טוב, לא בדיוק שבוע ראשון מבחינת ספירת הימים - עברו כבר שבועיים - אבל מבחינת החיים. בשבוע הראשון היתה שיבעה מקוצרת ומייד אחרי זה יצאנו לשאוף אוויר אחר בעיירת הרים מנומנמת. ורק אחרי שחזרנו משם מיטב חזרה למסגרת ביה"ס והריקודים ואני לעבודה. וזה השבוע שהיה לנו.
כל אחד מתמודד בדרכו. אני לא אוהב שהבית שלי מלא באנשים, אבל אני אוהב לצאת ולהיות בין אנשים ולעשות פעילות גופנית וללכת למשרד. כמה שיותר עשיה ככה אני פחות שקוע בהרגשות. אולי זה סוג של הדחקה (אני לא חושב, אבל אולי) ואולי זה דווקא סוג של החלמה. מה שכן, אני חושב שפיענחתי למה אני לא חש עצב (כמעט): אני חושב שפשוט המוח שלי עוד לא קלט לגמרי שליעם הלכה ממני לצמיתות. (שניה; אני רץ למצוא תמונה שלה) המשכנו.
בעבודה אף אחד מהאנשים שאני עובד איתם (אבל לא ממש חבר שלהם) לא הזכיר דבר. לא "מצטער לשמוע" ולא "משתתף באבלך" ולא "ניחומים". כלום. לא יודע אם הם לא אמרו דבר מתוך נימוס או בגלל שלא ידעו איך להעלות את זה. דיברנו רק ביזנס ובולשיט - וזה דווקא התאים לי.
בחופש
השתכנו בבית קטן ונחמד על שפת נחל בתוך עיירה הררית טבולה בנוף נהדר. חוץ מטירטור האופנועים הרבים שעוברים במקום, שומעים רק את פכפוך המים בנחל. נעים ונהדר ומרגיע.
לפני כמה שנים, אחרי שאמא נפטרה, גם יצאנו לחופש בהרים (אחרים). ושם אמא "יצאה" לי מכל פינה: כשדגתי באגם, כשניקיתי את הדגים, כשניהניתי מהנוף. כולם דברים שאמא עשתה. הפעם גם ליעם פתאום היתה איתי בחופש. אבל האמת היא שליעם, חוץ מהליכה על שפת הים, לא היתה חובבת חופשים. היא אהבה את הסביבה המוכרת לה. כשיצאנו לחופש, אם זה לא היה על שפת הים, היא היתה תמיד קצת לחוצה, אעפס. במקום כזה ליעם רק רצתה לשכב במיטה ולהעביר תחנות בטלוויזיה. ולצאת למסעדה, כמובן. אז איך פתאום הרגשתי אותה במקום כזה שדווקא היה מלחיץ אותה אולי? שרה איתי ביחד
Take me to the river
כשישבתי והרהרתי על שפת המים; ובכל מיני חיות שהן דמויות מתוך הסרטים החביבים עליה - אופוסום, ונחש (שראינו בפארק בשכן), וכו'. יצאתי להליכת בוקר בעיירה ואני שם לב באיזה מקומות יש גישה לשפת הנהר לכסא גלגלים ואיפה יש גן משחקים מותאם לכסא גלגלים. אני כ"כ רגיל לחקור את הדברים האילו. רואים וחשים אותה הרבה.
אתמול, אחרי שבוע בבית, מצאנו את עצמנו יושבים מול הטלוויזיה ומסתכלים על סדרה מצוירת בתחנה לילדים. מיטב כבר עברה את הגיל שמסתכלת על דברים כאלו. זה פשוט היה טבעי שנשב שם ונראה את מה שליעם ראתה כל אחה"צ. קמתי ויצאתי מהחדר אבל פזמון הסדרה (וליעם איתה) המשיכו להדהד במוחי.
סימנים חיצוניים - אירוניים או לא - שליעם כבר לא פה
הנה כל מיני סימנים חיצוניים, לאילו מאיתנו שמחפשים סימנים, שדברים הלכו לאיפה שהלכו:
* בנינו רמפה חדשה לכסא גלגלים בשנה האחרונה.
* אחרי שנים שאנחנו קופצים ונתקעים על מדרכות שבורות, פתאום העיריה תיקנה אותם. מוזר.
* גם אני תיקנתי את הכניסה מהכביש לחניה שלנו שהיתה שבורה ומסוכנת לכסא גלגלים.
* הכסא גלגלים עצמו, באורח פלא, לא התענין בכל התיקונים הללו ושבק חיים בזמן שישב בודד באוטו בשבועות האחרונים.
בירידה למטה
אני צועד בדרך העפר, בירידה תלולה מאד. המשא על גבי מעיק מאד, כואב ממש. צריך להזהר נורא מכל אבן שבדרך - ויש הרבה כאלו. גדולות, קטנות, חדות, עגולות, שטוחות. מעידה על אבן כזו ואתה מוצא את עצמך מתגלגל לתחתית המדרון ושובר בדרך כמה עצמות מזדקנות. אבל אני צועד בזהירות. בבטחה, אבל בזהירות. וגם באומץ כי צריך אומץ למדרון תלול כזה. והתרמיל ממשיך ללחוץ, אבל בצורה מוזרה זה גם מרגיש טוב הלחץ הזה: לדעת שכל הציוד עוד איתי. אין מקום לעצור לנוח. חייבים להמשיך ללכת. הגוף עייף, הנפש רצוצה, רגליים בוערות, אבל צריך להמשיך. לא ברור בכלל מה מחכה למטה, אבל חייבים להמשיך. אין דרך לטפס חזרה ואין דרך לקבל פרס על המאמץ. בסוף הגעתי למטה, רצוץ לגמרי (אבל שלם) - ולא מצאתי כלום. ריק. חלל. וכבר בשניה הראשונה רציתי להעמיס את המשא הכבד על הגב ושהמדרון ימשיך. אבל הכל היה ישר וריק. אני מסתכל אחורה למדרון המסוכן שרק הרגע גמרתי - במין געגוע בלתי מוסבר.
אז איך זה באמת להתמודד עם האבל, עם האובדן?
אני מסתכל אחורה לשנה האחרונה ולמדרון המסוכן שבו ליווינו את ליעם. אני רואה כל אבן שעברנו, כל דרדרת אבנים מסוכנת, כל עצירה קצרה שבה שאפנו אוויר בתקוה למישור-באמצע-המדרון שתמיד התברר כהמשך הירידה. וכשאני מסתכל אחורה אני מפשט לעצמי כל דבר עם המוח המפרק-מרכיב המעצבן שלי שלא מפסיק לנסות להסביר לעצמו את הדברים בצורה "הגיונית" (מה הגיוני בזה, אני שואל את עצמי....כלום, עצמי עונה לי (כאילו אני מאיר אריאל)). אבל בסוף ההגיון וההפשטה באמת מתגברים. המוח מבין כל אבן נגף שהיתה בדרך ושלא היתה שום ברירה אלא "לדרוך" עליה ולחטוף מכה. זה טבעו של מדרון מסוכן וחד-סטרי. לא היתה דרך אחרת. כמה פעמים בשנה האחרונה אמרתי "הכתובת על הקיר"? זה לא הכין אותי לכלום, אבל כשההגיון מצליח לתת הסבר, אז יש מין השלמה פנימית כזו. ונשארים רק הגעגועים. הגעגועים הנוראים. ואולי בכלל אין הסבר והכל סתם שקר עצמי שאני מספר לעצמי כדי לתת הסבר...לך דע. אבל הגעגועים הם אמיתיים. אין דרך ואין רצון להפרד/להפטר מהם.
י
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה