. מילא להירטב, אבל הברקים ממש מסוכנים לבריאות, כך אומרים (פעם למדתי שברקים הם גורם המוות הטבעי הכי גדול בארה"ב....יותר מטורנדו, שטפונות, רעידות אדמה וכו'. לא יודע אם זה עדיין נכון, אבל גם לא מתחשק לי להיות חלק מהסטטיסטיקה המכובדת הזו). מרגיע את הבגדים המיוזעים בסדרת בסדר, אכבס אתכם.
לא יודע אם יתאפשר להמשיך לרכב על אופניים לעבודה תמיד, אבל בינתיים אני חוסך כסף של דלק, עוזר לכדור הארץ (שמעולם, אגב, לא עזר לי), נמנע מפקקי תנועה, עושה קצת כושר, והעיקר - מגיע בראש שקט.
ובהתיבש הזיעה
אבל מה אתה מבלבל לנו את המוח על דיוושושים וכו'? כנס לאוטו ותגיע ב-15 דקות וגם לא תזיע, לא יותר שווה? חוץ מזה, מה עם העבודה עצמה?
אוה, אז ככה. טוב ששאלתם. אין מה לספר. נקודה. סוף סיפור.
אוקיי, אוקיי, אזפזף משהו. החברה החדשה אין לה שם בישראל. למרות מציאות קשה זו יש לה שם
Vocalocity
זו חברת טלפון. טלפון? מה לך ולטלפונים? באמת לא הרבה. כל מה שאני לומד עכשיו הוא חדש לגמרי עבורי. אבל זו לא חברת טלפונים "רגילה" שאתם מכירים. כל התקשורת נעשית באמצעות האינטרנט. כלומר, חוץ ממכשירי הטלון עצמם והמחשבים, כל השאר תוכנה. אני צורפתי כמבקר איכות לאחת מיחידות הפיתוח. זהו.
החברה נראית נחמדה מאד, האווירה טובה, האנשים נראים נחמדים. יקח זמן לדעת אם העבודה עצמה מענינת ומאתגרת.
שוכני מערות
מידי פעם אנחנו פוגשים שכנים או מכרים שעדיין לא יודעים שליעם כבר לא פה. היום פגשתי אחד כזה. יש כאלו, אולי גם כאלו שקרובים אלי, שכל פעם שצריכים להגיד "ליעם מתה" חוזרים רגשות ומציפים אותם. אצלי זה לא ככה תמיד - תלוי בסיטואציה. הרבה פעמים, כמו היום, השואל הוא זה שנורא לא נעים לו. ואז אני מן מחייך כזה - זה בסדר, אני אומר - ובצורך השעה הופך ממנוחם למנחם.
י
שלושים דקות. זה מה שלוקח להגיע מהמרכז - איפה שאנחנו - לרוב חלקי אטלנטה. לפעמים זה 40, לפעמים 25, אבל באופן כללי זה 30. כמו בעבודות קודמות, גם עכשיו לוקח לי בערך 30 דקות להגיע לעבודה. ההבדל הוא שה-30 דקות העכשוויות נעשות בדיוושוש עצל בין שכונות מנומנמות, מתכחך בירך הימנית של הפארק המרכזי והגן הבוטני. נהנה מהבוקר השקט לפני שתתחיל התנועה המטורפת. כמו תמיד, גם עכשיו אני מקשיב לתכניות הרדיו החביבות עלי. מדווחים על עלית מחירי הדלק - הרגליים ממשיכות לדוושש ואני לא מרגיש אפילו "מכה קלה בכנף". הרדיו מדווח על פקקים פה ורכב תקוע שם - לא נוגע לי. הדבר היחיד שנוגע לי זה מזג האוויר. הלב אומר "תן גז....תעשה קצת כושר" אבל מייד המוח מרים דגל וטו: "מה אתה משוגע? אתה לא רוצה להגיע מזיע למשרד". ואני מייד מאיט ורואה שתי זיקיות נכות וצב ברברס עוקפים אותי. מדוושש לי לאיטי. ל--א--ט, ל---א---ט, ל----א----ט (מה זה לאט, ישאלו המדווששים. ובכן, ב-30 דקות הללו אני עובר 5 מייל או 8 ק"מ, בעברית. ממש ממש לא הרבה. יש כמה סיבות לקצב האיטי - מלבד הרצון לא להזיע לפני העבודה. האופניים איטיות מאד, אני רוכב בעיר וצריך לעצור בכל צומת, וגם הרוכב עצמו לא הכי מהיר). אבל כל ההסברים והמאמצים לא שווים כלום. החום והלחות של אטלנטה מנצחים בקלות ואני מגיע שטוף זיעה.
בדרך אני עובר את הבתי ספר של הבנות. קודם את זה שמיטב תהיה בו בשנה הקרובה, שהוא מרחק הליכה מהבית. מתישהו באמצע הדרך אני עובר את הבי"ס האחרון שבו ליעם למדה ושבו נקטע מסלול האקדמיה שלה (שבאמת לא היה מסלול מעולם, אבל לא חשוב כרגע) ושאליו כבר לא חזרה. נזכר איך ליעם נורא נורא נהנתה בו. והרדיו מקשקש ברוב חשיבות על אפגניסטן או מצב כלכלי על הפנים או על מהגרים בלתי חוקיים, אבל המחשבות שלי נודדות לצחוק הפראי שלה בעליתה לאוטובוס המיוחד לבי"ס או לאינטראציה שלה עם חבריה לכיתה המיוחדת. אבל הנה רמזור אז מספיק לחלום וצריך לחזור לריכוז מלא. קיצוני מתאבד הרג 8 במחוז קנדהר; האבטלה נשארה ב-9.2%; מחיר הדלק שוב התיקר. יאללה, ירוק, תן גז, מותק.
וכמובן שאלי הטופוגרפיה תכננו הכל בדקדוק ושמרו את העליות הכי תלולות ליישורת האחרונה ע"מ שנגיע נושפים ונושמים. אבל קיבוצניק מהדור הישן וגולנצ'יק עייף - כאלו שלובשים את אותם "בגדי עבודה" המיוזעים והמאובקים ומשומנים כל השבוע (כי למה להחליף בגדים אם מחר בבוקר בלווא הכי נזיע ונתלכלך שוב????) - לא נותנים לפרט שולי כמו ניחוח הגוף להכתיב להם את היום. מתייבש מתחת למזגן, עושה מקלחת צרפתית זריזה, מורח דאודורנט (אנטי קיבוצניק-גולנצ'יק), משפריץ קולון, נותן הצצונת בראי; רואה שם משוגע, והופה אני מוכן לעבודה.בדרך הביתה כבר הרבה הרבה יותר חם. אם בבוקר הזעתי אז עכשיו אני שוחה בזיעה. כל אחה"צ אני גם בודק מזג אוויר יען כי יש סופות רעמים (בעצם ברקים) הרבה פעמים. מילא להירטב, אבל הברקים ממש מסוכנים לבריאות, כך אומרים (פעם למדתי שברקים הם גורם המוות הטבעי הכי גדול בארה"ב....יותר מטורנדו, שטפונות, רעידות אדמה וכו'. לא יודע אם זה עדיין נכון, אבל גם לא מתחשק לי להיות חלק מהסטטיסטיקה המכובדת הזו). מרגיע את הבגדים המיוזעים בסדרת בסדר, אכבס אתכם.
לא יודע אם יתאפשר להמשיך לרכב על אופניים לעבודה תמיד, אבל בינתיים אני חוסך כסף של דלק, עוזר לכדור הארץ (שמעולם, אגב, לא עזר לי), נמנע מפקקי תנועה, עושה קצת כושר, והעיקר - מגיע בראש שקט.
ובהתיבש הזיעה
אבל מה אתה מבלבל לנו את המוח על דיוושושים וכו'? כנס לאוטו ותגיע ב-15 דקות וגם לא תזיע, לא יותר שווה? חוץ מזה, מה עם העבודה עצמה?
אוה, אז ככה. טוב ששאלתם. אין מה לספר. נקודה. סוף סיפור.
אוקיי, אוקיי, אזפזף משהו. החברה החדשה אין לה שם בישראל. למרות מציאות קשה זו יש לה שם
Vocalocity
זו חברת טלפון. טלפון? מה לך ולטלפונים? באמת לא הרבה. כל מה שאני לומד עכשיו הוא חדש לגמרי עבורי. אבל זו לא חברת טלפונים "רגילה" שאתם מכירים. כל התקשורת נעשית באמצעות האינטרנט. כלומר, חוץ ממכשירי הטלון עצמם והמחשבים, כל השאר תוכנה. אני צורפתי כמבקר איכות לאחת מיחידות הפיתוח. זהו.
החברה נראית נחמדה מאד, האווירה טובה, האנשים נראים נחמדים. יקח זמן לדעת אם העבודה עצמה מענינת ומאתגרת.
שוכני מערות
מידי פעם אנחנו פוגשים שכנים או מכרים שעדיין לא יודעים שליעם כבר לא פה. היום פגשתי אחד כזה. יש כאלו, אולי גם כאלו שקרובים אלי, שכל פעם שצריכים להגיד "ליעם מתה" חוזרים רגשות ומציפים אותם. אצלי זה לא ככה תמיד - תלוי בסיטואציה. הרבה פעמים, כמו היום, השואל הוא זה שנורא לא נעים לו. ואז אני מן מחייך כזה - זה בסדר, אני אומר - ובצורך השעה הופך ממנוחם למנחם.
י
