בתחילת 2005 עוד לא חזינו את מה שיבוא שנה וחצי מאוחר יותר: ניתוח אורתופדי שאחריו ליעם מעולם לא חזרה להיות מה שהיתה. ב 2004 ו 2005 היא היתה ילדה שמחה שהלכה כל יום לבית ספר, הלכה לחוגים או תרפיות, ורכבה על התלת-אופן שלה כמעט כל שבת בבוקר. באותה תקופה היא היתה כ"כ חזקה (הכל יחסי, כן?) שהיא הצליחה לרכב שניים עד שלושה סיבובים כמעט לבד לגמרי. זה קרוב לקילומטר! פה ושם הייתי עוזר עם דחיפות קטנות ובעיקר בנסיונות בידור לשמירת המורל שלה.
באביב 2005 נערכה "הצגת כשרונות" שנתית בבי"ס היסודי שלה. ילדים עושים סקצ'ים קצרים, מנגנים בכלים, שרים, וכו'. כששאלנו אותה אם היא רוצה להשתתף קיבלנו "כן" גדול עם חיוך רחב. לא ממש הצלחנו לעשות חזרות. בין כל התרפיות שלה וזה שפשוט היה קשה להעלות גם את האופניים וגם אותה לבמה (בלי רמפה) כל פעם מנעו את זה. (במאמר מוסגר: ילדים שנותנים הופעה "רגילה", זה לא בעיה בשבילם להתאמן בבית. כרגיל, ליעם מקרה מיוחד.) אני מספר את זה ע"מ להדגיש שהיא הגיעה להופעה כמעט לא מוכנה. ובעוד מאמר מוסגר, (איך אתה שומר אותה מוכנה להופעה אם היא לא יכולה לשבת בכיסא שלה? ואיך מורידים אותה בסוף ההופעה? ואיך ואיך ואיך. סיבוכים מאד לא פשוטים שבכלל לא עולים על דעתם של אנשים "רגילים" - בטח לא של אילו שבנו את האודיטוריום הזה בלתי נגיש.)
אבל כשהיינו על הבמה, רוב הדאגות האילו נעלמו וכשהתחילה המוזיקה לא היה שום דבר אחד בעולם (ובאולם) - רק ליעם. קשה לתאר את האווירה באולם. סיפרו לי שאנשים מחו דמעה שם. צריך להבין: רוב ההורים והילדים ראו את ליעם במסדרונות ביה"ס ובחצר המשחקים, עייפה הרבה פעמים, עם הראש נופל, עם רוק זב מפינת הפה שלה. זה האימאג' שלה שהיה להם בראש. והנה פתאום הם רואים אותה מדווששת במרץ, מחייכת, לקול מוזיקה קצבית מוכרת. המקום היה משוגע!
קשה קצת לראות בגלל האיכות הירודה של הקליפ, אבל נסו להבחין בהבעת הפנים של ליעם. היא הבינה שהיא מסמר הערב וסחטה כל טיפה מהנקטר הזה.
י
באביב 2005 נערכה "הצגת כשרונות" שנתית בבי"ס היסודי שלה. ילדים עושים סקצ'ים קצרים, מנגנים בכלים, שרים, וכו'. כששאלנו אותה אם היא רוצה להשתתף קיבלנו "כן" גדול עם חיוך רחב. לא ממש הצלחנו לעשות חזרות. בין כל התרפיות שלה וזה שפשוט היה קשה להעלות גם את האופניים וגם אותה לבמה (בלי רמפה) כל פעם מנעו את זה. (במאמר מוסגר: ילדים שנותנים הופעה "רגילה", זה לא בעיה בשבילם להתאמן בבית. כרגיל, ליעם מקרה מיוחד.) אני מספר את זה ע"מ להדגיש שהיא הגיעה להופעה כמעט לא מוכנה. ובעוד מאמר מוסגר, (איך אתה שומר אותה מוכנה להופעה אם היא לא יכולה לשבת בכיסא שלה? ואיך מורידים אותה בסוף ההופעה? ואיך ואיך ואיך. סיבוכים מאד לא פשוטים שבכלל לא עולים על דעתם של אנשים "רגילים" - בטח לא של אילו שבנו את האודיטוריום הזה בלתי נגיש.)
אבל כשהיינו על הבמה, רוב הדאגות האילו נעלמו וכשהתחילה המוזיקה לא היה שום דבר אחד בעולם (ובאולם) - רק ליעם. קשה לתאר את האווירה באולם. סיפרו לי שאנשים מחו דמעה שם. צריך להבין: רוב ההורים והילדים ראו את ליעם במסדרונות ביה"ס ובחצר המשחקים, עייפה הרבה פעמים, עם הראש נופל, עם רוק זב מפינת הפה שלה. זה האימאג' שלה שהיה להם בראש. והנה פתאום הם רואים אותה מדווששת במרץ, מחייכת, לקול מוזיקה קצבית מוכרת. המקום היה משוגע!
קשה קצת לראות בגלל האיכות הירודה של הקליפ, אבל נסו להבחין בהבעת הפנים של ליעם. היא הבינה שהיא מסמר הערב וסחטה כל טיפה מהנקטר הזה.
י
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה