זהירות: נביאי זעם בשטח

בסימן חסר
אתמול היה יומולדת שלי (תודה, תודה).  עלינו לקבר של ליעם.  פרשנו שמיכה על הדשא והקראנו לה את
frog & toad
ושלפנו ממחטות והרטבנו אותן.

היום זה האלואין
Halloween
זה חג שליעם מאד אהבה. יש התאספות של אנשים על המרפסת.  מחלקים סוכריות לילדים שמגיעים בתחפושת.  יש הרבה צחוקים.  ואני מסתכל על התמונה של ליעם מחייכת אלי.  פעם ראשונה שעוברים את החג בלעדיה.  עצוב לי.

 

שיחה מדומה: ומה אתה עושה השבת?
בעבודה, לפני שנפרדים לסופשבוע, לרוב עולה השאלה הזו.   ענין של נימוס או שיחה חברותית סתמית.  אז מדברים.  ואז שואלים אותי:  אז מה אתה הולך לעשות הסופשבוע הזה?
לגרף עלים
לנסוע  על אופניים
אולי לבקר את הקבר של ליעם
(לראות פוטבול
לשתות בירה.....
אבל את אילו השואל כבר לא שומע...הקבר מיסך הכל)

(את השיחה המדומה הזו כתבתי בבוקר יום ששי.  יותר מאוחר באותו יום כמעט התקיימה שיחה אמיתית כזו.  אחד החבר'ה, בדרכו הביתה, עצר אצלי ושאל, כמצופה:         י
doing anything fun this weekend?
לשניה חשבתי לתת לו את "הקבר" אבל אז ריחמתי - כי כזה אני, אל רחום וחנון.)

 

עבדים היינו?
אולי בפעם אחרת אכנס לדיון על האמת ההסטורית של המשפט שלעיל.  בינתיים נדבר על העבדות של היום - אצל כולנו:
* טלפון אלחוטי תמיד עלינו ואנחנו תמיד בודקים אותו.
* צלצול - ואנחנו עוזבים הכל מייד ומתפנים כל-כולנו לענות לצד השני (למה?  איזו זכות יש למישהו להפריע לנו מתי שמתחשק לו ולא מתי שאנחנו פנויים?  עולם הפוך)
* פייסבוק, אימייל...השלם את הרשימה.
* אנחנו מתמכרים, כלומר משתעבדים, לתרופות וסיגריות ומשקאות ו.....השלם את הרשימה.
* אנחנו משתעבדים לקריירה, מכניסים את עצמנו ללחץ, סוגדים לכסף.

הנה כי כן אנחנו משתעבדים לכל הדברים שלעיל - ועוד הרבה אחרים.  משתעבדים מרצון.  ושוכחים את עצמנו.  שוכחים איך להשתחרר ולשחרר את עצמנו ובכלל איך לא להשתעבד מלכתחילה.  לא הייתי יכול לחכות עד פסח.


קונדומים
ובאותו נושא - כמעט:  למה אנחנו הולכים עם הראש בקיר? 
למה אנחנו:
* שותים (מעשנים, אוכלים....השלם את הרשימה) יותר מידי ואז נלחמים בזה להמשך החיים?  לא היה יותר הגיוני לא לשתות מלכתחילה?
* אוכלים רע, הורסים את הגוף, ורק אחרי שיוצאים מהבית חולים מתחילים מחדש?  לא הגיוני לאכול בריא מלכתחילה?
* שוברים את הגוף - בירכיים, גב, וכו' - בעבודה קשה או בפעילות לא בריאה, ורק אח"כ, אחרי שנים של התנכלות [בלתי מכוונת] לגופנו-אנו, אנחנו פתאום תופסים את עצמנו ומתחילים ביוגה ותרגילים וכו'?  לא יותר הגיוני להתחיל עם תרגילים ולשמור על הגוף מגיל צעיר ולהמנע מפעילות הורסת?
* יוצאים למלחמבשביל לעשות שלום רק אחרי הנזק שנגרם לכולם?  לא הגיוני יותר לדבר עם כולם מראש?
* חולים (בגלל אוכל לא בריא או סביבה מזוהמת או מערכת חיסון חלשה או לחץ שאנחנו שמנו על עצמנו, וכו') ואז לוקחים כדורים?  לא עדיף לחזק את  מערכת החיסון מגיל צעיר ולמנוע מחלות מלכתחילה?
* נכנסים ללחץ - שלרוב אנחנו בחרנו להכנס אליו.  במקרה הטוב יש התמוטטות עצבים ונטפל בעצמנו.  במקרה הרע....השלם לבד.
* נכנסים לחוב ואז עובדים כל החיים ע"מ לצאת ממנו?
* מזהמים את העולם ואז מנסים לנקות אותו?
* וכו' וכו'.  הרשימה עוד ארוכה.  אנחנו, בני האדם, עושים כ"כ הרבה דברים שבמבט לאחור לא היה שום הגיון לעשות אותם מלכתחילה.  ואז אנחנו מנסים לשנות אותם, לעשות את הדבר הנכון.  ולפעמים, כלומר לרוב, זה כבר מאוחר מידי.  הנזק כבר נעשה.  והמדהים מכל זה שאנחנו לא לומדים מהנסיון.  לא לומדים.  ממשיכים להכנס עם הראש בקיר.

לא ככה?  כשאנחנו צעירים - ויודעים הכל כמובן - אנחנו שותים ואוכלים וסובאים.  יהיה בסדר, אנחנו אומרים למזהירים, חיים רק פעם אחת.  צריך להנות מכל רגע.  אבל אז אנחנו מוצאים את עצמנו בגיל 40-ומשהו עם כאבי גב וקולסטורול גבוה וכרס ו.....הרעיון מובן.  ואז פתאום המשפט ההוא, חיים רק פעם אחת, נראה מרוחק ונמהר.  כי עכשיו כבר יש לנו משפחה שאנחנו אוהבים וסביבה היקרה לליבנו וטוב לנו ואנחנו לא רוצים לעזוב.  בטח שלא תוך כדי מחלה.  (בכלל המשפט הזה, חיים רק פעם אחת, לא מכניס לחשבון באיזה תנאים האומר אותו הולך לעזוב את העולם:  לא במכה קטנה ופתאומית; גם לא תוך כדי שינה.  רוב הסיכויים שאחרי מחלה כלשהי שבאה כתוצאה מהזנחת עצמית.) ובמקרה הטוב אנחנו מתעוררים ומתחילים לטפל בעצמנו. אבל  לפעמים זה כבר מאוחר מידי או קשה מידי.  הנזק נעשה כבר.

לפעמים באמת אין ברירה.  לפעמים חוב כלשהו נכפה עלינו או תרופות כלשהן הן המוצא היחיד מאיזה מנדבושקעס שנפל עלינו.  אני לא מדבר על אילו.  מדבר על אילו שאנחנו נמנעים מלמנוע.

אז אפשר להירגע.  לא באמת כתבתי על קונדומים.  למי שעוד לא תפס הכוונה היתה לחיות חיים שכל כוונתם היא למנוע דברים רעים מראש.  יעני, לא להכנס עם הראש בקיר.  זהו.  זה נאום הזעם שלי.  זה נושא שאפשר להרחיב עליו עוד הרבה.  אף אחד מאיתנו לא מושלם, ובכלל, מה זה להיות מושלם?  אבל ההגיון והנסיון (המר, של אחרים) אומרים שיותר כדאי לנסות לשמור על עצמנו מאשר להזניח בזלזול. 

(מין מאמר מוסגר ובתור פרספקטיבה אישית:  כשליעם הצטרפה אלינו, נלקחה מאיתנו אפשרות הבחירה בהרבה דברים.  המצב הבריאותי שלה הכתיב לנו את החיים.  לרוב האנשים יש את הבחירה.  ורבים וטובים בכ"ז מצליחים לחרבן את החיים שלהם בתרוצי "צריך לעבוד קשה" וסגידה למותרות החיים וכו'.  שוכחים את עצמם.)

י

קוראים כותבים

קיבלתי את הטקסט הכחול פה ממשיהו/י.  העתקתי את הטקסט לפה כלשונו (אם כי לא בשלמותו) - ללא שינוי. 

וכך כתבו לי:תורות שונות אומרות שבאנו לעולם מסיבה מסוימת;
שכול אחד מאיתנו אמור להשאיר חותם כלשהו כאן.
לפעמים זה נשמע כמו משהו מין ניו אייג'י כזה, שלא ברור מה משמעותו.
 
אני תוהה:
למה היה על ליעם לעבור את מסלול החיים המסוים, עם מנות הסבל שהיא עברה?
 
כשרואים בכמה אנשים היא נגעה;
איזה שינוי הנוכחות שלה חוללה בליבם;
איזה חותם היא הטביעה בלב בני אדם;
מתבהר לי משהו: לא סתם קרו הדברים.
 
ואם יכולה להיות נחמה כלשהי, אולי זה מה   שליעם השאירה  כאן לפני שעברה ליקום אחר:
שמחה פשוטה
קבלה ללא תנאי
אהבה,
ויצר חיים אדיר.
(הערה:  הכותב/ת אמר/ה שהדברים מתייחסים ל- 14 השנה שקדמו לשנה האחרונה.)

התשובה שלי  שונתה ונערכה מחדש מאז שנשלחה למקור:

אני, כידוע, לא חובב של תורות  שונות (להבדיל מתאוריות).  אני חושב שמאז ומתמיד ולנצח בני האדם יתמודדו עם השאלות למה אנחנו בעולם, לאן אנחנו הולכים, וכו'.  לדעתי, כמו שלא התקדמנו במציאת התשובה עד היום, לעולם לא נפתור את השאלות הללו.  מכאן שזה סתם בזבוז זמן להתעסק עם זה.  בירבור מלים.  הכל דעתי.

מצד שני, אני גם מכיר בזה שמי שמתעסק עם כל זה שווה לי לגמרי גם בדעתו וגם בידיעתו.  כולנו עיוורים בחשיכת היקום.  ואין לי זכות (וגם לא שאיפה) לבקר דברים של אחרים.  אני מכיר בזה שיש אנשים שחייבים להרגיש "משהו" ולברר סיבה לכל דבר.  אני לא אחד כזה.  לכן לא אכפת לי שיש תורות שונות.  אני פשוט חי את החיים שלי ומתעלם מהן.  וזו בעצם תורת החיים שלי:  אני פשוט חי.  נקודה.  אין פה מה להוסיף.  וכשאמות אני פשוט אמות.

(ובמאמר מוסגר וממש לא בתור ביקורת:  בדיוק ככה גם "נוצר" אלוהים, לדעתי. אנחנו - בני האדם באופן כללי, לא אני - מרגישים דברים שאנחנו לא יודעים לגמרי את פשרם וגם אין לנו דרך לדעת אותם.  אז אנחנו "מדביקים" להם "ידיעה" ו"תשובות" ופרשנויות.  ואז אנחנו מתרגלים  להמצאות שלנו ומעבירים אותם לדורות הבאים וגם עושים טלפון שבור בהזדמנות.  והרי לכם אמונה. אבל אנחנו גולשים מהנושא.)

חזרה לליעם והנאמר לעיל:
יש הרבה אנשים שמשאירים חותם מאישיותם המופלאה גם בחייהם וגם אחרי מותם.  בן גוריון, מוחמד עלי, מהטמה גנדי, קנדי.....הרשימה ארוכה ארוכה.  אין לנו תשובות למה באו, איך נעשו כריזמתים ומיוחדים, ולאן הלכו. או, מה קרה לנשמתם (אם בכלל היה דבר כזה- נשמתם.) כל זה שייך למשפט הפתיחה שלי:  אין לנו מושג מאיין באנו ולאן אנחנו הולכים וכך זה ישאר לנצח.  נשאר לי רק להרגיש בר מזל שהיה לי את ליעם.  את הסיבות למה היא באה ולאן היא הלכה אני משאיר לפלספנים.  חוץ מהסברים מדעיים/רפואיים אין לי הסבר למה היא היתה "צריכה לעבור" את כל הסבל הזה.  אבל אני גם לא מתעסק עם זה.  אני זוכר את ליעם הטובה והשמחה, לא את זאת הסובלת בחודשים האחרונים.  ואני מקווה שכך זה ישאר ושכל השאר יסחף עם הזרם.

ואולי מה שעוזר לי להתייחס אליה ככה זו הסיבה שהייתי שם, על ידה, ברוב רגעי הסבל.  ניסיתי לעזור.  ברגעים המועטים שרווח לה, לקחנו נשימה ולא שאלנו למה ואיך.  כבר היה ברור שאין כמעט דרך לעזור לה מעבר לעוד תרופות הרגעה.  אז ברגע שהיא נכנסה לישורת האחרונה - כשהחלטנו לתת לה ללכת - כל מה שרצינו זה שלא תהיה לה אפילו אלפית שניה של סבל.  וכשהיא מתה אז גם כל הסבל מת ובשבילי אין סיבה להסתכל אחורה.  במשך שנה חיפשנו סיבה לסבל ולא מצאנו.  עכשיו הזמן בשבילנו להמשיך קדימה ולזכור את הטוב.  מספיק עם הרע.
אבל אם כבר מדברים, אז מתוך הכירותי העמוקה והיומיומית עם ליעם, אני לא רואה קשר בין השיעור שהיא לימדה את כולנו לבין הסבל שהיא עברה.  במלים אחרות, היא היתה משאירה חותם עמוק גם בלי לעבור את הסבל הזה.  היא היתה אדם מיוחד.  אנשים מיוחדים לא צריכים לעבור "דברים" ע"מ להפיץ את האור שלהם על כולם. 

יש כאלו שעדיין נורא חשוב להם לדעת מה היה לליעם, מה הביא להדרדרות, למה פתאום התחילו בעיות בכליות ובכלי הדם, ממה היא מתה, וכו' וכו' וכו'.  אותי זה בכלל לא מענין.  מים מתחת לגשר.  אם היינו מנתחים את הגופה שלה ע"מ לעזור למדע, אז אולי היה מענין.  אבל לא עשינו ככה (ובדיעבד אני מרגיש שגם לא היינו צריכים.  אני לא חושב שהיו מגלים שום דבר חדש).  בכלל, כשליעם נולדה אז הבי"ח או האוניברסיטה או מישהו כזה ניסה לעשות מחקר גנטי/הסטורי/סביבתי  ולגלות למה דברים קרו.  למרות שאני לגמרי תומך בצד המדעי של זה, בתור אבא זה לא היה לי חשוב לדעת.  זה כבר קרה והיה שייך לעבר מבחינתי.  זה היה זמן לדאוג לחיים שלה - לא מה שקדם להם.  (משפט קטן שמכיל את כל ה-15 שנה שבאו אחריו.)

בשבילי השאלה היא לא "מה קרה" אלא כמעט הפוך:  איך זה שליעם, עם מוח כ"כ פגוע מהתקפות סיז'רים קטלניות במשך 7 חודשים תמימים בלי הפוגה, ועם סדרת ניתוחי מוח וניתוחים אורתופדים - כולם קשים - איך זה שהיא בכ"ז היתה מה שהיא היתה?  בחודשים האחרונים לחייה גם עולם הרפואה התחיל להבין שיש פה משהו מיוחד.  אין לאף אחד תשובה לזה.  זה לא משהו שאפשר למדוד במבחנה או לראות ע"פ צילום רנטגן או אם-אר-איי או לאבחן באמצעות בדיקת דם. אבל זה גם לא כ"כ חשוב.  חשוב-נעים-איזהכיף-מזל שהיא העניקה לנו מעצמה.  עם כל הקשיים שעברנו.  לא הייתי רוצה את זה אחרת.  כמה שבועות/חודשים אחרי שהיא נולדה, כשנודעה גודל הבעיה, מישהו אמר "איזה מזל שהיא נולדה להורים כמו רייצ'ל ואשר".  ובמשך השנים התחלתי להרגיש אותו דבר, רק ההפך:  איזה מזל שזכינו לה.

י

 

קפה בוץ

אני הולך לבלבל פה את היוצרות עם המילים אבל ואבל.
But & Mourning

הנה האבל מוצא את מקומו בחיים שלנו.  ממש כמו הבוץ בקפה שבהתחלה מסתובב בכוס ללא מנוח ואח"כ לאט לאט שוקע. אתה לוגם מהקפה.  הבוץ עדיין שם, שורץ בתחתית כמו כריש במעמקים.  אתה יודע שהוא שם, מרגישים אותו, חשים בו, טועמים אותו - אבל לא נוגסים בו.  ומידי פעם הכוס רועדת והכריש-בוץ מתערבב בנוזל שמעליו ונוגסים בו - או שהוא נוגס בך.  זה טבעו של האבל.   וככה אנחנו מרגישים את ליעם כרגע.  לפחות כרגע.  התמונה שלה בכל מקום; אני לא נותן לה ללכת לאף מקום; אבל כמו הבוץ, היא צצה ועולה - בעצם מתי שבא לה, כמו הכריש - וגורמת לסערה.  וכידוע כשיש סערה נכנס אבק לעיניים והן דומעות.  כן, הן דומעות. 

ואחר כך הבוץ שוקע, הכריש צולל למעמקים - והעיניים מתיבשות או מוצאות איזה טישו והחיים חוזרים למסלולם.  עד לעירבול הבא.  כלומר, האבל לעולם לא הולך ואפילו בא לבקר כמה פעמים ביום, אבל הוא לא שוכן בי בכל דקה ולא מכתיב לי את היום.  וכמה שקשה, לפעמים אני אוהב את האבל.  האבל הוא ליעם ואני אוהב את ליעם, מכאן שאני גם אוהב את האבל.

באופן כללי לא קשה לי ביומיום.  יש את כל תוכני החיים הרגילים:  עבודה, אנשים, אימייל, התעמלות, נהיגה.  כולם משכיחים ממני ברמת הרגע את האבל.  אני לא חי את האבל.  אין לי לב כבד.  רק סערות בוץ.  אבל יש ימים לא קלים לפעמים - בייחוד בסופי שבוע כשאני בבית ואין את היומיום להסיח אותי מעצמי.

אבל, שלא כמו קפה בוץ,  אין אף כמות של כפיות ליעם-חמודה, ליעם-אהובה, ליעם-טובה, ליעם-מחייכת, ליעם-לעולם-לא-אשכחך  שימתיקו את האבל.  הוא תמיד ישאר מריר.


יופי נחמה, עכשיו כל פעם שאשתה תורכי קטן.....

וגניבה ספרותית קטנה

הסתכלתי לפה הסתכלתי לשם
לכל הכיוונים התבוננתי
ולאן שלא פזלתי
בתמונתה הממיסה  נתקלתי.
לא רוצה לעולם להרפות
מהאהבה
הנה כבר דמעה חדשה
לעיני
התגנבה

שיר כאב, על אהובה
לא עוזבת לי את ה
מחשבה
שיר כאב שאני גונב
מספר מה שפורץ לו
מתוך הלב

(לא יודע למה מאיר אריאל
 על ערבים כותב
האם הוא בכלל יודע מה זה
להרגיש כאב?)

פרדי מרקורי לא קיבל תשואות כאלו

בתחילת 2005 עוד לא חזינו את מה שיבוא שנה וחצי מאוחר יותר: ניתוח אורתופדי שאחריו ליעם מעולם לא חזרה להיות מה שהיתה.  ב 2004 ו 2005 היא היתה ילדה שמחה שהלכה כל יום לבית ספר, הלכה לחוגים או תרפיות, ורכבה על התלת-אופן שלה כמעט כל שבת בבוקר.  באותה תקופה היא היתה כ"כ חזקה (הכל יחסי, כן?) שהיא הצליחה לרכב שניים עד שלושה סיבובים כמעט לבד לגמרי. זה קרוב לקילומטר! פה ושם הייתי עוזר עם דחיפות קטנות ובעיקר בנסיונות בידור לשמירת המורל שלה. 
באביב 2005 נערכה "הצגת כשרונות" שנתית בבי"ס היסודי שלה.  ילדים עושים סקצ'ים קצרים, מנגנים בכלים, שרים, וכו'.  כששאלנו אותה אם היא רוצה להשתתף קיבלנו "כן" גדול עם חיוך רחב.  לא ממש הצלחנו לעשות חזרות.  בין כל התרפיות שלה וזה שפשוט היה קשה להעלות גם את האופניים וגם אותה לבמה (בלי רמפה) כל פעם מנעו את זה.  (במאמר מוסגר:  ילדים שנותנים הופעה "רגילה", זה לא בעיה בשבילם להתאמן בבית.  כרגיל, ליעם מקרה מיוחד.)  אני מספר את זה ע"מ להדגיש שהיא הגיעה להופעה כמעט לא מוכנה.  ובעוד מאמר מוסגר, (איך אתה שומר אותה מוכנה להופעה אם היא לא יכולה לשבת בכיסא שלה?  ואיך מורידים אותה בסוף ההופעה?  ואיך ואיך ואיך.  סיבוכים מאד לא פשוטים שבכלל לא עולים על דעתם של אנשים "רגילים" - בטח לא של אילו שבנו את האודיטוריום הזה בלתי נגיש.)

אבל כשהיינו על הבמה, רוב הדאגות האילו נעלמו וכשהתחילה המוזיקה לא היה שום דבר אחד בעולם (ובאולם) - רק ליעם.  קשה לתאר את האווירה באולם.  סיפרו לי שאנשים מחו דמעה שם.  צריך להבין:  רוב ההורים והילדים ראו את ליעם במסדרונות ביה"ס ובחצר המשחקים, עייפה הרבה פעמים, עם הראש נופל, עם רוק זב מפינת הפה שלה.  זה האימאג' שלה שהיה להם בראש.  והנה פתאום הם רואים אותה מדווששת במרץ, מחייכת, לקול מוזיקה קצבית מוכרת.  המקום היה משוגע!
קשה קצת לראות בגלל האיכות הירודה של הקליפ, אבל נסו להבחין בהבעת הפנים של ליעם.  היא הבינה שהיא מסמר הערב וסחטה כל טיפה מהנקטר הזה.


י

    

Liam montage

עריכה והפקה: ג'יאנה פרון ומיטב וילנסקי

חזרה מהפגרה

מענין שכשלא היה לי זמן לכתוב, כשליעם היתה מאושפזת, הצלחתי לכתוב.  ודקא עכשיו, כש"יש מלא זמן", אני לא מוצא לא זמן ולא מוזה.  אז הנה פתיתי מחשבות שהתגנבו לאחרונה

תלולית עפר


הביקור הראשון שלי בבית קברות היה בכיתה ה' או משהו כזה.  אולי זה לא היה הביקור הראשון באמת, אבל לפחות הראשון שהיה שווה לזכור. כלומר, שהיה קשה לשכוח. היה לילה חשוך, כמו רוב הלילות בעמק.  הגענו בהליכה שפופה מכיוון שדה האספסת.  א"ש לילה (ולא, אל תשאלו אותי מה זה א"ש.  אין לי מושג, חוץ מזה שזה נסיון להפחיד ילדים רכים במעשים מצ'ואיסטים ולהכין אותם לחיי מלחמה נצחיים).  איפה היינו?  אספסת.  הגענו לשולי בית הקברות.  שניים-שניים נכנסנו אל בין המצבות בנסיון לזהות רוחות רפאים שעולות מהקברים.  פחדנו?  סביר להניח שכן, אבל לא מרוחות הרפאים אלא מהרוח האמיתית שרישרשה בין צמרות האקליפטוסים וערבת הנחלים ומרחשים שעלו מהעשבים.  אבל אחרי שעברנו את מבחן המצ'ואיזם, התכנסנו כקבוצה חזרה ופשוט ישבנו בשקט - לעודד את הרוחות שאולי עכשיו יעלו ויתנו איזה אקשן.  הסוף כמובן ידוע:  אף שד לא יצא באותו לילה.  סתם חבורת מצבות דוממות.  במשך השנים שגדלתי והייתי בוגר עברתי בבית הקברות או לידו עוד מיליון פעמים - או בשביל לקבור מישהו או פשוט כי זה שוכן ע"י השדות וחייבים לעבור שם עם הטרקטור כמה פעמים ביום.  המצבות, כמה שזה ישמע מפתיע, מעולם לא זזו.  מקום משעמם וחסר רגשות.

לפני שליעם עזבה אותנו כבר התחלנו לדבר על סידורי ההלוויה - הרי שום דבר לא היה הפתעה.  אני אמרתי שאני בוחר בשריפת הגופה.  ליעם נמצאת בלב שלי - אני לא צריך מצבה.  אבל כמובן שאני תמיד במיעוט בבית שלי (ליעם היתה תמיד בצד שלי, אבל היא נמנעת עכשיו - תרגיל פרלמנטרי עלוב).  מה לי ולאבן שייש קרה בבית קברות?  ועוד יהודי? (אגב, למה הנותרים בחיים מדביקים את  הדת שלהם לאדם אחרי מותו?  מה הקשר של המת למגן דויד או צלב וכו'? הרי אמונה בדת היא ענין שבלב, לא?  ומה אם הלב כבר חדל לפמפם?  האמונה עוד שייכת לו/לה?  ומה אם המת בכלל לא חי ע"פ הדת?  רגע, אני חושב שהבנתי:  המטיפים לדת הרי לא יכולים לגייס לשורותיהם את מי שלא מאמין, נכון? בית דין לא יעזור פה:  מי שלא מאמין, לא מאמין.  אין לאף מטיף סיכוי לצרף אותו לדת שלו. אבל המתים לא יכולים  להתווכח.  כבר אין להם כח יותר.  אז קל לצרף אותם לדת.  הקיצר, אותי תשרפו.  שלא תיקרה הטעות הזאת שוב.  אני לא אתן למדביקי הדת את התענוג הזה.)  הסיבה היחידה שיש להיות מרוצה ממיקומה הנוכחי של ליעם היא שממש מחוץ לשער בית הקברות יש מסעדה מכסיקנית טובה שהיא אחד המקומות האהובים עלי - ובטוח היה גם אהוב על ליעם אם היתה מזדמנת לשם (מסכנה, שוכבת בראש הגיבעה  וזוכה רק להריח את הפאהיטה). 
אבל מחשבות לחוד ומציאות לחוד.  לאחרונה, כשביקרתי את הקבר שלה - סתם תלולית עפר בינתיים - זה לא היה כזה קל.  ברגע שנכנסתי בשער של החלקה שבה היא קבורה, השתלטו עלי רגשות.  הסכר הציף (והגלגל שמפעיל אותו ומסייע בעצירת השטפון, נתקע - איך לא - מחלודה או שיח פטל עקשן שנכנס להברגה).  בבת אחת חזרו אלי כל הרגשות מההלוויה כאילו לא עבר כבר חודש ויבשו כל הטישו-אים.  מוזר. כולה תלולית עפר.  (בגלל זה שמים אבן כבדה?  ששדי הרגשות לא יקומו מהקבר?)


כוס קפה

אולי איזה חתיכת עוגה קטנה.  כוס בירה.  משחק פוטבול.  פגישה עם חברים.
כולם דוגמאות של דברים שמביאים לנו הנאה, רווחה.  דברים שאנחנו לא צריכים להתאמץ בשבילם.  גם ליעם נהנתה וידעה להנות ואהבה להנות - כמו כולנו.  מה שהיה שונה אצלה זה שאפילו ההנאה הכי קטנה עלתה לה במאמץ גדול.  לדוגמה, להכניס אוכל לפה.  ללעוס.  כמה פעמים היא ביקשה עזרה בזמן האוכל?  כמה פעמים בכל ארוחה כמעט.  גם דברים אחרים שהיא נהנתה מהם עלו לה במאמץ:  לשחק על מחשב, ללכת לבית ספר, בייסבול, לנהוג בכסא גלגלים, להזיז את הראש, וכו' וכו' וכו'.  אם חושבים על זה, אז כל החיים שלה - ממש מרגע שנולדה עד הרגע שמתה - היו מאמץ אחד גדול.  היא כמובן, למרות האנרגיה העצומה שהשקיעה בכל תנועת יד קטנה, לא ראתה את זה כך. היא פשוט נהנתה מהרגע ואהבה את החיים.  בלי חשבונות ובלי השוואות.  פרספקטיבה בשביל כולנו בזמן שאנחנו בוחשים בקפה. אחד סוכר, הרבה חלב, בבקשה. 


י