יום רביעי, 20 בספטמבר 2017

מי שחוגג כל שנה כבר לא יכול להגמל מזה

כמה פעמים בעבר כבר נידנדתי בנושא.  הנה כמה פוסטים בענין:


הפעם זה הרבה יותר קצר:

אני לא בענין של ראש השנה בדיוק מאותה סיבה שאחרים, שאני מסכים איתם ותומך בדעתם, לא בענין של ברית מילה או שהם תומכים בחתונה בלתי-רבנית.  סוכות, פסח, ושבועות הם חגים חקלאיים.  (פסח קצת גלש לסיפורי סבתא, אבל לא ניכנס לזה כרגע.)  הענין הוא שאילו היו מועדים בהם היה ציון חקלאי כלשהו.  כלומר, לא טכס דתי אלא חגיגה של עבודת האדמה - מזה אנשים התפרנסו.  ראש השנה, לעומת זאת, וכל הימים הבאמת נורא נוראים ההלו, היא תוספת מלאכותית עם אג׳נדה דתית ברורה. (את כל זה כבר כתבתי בעבר, אגב. הקישור שלעיל מציג את דעתי המיושנת. נודניק כבר אמרנו?)  אני מבין שברבות השנים נוצר לו הרגל של חג ושכולם חוגגים בלי קשר לדת.  יאללה, שיהיה. אבל בסופו של יום, אחרי פסוקו של יום, האם לא מן הראוי שנשאל את עצמנו איפה עוברים בדיוק הגבולות בין הקידמה והמדע לבין הדת הקדומה?  איזה טכס כן לקיים ואיזה לא - ולמה?  ולאילו שמתקשים להבין את ענין הגבול: אנשי דת די קדמונים החליטו עבורינו שנקיים ברית מילה וחתונה יהודית-רבנית ונחגוג חגים שהם קבעו. לפיכך חגים, במסגרתם היהודית המסורתית, שייכים תחת אותו גג עם טכסים מיושנים ופרימיטיבים. זה שאנחנו חוגגים אותם כל שנה גם במסורת יותר חילונית וחופשית לא משחררת אותנו מלהסביר את מקורם ואת המסורת הבלתי-מוסברת שלנו. חומר למחשבה.

ושוב דיסקליימר פחדני:  זו הראיה האישית שלי בלבד.  אני מקווה שאני לא פוגע במי שכן נוטה לחגוג בצורה המסורתית או שאצלהם הגבולות יותר מטושטשים.  

לפיכך מה שאאחל זה שמי שבכ״ז חוגג שיהנה מהביחד שלכם ומהאוכל ומהאווירה.