הנה טיוטה שנשכחה באחת המגירות הוירטואליות. הרגע גיליתי אותה. תסבלו בשקט. נכתב במקור ב-2018 בערך.
-----------------
השבוע ציינו יום הולדת 22 לליעם. היות ואנחנו אנשים שמחים ואופטימיים וקלים בטבעינו, קל להתבלבל ולחשוב ש״התגברנו על זה״. ואכן, ביומיום אובדנה של ליעם לא משחק תפקיד מרכזי. עברנו הלאה. החיים מכתיבים את הקצב, לא העבר הטמון בעפר. או שמא.....
-----------------
השבוע ציינו יום הולדת 22 לליעם. היות ואנחנו אנשים שמחים ואופטימיים וקלים בטבעינו, קל להתבלבל ולחשוב ש״התגברנו על זה״. ואכן, ביומיום אובדנה של ליעם לא משחק תפקיד מרכזי. עברנו הלאה. החיים מכתיבים את הקצב, לא העבר הטמון בעפר. או שמא.....
קשה נורא להסביר את מה שהפוסט הזה מנסה להביע. אבל ליעם מלווה את כולנו בכל רגע בחיים. לרוב מלווים אותנו הזכרונות הטובים, החיוך, הצחוק הכובש שלה, האישיות המופלאה שלה שלימדה את כולנו כ״כ הרבה. אבל יש גם זכרונות עצובים. ולרוב זה לא זכרונות-טובים או זכרונות-עצובים. לרוב זה פשוט ״ליעם״ - והדמעות מבצבצות להן מעצמן.
אני לא אדם שחי את העבר. אני זוכר את העבר ולומד ממנו. אני מזכיר אותו - בחיבה או שלא. לפעמים בהומור, לפעמים בעקצנות, לפעמים ברצינות. אבל אני לא מתרפק עליו. מוציא אותו מהארגז ומחזיר אותו לשם. כמו תמונה ישנה.
אבל עם ליעם זה שונה. אנחנו לא חיים את האבל והאובדן. אנחנו לא מנגנים עליו (ואגב, מקווה שהקוראות מבינות שהפוסט הזה איננו נסיון לתפוס טרמפ על אובדן ליעם ע״מ לקבל נקודות רחמים וכל זה). כפי שאמרתי, היא איתנו בכל רגע.
ליעם מופיעה ללא אזהרה ובמצבים בלתי-צפויים. ולפעמים בדיוק ההפך: אני במקום שנוכחותה של ליעם כ״כ מתבקשת - והיא לא שם, מן הסתם. הפואנטה היא שהמוח משחק איתנו משחקים וזה לא לבחירתנו מתי להשתתף במשחק ומתי לא. אתה שותף אם תרצה או לא תרצה.
אני חושב על זה כאיבר שנגדע. העור מבריא, מתרגלים לצלקת, לומדים איך להפעיל מחדש את האיבר הגדוע, לומדים איך לחיות מחדש, לומדים איך לחשוב מחדש. אבל כמה שלא תלמד ותתרגל, הגדם תמיד שם. וככה זה עם ליעם. אז גם כשאני צוחק ומתבדח ומראה לעולם שהנה, עברתי אובדן בת, איבר מאיברי, ואני עדיין עליז ושמח וציני ומה-שתרצו, הגדם תמיד שם איתי. בכל מקום ובכל זמן ליעם החיה וליעם המתה נמצאת איתי. (ויש לי גדם אמיתי - כך שההשוואה הגיונית וטבעית עבורי.)
אני לא אגיד שיש רגעי קנאה ברוב העולם שיש לו ילדים שלמים ובריאים ומשפחות שלמות. אני מקבל את הגורל שלנו כפי שהוא. אבל בלי שום ספק הגדם יותר מורגש ברגעים כאלו - כשמי שממולי מדגיש את שלמות משפחתו, את מיוחדות ילדיו, איך הם גודלים ומתקדמים בחיים וכו׳. ברגעים כאלו, ממש כמו גדם אמיתי, הגדם מתחיל לגרד.
אז מה זה אומר? זה לא אומר שאנשים צריכים לזכור את מה שאני מרגיש בכל רגע ובכל שיחה איתי. אני עדיין אותו אני. אמשיך להיות שמח ועליז ומתלוצץ - וגם רציני כשצריך. אין לי דרך אחרת. זה אני. לא צריך לשנות גישה אלי. (והגדם תמיד איתי, חלק ממני. מכוסה מתחת ללבוש. אבל זה לא צריך להטריד אף אחד.)
לסיכום, אין סיכום. חשפתי כמה קצות עצבים לאוויר העולם. מי שלא מבין את הנאמר, זה לא אשמתו/ה. זה לא עניין של אשמה. זה הרגשה, כימיה, וגם נסיון. לא מקבלים צל״שים על התקשרות או הבנה או הזדהות לדברים שכתבתי וגם לא מקבלים נקודות שליליות אם לא הבנתם. כתבתי את כל מה שלעיל לעצמי. ואז שיתפתי. סוף.
ליעם מופיעה ללא אזהרה ובמצבים בלתי-צפויים. ולפעמים בדיוק ההפך: אני במקום שנוכחותה של ליעם כ״כ מתבקשת - והיא לא שם, מן הסתם. הפואנטה היא שהמוח משחק איתנו משחקים וזה לא לבחירתנו מתי להשתתף במשחק ומתי לא. אתה שותף אם תרצה או לא תרצה.
אני חושב על זה כאיבר שנגדע. העור מבריא, מתרגלים לצלקת, לומדים איך להפעיל מחדש את האיבר הגדוע, לומדים איך לחיות מחדש, לומדים איך לחשוב מחדש. אבל כמה שלא תלמד ותתרגל, הגדם תמיד שם. וככה זה עם ליעם. אז גם כשאני צוחק ומתבדח ומראה לעולם שהנה, עברתי אובדן בת, איבר מאיברי, ואני עדיין עליז ושמח וציני ומה-שתרצו, הגדם תמיד שם איתי. בכל מקום ובכל זמן ליעם החיה וליעם המתה נמצאת איתי. (ויש לי גדם אמיתי - כך שההשוואה הגיונית וטבעית עבורי.)
אני לא אגיד שיש רגעי קנאה ברוב העולם שיש לו ילדים שלמים ובריאים ומשפחות שלמות. אני מקבל את הגורל שלנו כפי שהוא. אבל בלי שום ספק הגדם יותר מורגש ברגעים כאלו - כשמי שממולי מדגיש את שלמות משפחתו, את מיוחדות ילדיו, איך הם גודלים ומתקדמים בחיים וכו׳. ברגעים כאלו, ממש כמו גדם אמיתי, הגדם מתחיל לגרד.
אז מה זה אומר? זה לא אומר שאנשים צריכים לזכור את מה שאני מרגיש בכל רגע ובכל שיחה איתי. אני עדיין אותו אני. אמשיך להיות שמח ועליז ומתלוצץ - וגם רציני כשצריך. אין לי דרך אחרת. זה אני. לא צריך לשנות גישה אלי. (והגדם תמיד איתי, חלק ממני. מכוסה מתחת ללבוש. אבל זה לא צריך להטריד אף אחד.)
לסיכום, אין סיכום. חשפתי כמה קצות עצבים לאוויר העולם. מי שלא מבין את הנאמר, זה לא אשמתו/ה. זה לא עניין של אשמה. זה הרגשה, כימיה, וגם נסיון. לא מקבלים צל״שים על התקשרות או הבנה או הזדהות לדברים שכתבתי וגם לא מקבלים נקודות שליליות אם לא הבנתם. כתבתי את כל מה שלעיל לעצמי. ואז שיתפתי. סוף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה