יום רביעי, 27 בנובמבר 2013

הו, כמה עצוב

כרגיל, אני שולף מהמותן בלי תכנון מוקדם.  כל מה שיבוא אחרי משפט זה כנראה יהיה מאד לא פופולרי, אבל זו לא בעיה שלי.  אולי כל זה ישמע מצליף מידי, אבל האמת פשוט פורצת ממני על רקע כל הצביעות שמסביב.

אריק איינשטיין מת.  אני לא עצוב.  אני כמובן גם לא שמח - לא כשא"א נפטר ולא כשאף אחד אחר נפטר.  אבל אני לא מסוגל להעמיד פנים ולהיות צבוע ולהכריז שאני באבל.

קודם כל, הוא לא היה חבר אישי. כמו רבים אחרים, גם את הילדות והנערות וימי הצבא שלי' השירים שלו ליוו. והזדהינו עם המלים תמיד הרגשנו בבית עם השירים שלו (אפילו שלדעתי הוא תמיד שר על ארץ ישראל הישנה והטובה - תל אביב האשכנזית של שנות ה-50, 60, 70, 80; אבל לא ישראל העכשווית; אבל זה נושא נפרד). אבל אף פעם לא הרגשתי שהוא מייצג אותי או שאני קרוב אליו.  אז גם עכשיו זה לא קורה.

שנית כל, זה אולי ישמע אכזרי, אבל אני באופן טבעי מייד מפשט ומנתח.  ובכן, בואו נודה בזה: הבן-אדם (צריך כבר להגיד בר-מינן, לא?) לא חי הכי בריא, בלשון המעטה.  עישן כל החיים שלו והיו שם גם יותר מסתם סיגריות. וקראתי איפהשהו שמי שמעשן כ"כ הרבה הרבה יותר פגיע לענין ההוא שהרג אותו.  אני לא עצוב על מי שמת ככה - אני עצוב על כל מי שחי ככה.  אני רציני בזה.  יש אנשים שאני לא מכיר בכלל וזה עדיין מעציב אותי שהם מחרבנים את החיים שלהם עם סגנון חיים לא בריא. (והאמת היא שאני קצת שמח עבור מי שמת ככה.  לפחות זה מוות מהיר בלי הרבה סבל.)

אני גם צופה בכל ההמונים ש"באו ללוות אותו בדרכו האחרונה".  אני תמיד חושב על אילו שהולכים להלוויות של זרים.  אתם באמת עצובים או שאתם הולכים לראות אחרים בעצבם (שאולי בעצמם באים לראות אחרים בעצבם (שאולי בעצמם באים לראות אחרים….)...)  אני אישית לא הייתי עצוב לא בהלוויות של ההורים שלי ולא בהלוויה של ליעם.  בכיתי, אבל לא מעצב.  אז אתם רוצים להגיד לי שכאלו שלא מחוברים רגשית לא"א באמת עצובים?  או שהם רק הולכים לראות את כל המי-ומי של ת"א מזילים דמעה?  וכמובן להיראות עצובים - לא פחות חשוב.

קצת פרספקטיבה, לקראת קינוח:  א"א היה בן 74.  מותו אתמול אולי היה בלתי צפוי אעפס, אבל בתמונה היותר רחבה רוב האנשים בעולמנו מתים איפהשהו בין 70 ל-90. אז זה לא היה לגמרי בלתי צפוי.  אם לא אתמול, אז אולי זה היה קורה עוד חצי שנה, שנה, 5 שנים.  מה הנקודה שלי?  שלהיות "עצוב" כשמישהו עובר מהעולם הזה לבית קברות זה לא עצוב כמו לראות אותו דועך.  להפך - יש פה הקלה.  וגם כל ענין המוות הזה, שנגעתי בו כבר כמה פעמים באופן אישי וגם נגעתי בו מע"ג הבלוג הזה, מה יש לנו שאנחנו מתעצבים עליו?  צריך לשמוח ולחגוג את כל מה שא"א עשה בחייו ואת שלל השירים שהשאיר לנו להנות מהם לתמיד - ולהפסיק עם ה"עצב" הזה.

אוקיי, אפרופו עצב:  עצב - או כל הרגשה אחרת - מרגישים בלב וברגש.  עבורי עצב זה ענין מאד אישי.  אמנם לרוב אני לא עצוב, אבל יש כמובן רגעים שבהם אני כ"כ מתגעגע לליעם שהעיניים שלי דומעות.  לא בדיוק עצב.  ובאותם רגעים טוב לי עם עצמי.  אני לא צריך להיראות בכיכר העיר שיראו אותי בוכה.  אז מה כל ההתקהלות הציבורית הזו?  אתה עצוב?  שב בבית ושים דיסק שלו.

אני ואתה נשנה את העולם.  כמה אירוני.  לא ממש.  לא שינית כלום.  אבל אם אנשים צעירים ילמדו מאורח החיים הלא-בריא שלו, אז אולי אחרי מותו הוא ישנה את העולם.  אל תבנו על זה.

אני ואתה נשנה את העולם.  בשביל לשנות צריך לעשות - לא רק לדבר, לא רק להאמין.  (מה אני מדבר?  אני בעצמי רק מדבר….טוב, לפחות אני לא מאמין…)

ורק להבהרה לכל מי שרוצה להרוג אותי:  כל הנאמר לעיל לא בא להפחית מהגדולה של א"א כאמן.  על זה אין וויכוח (כלומר, כל אחד וטעמו, אבל עם הפופולריות של השירים שלו קשה להתווכח.)  אין קשר בין הדברים. הנאמר לעיל הוא לא על א"א אלא על ההתנהגות של העדר.

אז הנה הפרידה שלי גם מהמאמר האומלל הזה וגם מא"א: החיים שלי לא השתנו במאומה.  אמשיך להנות מהשירים שלו כמו שנהניתי מהם עד היום - לא יותר ולא פחות.  נקודה.

סע לאט.

יום רביעי, 4 בספטמבר 2013

יום השנה ה-3 - או, יום ליטו שמח

אני יושב ממש איפה שנפרדנו בדיוק לפני 3 שנים, איפה שאמרנו שלום בפעם האחרונה (כלומר, אני אמרתי שלום.  את שתקת.  נשפת את כל האוויר הנותר החוצה ולא טרחת למלא את הריאות שוב.  וזהו.)  זו אותה ספה שממנה ראינו כ"כ הרבה פוטבול וגולף וארת'ור וג'ורג' ומדגסקר ביחד.  הספה והטלוויזיה והבירה כולן עוד פה (וגם התחת השמן שלי).  רק את חסרה.  כל כך חסרה.

נבקר היום בקבר שלך ונאכל אוכל שאת היית אוהבת.  ונבכה קצת ונצחק הרבה.


ליעם במסעדה האהובה עליה יותר מכל - פליני פיצה.  לכאן היא הלכה עם חברים, לא איתנו.  וכאן היא אכלה כשווה בין שווים.  בלי סכין ומזלג ובעיקר בלי עזרה.  ע"פ ליעם גן העדן איננו דבר דמיוני וגם לא בשמיים.  הוא חצי בלוק מהבית.  שימו את הפיצה והסלט על המגש שלי.  אני יכולה לטפל בשאר לבד.

האם ידעתם שספגטי אוכלים כחטיפים?


יום ליטו:
ליטו היה אחד מהכינויים הרבים של ליעם.  זה התחיל מהשם האינדיאני "אצבעות קטנות" Little Toes.  אבל ההורים שלה לא ידעו איך לבטא את זה וזה במהרה ובחמודיות נהפך ל"ליטוטו".  ומשם הדרך ל"ליטו" לא היתה ארוכה.  יום ליטו שמח.

יום רביעי, 17 ביולי 2013

מורשתה של לילה

מה נשאר לי מאמא שלי?  

כמובן את כל הדברים הנפלאים שכולם יודעים עליה: המקוריות, אהבת החיים, הסקרנות, אהבה לספורט, רגישות, אהבה (נקודה!), תושיה בלתי נגמרת, אכפתיות, חמלה....ואני בטוח שהרשימה עוד ארוכה.  הרבה פעמים כשאני מאלתר משהו עם חוט ברזל או איזולירבנד אני מרגיש אותה בתוכי.  וגם כשאני קושר שיחה עם מישהו חדש באיזה אירוע חברתי.  וגם כשאני קונה פקנים (עיין ערך) מאיזה הומלס ברחוב.  וכשאני מנקה דגים (בחלום שלכם....אני כבר גמרתי עם ניקוי דגים).

אבל היתה לה עוד מורשת.  אמא היתה מעורב מסוכן של חיים בריאים - טניס, דייג, שחיה - בצידם של חיים מאד לא בריאים: לחץ בלתי פוסק בכל עבודה שלקחה על עצמה, מיליון משימות שלקחה מחוץ לעבודה שכמובן רק הגבירו את הלחץ, היא לקחה הכל מאד ללב ובקיבוץ כפר בלום - מקום בלי אכפתיות הדדית - זה לא היה טוב.  יותר מידי תיסכול.  היא לא אכלה בריא - בואו נודה בזה.  היא עישנה סיגריות הרבה שנים (בגלל הלחץ??)  היא שתתה עד יומה האחרון כמעט.  כל זה בצידו של לחץ דם גבוה.  והיו עוד כל מיני חוליים שכבר שכחתי או שאולי לא הייתי בכלל מודע אליהם.

השיעור:  אי אפשר היה שלא לאהוב את אמא ולהתפעל מאישיותה המדהימה, אבל אסור, אסור, אסור למוד ממנה על אורח החיים הלא-בריא שלה.  זה מנוגד להגיון ומנוגד לחוכמה שלה.  כשאני התחלתי להיות מודע לכל הענין הבריאותי (שלי), ניסיתי להציג את הענין בפניה בעדינות.  היא אמרה "אתה צודק" אבל המשיכה בשלה.  אף פעם לא הצלחתי להבין את זה שכן היא היתה כאמור אשה חכמה שלא התבישה ללמוד מאחרים (מורשת שדווקא קיבלתי ממנה בתודה).  זה מה שהיא אולי לא תפשה:  אי אפשר גם לאהוב את החיים וגם להתעלם מהסימנים באותו זמן - בלי לשלם מחיר.  היא דאגה לכולם חוץ מלעצמה (אולי אחרי שאבא מת היא התחילה לטפל בעצמה טיפה יותר, לא יודע, אבל אם כן זה כבר היה כמעט מאוחר מידי).  

אמא לא מתה מלחץ דם גבוה אלא מאירוע חסר מזל בחדר התאוששות.  אבל בואו לא נחמיץ את התמונה הרחבה יותר:  מערכת החיסון שלה לא היתה הכי חזקה בגלל כל הסיבות שציינתי לעיל.  מערכת החיסון החלשה שלה היא שהרשתה לחיידק ההוא להתקיף אותה ולהשתלט על גופה.  זה לא היה במקרה.  זה רק היה הקש ששבר את גב הגמל.

אני אוהב את אמא ללא גבול ותמיד אוהב אותה.  רק מעטים זוכים לאמא כזו.  למדתי ממנה כ"כ הרבה ואני מיישם עד היום ואמשיך ליישם.  אבל למדתי גם מהדברים שהיא לא לימדה אותי ושהיא לא למדה בעצמה.  איזהו חכם הלומד...וכו'.  אני בטוח שהיא היתה רוצה חיים טובים בשבילי כפי שכל הורה רוצה לילד שלו.  ובכן, למדתי ממנה גם את הטוב ולמדתי מה לא לעשות שהיא כן עשתה.  זו המורשת שלה בשבילי.  

כמו כל האנגלים בני דורה, גם אמא העריצה את צ'רצ'יל.    

“Those who fail to learn from history are doomed to repeat it.” Sir Winston Churchill


זו ההזדמנות שלנו.