קפה בוץ

אני הולך לבלבל פה את היוצרות עם המילים אבל ואבל.
But & Mourning

הנה האבל מוצא את מקומו בחיים שלנו.  ממש כמו הבוץ בקפה שבהתחלה מסתובב בכוס ללא מנוח ואח"כ לאט לאט שוקע. אתה לוגם מהקפה.  הבוץ עדיין שם, שורץ בתחתית כמו כריש במעמקים.  אתה יודע שהוא שם, מרגישים אותו, חשים בו, טועמים אותו - אבל לא נוגסים בו.  ומידי פעם הכוס רועדת והכריש-בוץ מתערבב בנוזל שמעליו ונוגסים בו - או שהוא נוגס בך.  זה טבעו של האבל.   וככה אנחנו מרגישים את ליעם כרגע.  לפחות כרגע.  התמונה שלה בכל מקום; אני לא נותן לה ללכת לאף מקום; אבל כמו הבוץ, היא צצה ועולה - בעצם מתי שבא לה, כמו הכריש - וגורמת לסערה.  וכידוע כשיש סערה נכנס אבק לעיניים והן דומעות.  כן, הן דומעות. 

ואחר כך הבוץ שוקע, הכריש צולל למעמקים - והעיניים מתיבשות או מוצאות איזה טישו והחיים חוזרים למסלולם.  עד לעירבול הבא.  כלומר, האבל לעולם לא הולך ואפילו בא לבקר כמה פעמים ביום, אבל הוא לא שוכן בי בכל דקה ולא מכתיב לי את היום.  וכמה שקשה, לפעמים אני אוהב את האבל.  האבל הוא ליעם ואני אוהב את ליעם, מכאן שאני גם אוהב את האבל.

באופן כללי לא קשה לי ביומיום.  יש את כל תוכני החיים הרגילים:  עבודה, אנשים, אימייל, התעמלות, נהיגה.  כולם משכיחים ממני ברמת הרגע את האבל.  אני לא חי את האבל.  אין לי לב כבד.  רק סערות בוץ.  אבל יש ימים לא קלים לפעמים - בייחוד בסופי שבוע כשאני בבית ואין את היומיום להסיח אותי מעצמי.

אבל, שלא כמו קפה בוץ,  אין אף כמות של כפיות ליעם-חמודה, ליעם-אהובה, ליעם-טובה, ליעם-מחייכת, ליעם-לעולם-לא-אשכחך  שימתיקו את האבל.  הוא תמיד ישאר מריר.


יופי נחמה, עכשיו כל פעם שאשתה תורכי קטן.....

וגניבה ספרותית קטנה

הסתכלתי לפה הסתכלתי לשם
לכל הכיוונים התבוננתי
ולאן שלא פזלתי
בתמונתה הממיסה  נתקלתי.
לא רוצה לעולם להרפות
מהאהבה
הנה כבר דמעה חדשה
לעיני
התגנבה

שיר כאב, על אהובה
לא עוזבת לי את ה
מחשבה
שיר כאב שאני גונב
מספר מה שפורץ לו
מתוך הלב

(לא יודע למה מאיר אריאל
 על ערבים כותב
האם הוא בכלל יודע מה זה
להרגיש כאב?)