קיבלתי את הטקסט הכחול פה ממשיהו/י. העתקתי את הטקסט לפה כלשונו (אם כי לא בשלמותו) - ללא שינוי.
וכך כתבו לי:תורות שונות אומרות שבאנו לעולם מסיבה מסוימת;
שכול אחד מאיתנו אמור להשאיר חותם כלשהו כאן.
לפעמים זה נשמע כמו משהו מין ניו אייג'י כזה, שלא ברור מה משמעותו.
אני תוהה:
למה היה על ליעם לעבור את מסלול החיים המסוים, עם מנות הסבל שהיא עברה?
כשרואים בכמה אנשים היא נגעה;
איזה שינוי הנוכחות שלה חוללה בליבם;
איזה חותם היא הטביעה בלב בני אדם;
מתבהר לי משהו: לא סתם קרו הדברים.
ואם יכולה להיות נחמה כלשהי, אולי זה מה שליעם השאירה כאן לפני שעברה ליקום אחר:
שמחה פשוטה
קבלה ללא תנאי
אהבה,
ויצר חיים אדיר.
(הערה: הכותב/ת אמר/ה שהדברים מתייחסים ל- 14 השנה שקדמו לשנה האחרונה.)
התשובה שלי שונתה ונערכה מחדש מאז שנשלחה למקור:
אני, כידוע, לא חובב של תורות שונות (להבדיל מתאוריות). אני חושב שמאז ומתמיד ולנצח בני האדם יתמודדו עם השאלות למה אנחנו בעולם, לאן אנחנו הולכים, וכו'. לדעתי, כמו שלא התקדמנו במציאת התשובה עד היום, לעולם לא נפתור את השאלות הללו. מכאן שזה סתם בזבוז זמן להתעסק עם זה. בירבור מלים. הכל דעתי.
מצד שני, אני גם מכיר בזה שמי שמתעסק עם כל זה שווה לי לגמרי גם בדעתו וגם בידיעתו. כולנו עיוורים בחשיכת היקום. ואין לי זכות (וגם לא שאיפה) לבקר דברים של אחרים. אני מכיר בזה שיש אנשים שחייבים להרגיש "משהו" ולברר סיבה לכל דבר. אני לא אחד כזה. לכן לא אכפת לי שיש תורות שונות. אני פשוט חי את החיים שלי ומתעלם מהן. וזו בעצם תורת החיים שלי: אני פשוט חי. נקודה. אין פה מה להוסיף. וכשאמות אני פשוט אמות.
(ובמאמר מוסגר וממש לא בתור ביקורת: בדיוק ככה גם "נוצר" אלוהים, לדעתי. אנחנו - בני האדם באופן כללי, לא אני - מרגישים דברים שאנחנו לא יודעים לגמרי את פשרם וגם אין לנו דרך לדעת אותם. אז אנחנו "מדביקים" להם "ידיעה" ו"תשובות" ופרשנויות. ואז אנחנו מתרגלים להמצאות שלנו ומעבירים אותם לדורות הבאים וגם עושים טלפון שבור בהזדמנות. והרי לכם אמונה. אבל אנחנו גולשים מהנושא.)
חזרה לליעם והנאמר לעיל:
יש הרבה אנשים שמשאירים חותם מאישיותם המופלאה גם בחייהם וגם אחרי מותם. בן גוריון, מוחמד עלי, מהטמה גנדי, קנדי.....הרשימה ארוכה ארוכה. אין לנו תשובות למה באו, איך נעשו כריזמתים ומיוחדים, ולאן הלכו. או, מה קרה לנשמתם (אם בכלל היה דבר כזה- נשמתם.) כל זה שייך למשפט הפתיחה שלי: אין לנו מושג מאיין באנו ולאן אנחנו הולכים וכך זה ישאר לנצח. נשאר לי רק להרגיש בר מזל שהיה לי את ליעם. את הסיבות למה היא באה ולאן היא הלכה אני משאיר לפלספנים. חוץ מהסברים מדעיים/רפואיים אין לי הסבר למה היא היתה "צריכה לעבור" את כל הסבל הזה. אבל אני גם לא מתעסק עם זה. אני זוכר את ליעם הטובה והשמחה, לא את זאת הסובלת בחודשים האחרונים. ואני מקווה שכך זה ישאר ושכל השאר יסחף עם הזרם.
ואולי מה שעוזר לי להתייחס אליה ככה זו הסיבה שהייתי שם, על ידה, ברוב רגעי הסבל. ניסיתי לעזור. ברגעים המועטים שרווח לה, לקחנו נשימה ולא שאלנו למה ואיך. כבר היה ברור שאין כמעט דרך לעזור לה מעבר לעוד תרופות הרגעה. אז ברגע שהיא נכנסה לישורת האחרונה - כשהחלטנו לתת לה ללכת - כל מה שרצינו זה שלא תהיה לה אפילו אלפית שניה של סבל. וכשהיא מתה אז גם כל הסבל מת ובשבילי אין סיבה להסתכל אחורה. במשך שנה חיפשנו סיבה לסבל ולא מצאנו. עכשיו הזמן בשבילנו להמשיך קדימה ולזכור את הטוב. מספיק עם הרע.
אבל אם כבר מדברים, אז מתוך הכירותי העמוקה והיומיומית עם ליעם, אני לא רואה קשר בין השיעור שהיא לימדה את כולנו לבין הסבל שהיא עברה. במלים אחרות, היא היתה משאירה חותם עמוק גם בלי לעבור את הסבל הזה. היא היתה אדם מיוחד. אנשים מיוחדים לא צריכים לעבור "דברים" ע"מ להפיץ את האור שלהם על כולם.
יש כאלו שעדיין נורא חשוב להם לדעת מה היה לליעם, מה הביא להדרדרות, למה פתאום התחילו בעיות בכליות ובכלי הדם, ממה היא מתה, וכו' וכו' וכו'. אותי זה בכלל לא מענין. מים מתחת לגשר. אם היינו מנתחים את הגופה שלה ע"מ לעזור למדע, אז אולי היה מענין. אבל לא עשינו ככה (ובדיעבד אני מרגיש שגם לא היינו צריכים. אני לא חושב שהיו מגלים שום דבר חדש). בכלל, כשליעם נולדה אז הבי"ח או האוניברסיטה או מישהו כזה ניסה לעשות מחקר גנטי/הסטורי/סביבתי ולגלות למה דברים קרו. למרות שאני לגמרי תומך בצד המדעי של זה, בתור אבא זה לא היה לי חשוב לדעת. זה כבר קרה והיה שייך לעבר מבחינתי. זה היה זמן לדאוג לחיים שלה - לא מה שקדם להם. (משפט קטן שמכיל את כל ה-15 שנה שבאו אחריו.)
בשבילי השאלה היא לא "מה קרה" אלא כמעט הפוך: איך זה שליעם, עם מוח כ"כ פגוע מהתקפות סיז'רים קטלניות במשך 7 חודשים תמימים בלי הפוגה, ועם סדרת ניתוחי מוח וניתוחים אורתופדים - כולם קשים - איך זה שהיא בכ"ז היתה מה שהיא היתה? בחודשים האחרונים לחייה גם עולם הרפואה התחיל להבין שיש פה משהו מיוחד. אין לאף אחד תשובה לזה. זה לא משהו שאפשר למדוד במבחנה או לראות ע"פ צילום רנטגן או אם-אר-איי או לאבחן באמצעות בדיקת דם. אבל זה גם לא כ"כ חשוב. חשוב-נעים-איזהכיף-מזל שהיא העניקה לנו מעצמה. עם כל הקשיים שעברנו. לא הייתי רוצה את זה אחרת. כמה שבועות/חודשים אחרי שהיא נולדה, כשנודעה גודל הבעיה, מישהו אמר "איזה מזל שהיא נולדה להורים כמו רייצ'ל ואשר". ובמשך השנים התחלתי להרגיש אותו דבר, רק ההפך: איזה מזל שזכינו לה.
י
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה