יום ראשון, 20 בדצמבר 2020

במקום מיהו יהודי אולי מהו יהודי? ביקורת ספרותית

(המורות שלי לספרות מהתיכון ומהמכינה לא מאמינות למקרא עיניהן: ביקורת ספרותית?  אשר????)

לאחרונה סיימתי לקרוא את ספרו של שלמה זנד ״מתי ואיך הומצא העם היהודי״. הספר נכתב לפני איזה 12 שנה ואיכשהו הוא נשכח אצלי על המדף - למרות שעל הרבה מתוכנו למדתי בנפרד ממקורות אחרים. שם הספר לדעתי פרובוקטיבי ביותר - למרות שהוא מתאר במדויק את התוכן שמגיע כשפותחים וקוראים. אם הספר לא היה לטעמי, אין סיכוי שהייתי מבזבז זמן ומלים עליו פה. באותו זמן, יש להבדיל בין ממצאיו של מחקר מסוים לבין הגשתו. לא מספיק לבשל ארוחה. צריך שתהיה מזמינה ומגרה - גם במראה וגם בריח; צריך שתהיה קלה ללעיסה ולבליעה; והכי חשוב שתהיה טעימה.  הספר של זנד לדעתי טעים, טעים, טעים, אבל צריך להודות שהוא לא קל ללעיסה ולבליעה. יש הבדל בין מוח רהוט ומחקר מבריק לבין אופן הגשתו לציבור. טוב תכלס....

הפרקים הראשונים של הספר לא קלים לקריאה - בלשון המעטה. זנד מזכיר ולא פוסח על אף הסטוריון או הוגה דעות יהודי חלוץ (מחשבתי) במחצית השניה של המאה ה-19, מה הם כתבו, מאיפה הם שאבו את המידע שלהם, מה הם חשבו, מה הם עשו טוב, מה פחות טוב, וכו׳ וכו׳ וכו׳. זהו ניתוח מָלְאֶה ביותר. אולי אפילו טרחן. אני הייתי מסתפק בהרבה פחות.  (מה שכן, בפרקים אילו זנד מלמד אותנו מהו עם, מהי לאומיות, מהם הצרפתים והאיטלקים והגרמנים.....ואז היהודים. והאינפורצמיה הזו דווקא חשובה להמשך הקריאה.) אגב, לאורך כל הספר זנד משתמש בשפה אקדמאית כבדה ובמושגים לא פשוטים להבנה לקורא פשוט כמוני. בדרך כלל אם ספר מסוים לא מרתק אותי ב-50 עמודים הראשונים, אני משליך אותו. אפילו שזה התחיל לשגע לי את השכל, מסיבה זו או אחרת המשכתי לקרוא.

והיה שווה. כי אחרי ההתחלה הארוכה והמתישה הזו, זנד מציג בפנינו לא רק מאמרים של חלוצים מחשבתיים אלא תכלס עובדות - מה קרה בשטח. זנד מנתץ בזו אחר זו רבות מהאמונות שגדלנו עליהן. לדוגמה, שכל יהודי ממלכת יהודה הקדומה הוגלו לרומא בחורבן בית שני (ספויילר אלרט: לא קרה); לדוגמה, שביהדות לא היו נישואי תערובת - give me a break; לדוגמה, שהיהודים של היום הם צאצאים ישירים של ממלכת יהודה שהוגלתה ע״י הרומאים (אנחנו לא!); והכי חשוב, נושא הספר - שהיהודים הם ״עם״ - ועוד ועוד ועוד. שווה לקרוא וללמוד.

זנד מלמד אותנו מהו ״עם״ באופן כללי ואז בודק אם ההגדרה מתאימה למי שקורא ליהודים עם. הנה זה ממש ממש בקיצור:

מה מאחד את כל הצרפתים, לדוגמה? איזור גיאוגרפי, שפה, אוכל, תרבות, עבר משותף.....וכו׳. מה, לעומת זאת מאחד יהודי ממרוקו עם יהודי מרוסיה ועם יהודי מארה״ב? לא השפה, לא האוכל, לא תיחום גיאוגרפי, לא התרבות, לא עבר משותף. רק קומץ מנהגי דת עתיקי יומין ותפילות. זה הכל. ברור שדת אינה עם ואינה לאום. תחשבו על זה כשאתם אומרים מדינה יהודית או העם היהודי. אבל אנחנו קופצים יותר מידי קדימה.

באותם פרקים זנד גם מלמד אותנו על תופעה שאני אישית מעולם לא שמעתי עליה לפני כן: שקהילות גדולות ביותר ברחבי המזרח התיכון, אסיה הקטנה (יעני תורכיה של היום ומרכז אסיה), חצי האי ערב, צפון אפריקה (ובטח שכחתי כמה) עברו גיור ליהדות מרצון. ושהיהדות של אז קיבלה אותם בזרועות פתוחות (לא כמו היום). מידת יהדותם וסגנונות יהדותם היו שונים בין אזור לאזור, מן הסתם, אבל העובדה שחלקים כל כך נרחבים היו ״יהודים״ היה חידוש עבורי. ומה שקרה מאז ולאן הם נעלמו תצטרכו לקרוא בספר. הפואנטה היא שעובדי אלילים מרחבי היבשות שציינתי החליפו את דתם ונעשו יהודים בן לילה (יעני תוך זמן קצר יחסית). או במלים אחרות, נוצרו קהילות יהודיות יש מאין. יש? (הרבה גם נעשו נוצרים, כידוע. ולאורך השנים הנצרות ניצחה בקלות. אבל כל זה סיפור אחר.)

למה זה חשוב?  כי זה מהווה את הבסיס לשאלות שהוא מנסה לענות עליהן: מאיפה באנו, מתי, למה, איך.

אז מאין כן באנו? טוב נו, אני לא הולך לסכם פה את מה שכתוב בספר. עבודת בית בספרות שייכת לעבר. נו אשר, בכל זאת אולי?

מהרבה מקומות. קצרה היריעה לספר פה. בשביל זה זנד שם את זה בספר. אבל תרשו לי שניה לקחת צעד אחורה. לא זכור לי אם זנד מציין את זה בספרו או לא, אבל הרבה לפני שהרומאים כבשו את האזור, מי ישב פה?  ישבו פה ערב רב של שבטים ועמים. רובם דיברו שפה משותפת - כנענית שהתפתחה לעברית כזו. משהו כזה. והיו ביניהם הרבה ״נישואי תערובת״ (לא מה שאנחנו חושבים עליו היום) כי זה מה שעשו באותם ימים. הבת של מלך זוטר א׳ התחתנה עם הבן של מלך זוטר ב׳. אנשים עברו ממקום למקום או בגלל שרעו את עדריהם, או בגלל מהלכים צבאיים, או בגלל בצורות ושטפונות - ועוד מכלול דברים כאלו. בקיצור, כולם התערבבו עם כולם. 

הרבה לפני שרומא כבשה את יהודה (אבל גם אחרי), יושבי יהודה נדדו במזרח התיכון וברחבי האימפריה הרומאית בלי שאף אחד גירש אותם. הרומאים היו סובלנים ביותר ביחסם לדתות. לפיכך אנשים שמקורם ביהודה התפזרו ברחבי אסיה המערבית בואכה אירופה והביאו איתם רעיונות ואורח חיים וכו׳.

מי היו הכוזרים ואיך הם קשורים?  זמן לוויקיפדיה ולאינטרנט. זנד טוען, והוא לא הראשון שסבור כך, שרוב יהדות מזרח אירופה מקורה באימפריה הכוזרית ז״ל.  יאללה יאללה, לא למשוך בכתפיים. זמן ללמוד מי, מה, מתי, למה, ואיך. זהו אחד הפרקים החשובים ביותר בספר. הוא מסביר את צמיחתה של יהדות מזרח-אירופה במספרים לא מתקבלים על הדעת תוך זמן קצר. במקביל וכמתבקש, זהו הפרק שעוזר לנו להבין למה הטענה שיהדות גרמניה ומזרח-אירופה מקורם ביהודה הגולה, פשוט לא מתקבלת על הדעת. אבל המלים שלי קטנות לעומת ההסבר הטוב של זנד.

יהדות ״חילונית״: זנד מעלה את השאלה, ובצדק, מהי יהדות חילונית. והוא מסביר יפה למה זה יצור שלא קיים. היות, כפי שהוזכר לעיל, הדבר היחיד שמאחד יהודים מרחבי העולם הוא הדת, החילונים - יעני אילו שהוציאו את הדת מחייהם, אינם יהודים. או ההפך: אם אתה קורא לעצמך יהודי, אתה לא יכול להיות באותה עת גם חילוני. השניים אינם הולכים ביחד. הגיון פשוט.

ולבסוף, ישראל המודרנית, הסכסוך עם הפלשתינאים, ופוליטיקה: זה באמת הפרק האחרון של הספר. למרות שהסכמתי עם כל מילה, אני לא בטוח אם הפרק הזה שייך לספר. אין לו שום קשר להתהוות העם היהודי. אני בטוח שזנד החכם סבור אחרת והייתי שמח לשמוע ממנו את ההסבר. אבל, היות והפרק מופיע בין כריכות הספר, נהניתי לקרוא אותו וכאמור הסכמתי מאד עם הנאמר.

-----------

מה שכיף בספר מחקרי מאין זה שאם אתה לא מסכים עם הנאמר אתה מוזמן לבצע מחקר משלך  ולהביא ראיות מנוגדות לנאמר. הכל פתוח. מותר להתווכח.


אגב זנד: יוטיוב מלא בשיחות איתו והרצאות שלו. לדעתי יותר קל להקשיב אליו מדבר מאשר לקרוא את הספר. מאידך, הספר עשיר לא רק בפרטי-פרטים אלא גם בהגיות עמוקות. 

אגב ב׳: זנד כתב עוד שני ספרים - שעדיין לא קראתי. אחד מהם ״מתי ואיך הפסקתי להיות יהודי״. יש לו גם שיחה באותו נושא ביוטיוב שכן הקשבתי אליה. דווקא בחלק זה אני פחות מסכים איתו. זנד מדבר במשך 30-45 דק׳ ומסביר את הצד שלו. נחמד ועל הכיפק שהפרופסור הנכבד הגיע למסקנות אילו. הנה הסיבות שאני הפסקתי להיות יהודי:

  • מי החליט שאני יהודי מראש?  ההורים שלי, הקהילה והמדינה שבה גדלתי. אבל לא אני. לא שאלו אותי.
  • מה זו דת? ובכן, זה קומץ רעיונות שקבוצת אנשים מסכימה אליהם ולפיכך יוצרת חוקים, מנהגים, מסורות - וכו׳. זוהי דת, לא? אז אם אני לא מסכים עם הרעיונות הללו ההגיון אומר שבאופן אוטומטי אינני שייך לאותה דת, לא? לפיכך אינני יהודי.
  • מרגע שיצאתי לעולם הגדול הבנתי שהיהדות תקועה לה 2000 שנים בעבר ואני חי בהווה. אז אינני יהודי.
  • מה זה בכלל אומר להיות ״יהודי״?  לחגוג את החגים? לאכול כשר? ללכת לבית כנסת? לעבור ברית מילה?  הקיצער, נו באמת, מה יש פה להסביר. אני שמח לחגוג כריסמס בדיוק באותה מידה שאני שמח לחגוג את חנוכה. תני לי אוכל טוב וכוס יין וחברה טובה - ותקראי לחג באיזה שם שאת רוצה. אבל אל תכניסי אותי מתחת למטריה שאת קוראת לה דת או תרבות או מסורת.

----------------

לסיכום:

תוכן הספר מצויין, מבריק, מחנך, והכרחי. כל מי שמחשיב את עצמו יהודי (חילוני אני מניח) צריך לקרוא ספר זה - או לפחות להקשיב לשיחותיו הרבות של פרןפ׳ שלמה זנד על גבי האינטרנט. ולמה אני מניח שרובם לא יעשו זאת? כי זוהי אמת בלתי-נוחה. מי זה הפרופסור הזה שמעיז לומר לנו שאנחנו לא עם?  וש״הומצאנו״? מה זאת הבדיחה הזו? 

 לרובנו הגדול נוח ביומיום שלנו. נוח לנו עם המציאות שלנו והמקורות שלנו עם התה והלימון והדברים המוכרים. אין לנו שום רצון לטלטל את הסירה. ובעקבות זה אנחנו טומנים ראשינו בחול: רק לא לדעת. אבל אם במקרה אינכם פחדנים ואתם מוכנים ורוצים ללמוד היסטוריה אחרת, שאולי היא בכלל ההגיונית - אז מן הראוי שתקראו את הספר. ואז תוכלו להחליט בעצמכם: האם באמת יש משהו בטענותיו של זנד או שאילו סתם שטויות?  אולי כדאי לשאול את זה אחרת: איך ניתן להתייחס לטענותיו של זנד או בכלל לשלול את מחקרו מבלי לקרוא את אותו?

יום שישי, 18 בדצמבר 2020

גדם

הנה טיוטה שנשכחה באחת המגירות הוירטואליות.  הרגע גיליתי אותה.  תסבלו בשקט. נכתב במקור ב-2018 בערך.

-----------------

השבוע ציינו יום הולדת 22 לליעם.  היות ואנחנו אנשים שמחים ואופטימיים וקלים בטבעינו, קל להתבלבל ולחשוב ש״התגברנו על זה״.  ואכן, ביומיום אובדנה של ליעם לא משחק תפקיד מרכזי.  עברנו הלאה.  החיים מכתיבים את הקצב, לא העבר הטמון בעפר.  או שמא.....

קשה נורא להסביר את מה שהפוסט הזה מנסה להביע.  אבל ליעם מלווה את כולנו בכל רגע בחיים.  לרוב מלווים אותנו הזכרונות הטובים, החיוך, הצחוק הכובש שלה, האישיות המופלאה שלה שלימדה את כולנו כ״כ הרבה.  אבל יש גם זכרונות עצובים.  ולרוב זה לא זכרונות-טובים או זכרונות-עצובים.  לרוב זה פשוט ״ליעם״ - והדמעות מבצבצות להן מעצמן.  

אני לא אדם שחי את העבר.  אני זוכר את העבר ולומד ממנו.  אני מזכיר אותו - בחיבה או שלא. לפעמים בהומור, לפעמים בעקצנות, לפעמים ברצינות. אבל אני לא מתרפק עליו.  מוציא אותו מהארגז ומחזיר אותו לשם.  כמו תמונה ישנה.  

אבל עם ליעם זה שונה.  אנחנו לא חיים את האבל והאובדן.  אנחנו לא מנגנים עליו (ואגב, מקווה שהקוראות מבינות שהפוסט הזה איננו נסיון לתפוס טרמפ על אובדן ליעם ע״מ לקבל נקודות רחמים וכל זה).  כפי שאמרתי, היא איתנו בכל רגע.  

ליעם מופיעה ללא אזהרה ובמצבים בלתי-צפויים.  ולפעמים בדיוק ההפך:  אני במקום שנוכחותה של ליעם כ״כ מתבקשת - והיא לא שם, מן הסתם.  הפואנטה היא שהמוח משחק איתנו משחקים וזה לא לבחירתנו מתי להשתתף במשחק ומתי לא.  אתה שותף אם תרצה או לא תרצה.

אני חושב על זה כאיבר שנגדע.  העור מבריא, מתרגלים לצלקת, לומדים איך להפעיל מחדש את האיבר הגדוע, לומדים איך לחיות מחדש, לומדים איך לחשוב מחדש.  אבל כמה שלא תלמד ותתרגל, הגדם תמיד שם.  וככה זה עם ליעם.  אז גם כשאני צוחק ומתבדח ומראה לעולם שהנה, עברתי אובדן בת, איבר מאיברי, ואני עדיין עליז ושמח וציני ומה-שתרצו, הגדם תמיד שם איתי.  בכל מקום ובכל זמן ליעם החיה וליעם המתה נמצאת איתי. (ויש לי גדם אמיתי - כך שההשוואה הגיונית וטבעית עבורי.)

אני לא אגיד שיש רגעי קנאה ברוב העולם שיש לו ילדים שלמים ובריאים ומשפחות שלמות.  אני מקבל את הגורל שלנו כפי שהוא.  אבל בלי שום ספק הגדם יותר מורגש ברגעים כאלו - כשמי שממולי מדגיש את שלמות משפחתו, את מיוחדות ילדיו, איך הם גודלים ומתקדמים בחיים וכו׳.  ברגעים כאלו, ממש כמו גדם אמיתי, הגדם מתחיל לגרד.

אז מה זה אומר?  זה לא אומר שאנשים צריכים לזכור את מה שאני מרגיש בכל רגע ובכל שיחה איתי.  אני עדיין אותו אני.  אמשיך להיות שמח ועליז ומתלוצץ - וגם רציני כשצריך. אין לי דרך אחרת.  זה אני. לא צריך לשנות גישה אלי. (והגדם תמיד איתי, חלק ממני. מכוסה מתחת ללבוש. אבל זה לא צריך להטריד אף אחד.)

לסיכום, אין סיכום.  חשפתי כמה קצות עצבים לאוויר העולם.  מי שלא מבין את הנאמר, זה לא אשמתו/ה.  זה לא עניין של אשמה.  זה הרגשה, כימיה, וגם נסיון.  לא מקבלים צל״שים על התקשרות או הבנה או הזדהות לדברים שכתבתי וגם לא מקבלים נקודות שליליות אם לא הבנתם.  כתבתי את כל מה שלעיל לעצמי.  ואז שיתפתי.  סוף.