איך לא לבנות סכר
כמעט שהצלחתי, בחיי. היתה אולי זליפה קטנה דרך חרכי הסכר, כמה נוטריות שצללו ולא הצליחו לשחות נגד הזרם נתקעו להן במגופים. אבל לא משהו רציני. כל הדרך להלוויה וכל החלק הראשון המשכתי לסנן לעצמי אחוז בגלגל הסכר, אחוז בגלגל. ולמרות שראיתי את כל האנשים והתרגשתי ולמרות כל האמוציות, הצלחתי לשמור את הסכר סגור. בחיי שהחזקתי בגלגל. פה ושם ניגוב קטן, לא משהו משמעותי. עד שידידנו צ'אק הבן זונה גמר לדבר, אחז בגיטרה, ושר את השיר שליעם היתה מתה עליו כל פעם שהיתה שומעת אותו. ממש שם, מול הקבר הפתוח. ואז אף נוטריה כבר לא עזרה. הסכר פרץ. והוא זרם עד שהבנזונה גמר את השיר. (אבל ההידרולוג שבי לא נתן לכל המושטים לעבור לירדן הישן. בכוחות מחודשים אחזתי בגלגל וסגרתי את הזרם.)
הקיצער, היתה הלוויה מ-ש-ה-ו. עירבוב מוזר של קצת יהדות אורתודוכסית (אל תשאלו אותי איך הסכמתי) עם הלימוד יוגה של רייצ'ל. אלוהימים שונים מתקיפים אותי ממזרח ומערב בוזמנית. ואני, אפיקורס בבחירה חופשית, עומד באמצע ומנסה לעצור סכרים רעועים. ולא, אל נא תטעה, קורא עצוב. הסכר לא נפרץ לא בשם אדוני צבאות וגם לא בגלל שיבה וקאלי והחברים שלהם. הסכר נפרץ בגלל שלפני 3 ימים, כשליעם כבר גססה מתוך תכנון, רכבתי על אופניים והקשבתי לרדיו. פתאום עלו 3 שירים בזה אחר זה - כולם כאלו שליעם אוהבת. זה שלמעלה, ואופניים ומשהו של ג'ק ג'ונסון. כשהגעתי הביתה מצאתי את צ'אק על המרפסת וסיפרתי לו. והוא, בטאקט שיש רק לצ'אק ובעדינות שרק הוא מסוגל לה ובסטייל שפורץ סכרים שר לנו בית או שניים מול הקבר הפתוח.
היו המון המון אנשים. לא יאומן כמה אהבה ומעריצים הילדה הזו צברה. והיו הרבה הרבה הרבה דמעות והמון הערצה באוויר לגודל האישיות העצומה של הילדה הזו ואיך היא, שבקושים זזה עצמאית, חדרה לתוככי הלבבות של כ"כ הרבה אנשים (אחוז בגלגל, אחוז בגלגל). חדירה שקטה שלא מתעקשת אבל גם לא מוותרת. מגיעה ליעדה בנועם. תמיד בנועם. י
פשרה
בעצם אני כן אספר איך הסכמתי לחלק היהודי. כרגיל, הכל התחיל בחוסר תקשורת ואי-הבנה. ועד שכן היתה הבנה היה כבר מין מאוחר מידי כזה. הפרטים לא חשובים. הייתי עצבני לאללה. רציתי טכס נטול יהדות. אין קשר בין החיים הנפלאים של ליעם והנפשות שהיא נגעה בהן לבין קבוצת רבנים מזוקנים שלא מכירים אותה ומדקלמים מילים הזויות ומיושנות בארמית או עברית קדומה (ויסלחו לי הקוראים המאמינים פה). אין קשר. אבל איכשהו נקלעתי למצב המחורבן הזה. עכשיו, לפני שהאפיקורסים שביניכם קוראים לי אפס, נסו להבין את המצב. אני בכלל עם סכר פרוץ כבר כמה ימים. הדמעות לא מפסיקות, הראש כבר כואב, הלב כבד מאד, יש כדור גדול של עצב תקוע בגרון כל הזמן. ובדיוק בזמן הזה אני צריך להתעסק עם כל הענין הזה, שדי נכפה עלי? טירוף. בסוף הגענו לפשרה. ובזמן שהסכמתי לפשרה אמרתי: שתדעו לכם שהפשרה היא למען שלמות המשפחה - לא עם הרבי ולא עם היהדות.
אז למה אני מספר את כל זה? לא הכנתי שום קטע קריאה. ידעתי שהסכר לא יחזיק מעמד בלחץ. אבל אחרי שכמה דוברים דיברו, קמתי וניגשתי למיקרופון וכה אמרתי (בערך מאד):
"שמח שכולכם הגעתם ומתרגש מאד. אנחנו בבית קברות יהודי מקיימים טכס יוגי כזה, אעפס. יש פה שמות הינדואים שהרבה מהנוכחים לא מבינים; יש בצידם תפילות יהודיות שרוב הנוכחים לא מכיר ולא מבין. כבר שמעתם על הערך הכ"כ חשוב של אהבה מהדוברים הקודמים. שמעתם על הנפש הקסומה של ליעם. גם על זה לא ארחיב. אני רק רוצה לציין את כל סוגי האנשים שמסביב: יהודים אדוקים, יהודים שפחות, חבר'ה רוחניים מהיוגה, ובטח עוד כמה זרמים שאין לי מושג מי-נגד-מי. ואפילו בלתי-מאמין-בכלום כמוני. ומה שאני רואה פה זה יישום של הערך הכי חשוב בעולם, לדעתי, בדומה לאהבה: פשרה
compromise
עם כולנו ניישם את עקרון הפשרה, העולם יהיה מקום טוב יותר - אולי. ואני מודה לליעם שנתנה לי במה ע"מ לציין את זה."
י
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה