יום שני, 29 בנובמבר 2010

Alligator Point, Florida



 יושבים  על המים.  הגלים ממש מתחת למרפסת.  כיף גדול לחוש א הים כ"כ קרוב 24 שעות ביממה.  הגלים, הגאות, השפל, השחפים, הרוח, השמש, החול - כולם חלק מכל רגע.  בשביל להרגע לא צריך לעשות כלום - פשוט לשבת על המרפסת מעל הגלים.

כל יום יש גאות ושפל בערך 4 פעמים.  הים מתפשט לתוך היבשה ואחרי כמה שעות נסוג.  אבל הבוקר היה שפל כמותו עוד לא ראיתי.   הים נסוג אחורה אחורה אחורה.  שוניות חול נחשפו להן ואפשר היה ללכת ממש לתוך הים.  עברו כך-וכך שעות והים לא חוזר.  אין גאות.  מוזר.  האם  יתכן שהים מתנהג כמו הכלכלה? 
וכשיש שפל כזה אז נוצרות בריכות בחול שבהן מי שלא הצליח לברוח קרוב לוודאי שיאכל בקרוב.  ואם אתה מספיק זריז ומקדים את הטורפים, יש לך סיכוי לראות יצורים כאלו ואחרים שבד"כ נמצאים רק במצולות:  סרטן, קונכיה גדולה, מדוזה.

לפעמים אני מדמה את עצמי עושה סרט דוקומנטרי - שהרי המלים בלי התמונות לא שוות הרבה.  והתמונה משתנה כל שניה.  לידי איש המצלמה ואני מדבר למיקרופון.

שקנאים
השקנאים פה לא דומים לשקנאים האירופאים (אילו שהיינו הורגים עם הקלצ'ניקוב כשהיו יורדים על הבריכות דגים).  האירופאים גדולים יותר, צבועים בשחור-לבן, ועובדים בקבוצה ע"מ לכתר את הדגים.  אה כן, והם ציפורים נודדות בין אירופה לאפריקה דרך המזה"ת.  השקנאים פה בחוף הים, לעומת זאת, צבעם שחור-חום, הם קטנים יותר, הם עובדים באופן אינדיבדואלי - צוללים מלמעלה כמו שלדגים.  אני יושב על המרפסת ומסתכל עליהם בארוחת הבוקר שלהם.  מתעופפים למעלה, לא גבוה מידי, ופתאום צוללים לכיוון מטרה תת-מימית כלשהי.  
ואז הם נכנסים לפעילות היומית שאני לא מצליח לתפוס תמיד.  חלק מהם, אולי אילו השבעים מארוחת הבוקר, יושבים יחד עם עוד ציפורים על שונית חול.  מתחממים בשמש.  אחרים סתם שטים במים כמו ברווזים.  אבל הנה קבוצה של ארבעה שקנאים דואה נמוך נמוך, כמעט נוגעים בפני המים.  האחרון פתאום פורש ושט לו.  השלושה האחרים ממשיכים עוד קצת.  ואז שניים נוספים נחים על המים. הרביעי ממשיך הלאה.  לאן?  ההוא שפרש ראשון - אומר לעצמו "למה פרשתי?  מה עבר עלי?" - מרים את עצמו ומישר קו.  ואז אחד מהם עוזב את השאר וממשיך לאנשהו.  אני לא מצליח להבין את זה. והנה קבוצה אחרת.  דואה קרוב למים ומתישבת באיזה מקום.  נראים מנומנמים.  כאילו שום דבר לא אכפת להם.  אחרי כמה דקות הם מרימים את עצמם ממש טיפה מעל המים וממשיכים - רק כמה מאות מטרים - ומתישבים שוב.  יש פה איזה הגיון מסוים?  הכל נראה כ"כ מקרי.
בבוקר השקנאים טסים מזרחה בקבוצות קטנות של 2-10 ציפורים.  הם טסים נגד כיוון הרוח וממש בגובה פני המים.  מה יש במזרח שאין במערב?    האם השקנאים שאני רואה מולי הם אילו שבאו מיותר מערבה?  איך הם החליטו איפה לעצור - וע"פ מה?  הלא כל הים מלא בדגים.
אבל הנה איפה שאני באמת לא מצליח להבין את טבע הים:  השקנאים (והשחפים והקורמורנים והדולפינים) כולם צדים את טרפם בערך באותו איזור כל יום.  איך זה שהנטרפים - הדגים הקטנים יותר - לא לומדים לקח.  הלו, בדיוק באותה נקודה אתמול נטרפו כל המשפחה והחברים שלכם.  למה אתם חוזרים לשם?  יום אחרי יום במשך מאות אלפי שנים כבר. ואיך זה, איך זה שכל יום הצלחת מלאה בשביל הטורפים?  הרי לאכול מישהו לוקח ביס אחד ואילו לייצר חיים לוקח זמן.  אז מאיפה האספקה הבלתי נגמרת?  הרי את התמונה הקטנה הזו אפשר להרחיב לכל העולם. משהו מוזר במערכת. ואולי ההפך:  אולי זו מערכת פשוט מושלמת?  כולם יוצאים שבעים, אעפס.
אפרופו שקנאים, איך זה שהשמים לא מלאים בהם?  הרי אין להם אויב טבעי ואין להם תחרות של ממש על מקורות אוכל.  מסתורי הים.  אני צריך איזו מילה עם דייויד אטינבורו. קלטת את כל זה, אדון צלם?


הצלם הדמיוני ואיש המיקרופון יוצאים להליכה על החוף
זה משהו שעושים הרבה על חוף הים.  פשוט הולכים.  כשהים בשפל החול ממנו נסוגו המים מוקשה ונוח להליכה.  יאללה, זזנו.
כשהולכים מזרחה הולכים לתוך הרוח.  אנחנו צועדים בעצם ברצועת חוף שבין קו המים לבין הדיונה הקטנה שמאחוריה הבתים.  בזמן גאות המים מתקרבים מאד לבתים.  יש בעלי בתים שאו שאין להם שכל או שיש להם יותר מידי כסף.  בכל אופן, הם בנו א הבתים שלהם ממש נושקים למים.  ואחרי שנים שהים נוגס בחול ומשנה א החוף, הם בונים "חומה" להגן על הבית שלהם מפני הגלים.  כאילו אפשר לעצור את הים.  יאללה, ממשיכים.
אם היינו פה עם הכסא גלגלים זו לא היתה הליכה פשוטה.  הרצועה שאנחנו צועדים בה צרה ושיפועית.  היה גם קשה לדחוף את הכסא וגם ליעם היתה נופלת/נשמטת לכיוון השיפוע - יעני לכיוון הים.  היה צריך לתמוך לה את הגוף והראש עם מגבות וכריות ולקשור אותה על רתמות.  חוץ מזה שהיא היתה מתלוננת על הרוח.  אבל ליעם לא פה אז הכל יותר קל - לפחות מבחינה פיזית.  מכל הבחינות האחרות מרגישים את החסרון שלה בכל מטר של חוף.  ליעם היתה מומחית בהליכה על החוף.  לא סתמה את הפה שלה כל הדרך.  הטבע זה לא בדיוק מה שענין אותה. אנשים כן.  אבל היום החוף שומם מאנשים.  שקט מאד פה.

ממשיכים. החוף ברובו נקי, אבל השפל מגלה גושי בטון בתוך הים, צינורות, עמודי תמיכה (שלא רק שלא תמכו, אלא היו צריכים תמיכה בעצמם).   מישהו בנה את כל זה ומתישהו הים בא וריסק הכל.  אבל אנחנו, בני האדם שיודעים הכל יותר טוב, לא לומדים דבר - כך מסתבר.  הנה שוב אנשים בונים ממש על הים, מחכים לאסון הבא שיסחוף את הבית שלהם למטה.  לא מובן, פשוט לא מובן. צילמת את זה? גם אטינבורו לא היה עוזר פה.  טוב לא חשוב.  בלווא הכי אנחנו לא יכולים לעבור פה עם הכסא גלגלים.  מסתובבים וחוזרים.  אבל הפעם, בלי כסאות גלגלים, אני ממשיך וממשיך וממשיך.  החוף לא נגמר.

בהליכה חזרה הביתה הרוח בגבינו.  יותר קל.  ליעם לא היתה מתלוננת על הרוח יותר, אבל עכשיו היא היתה נופלת לצד שני.  ההליכה כל שיפוע צדדי כזה גם לא הכי נוחה לבעלי הברכיים הדפוקות או מחוסרי אצבעות הרגליים שבינינו.  אבל את זה המצלמה הדמיונית כבר לא מסוגלת לתפוס בעדשתה.  יאללה, הביתה לרדת על איזה צלחת שרימפ.

י

יום ראשון, 21 בנובמבר 2010

!קלאפ


יש לנו כמה קסטות וידאו של ליעם.  אבל הן צולמו במצלמה של 8 מ"מ שנעלמה איפהשהו.  אז לא יכולנו לראות אותם - עד היום.  הזדמנה לידי מצלמה כזו ממקור אחר.  אז ניסיתי לחבר אותה לטלוויזיה ולא ממש הצלחתי ולא הבנתי למה.  כל הכבלים התאימו; כל הצבעים התאימו; כל התקעים-שקעים התאימו.  יכולי לשמוע קולות, אבל לא הצלחתי לקבל תמונה.  הייתי כבר קצר רוח וכמעט עצבן.  בתור מפלט אחרון מצאתי עוד סט כבלים וחיברתי.  ופתאום:
"קלאפ!"
ומחיאות כפיים וגילגול צחוק מדבק.

אילו הדברים הראשונים שראיתי ושמעתי. זה טייפ של ליעם בשיעור מיוחד מתישהו ב-2004.  ואחרי שהיא השלימה איזו משימונת קטנה בהצלחה היא, הפושטקית שהיתה, ציוותה על כל הנוכחים למחוא לה כפיים והתגלגתה בצחוק מהתענוג שבשליטה.  דיקטטורה במהותה.

היה כ"כ טוב לראות את ליעם על המסך צוחקת, מתבדחת, מדברת בלי סוף.  הולכת (הולכת!!!) בהליכון, נוהגת בכסא גלגלים, מראה סקרנות, מראה שליטה, מראה נוכחות שאי אפשר ולא רוצים להתעלם ממנה. ובמקום לנסות לסנן את כל הקסטות מצאתי את עצמי יושב מהופנט לליעם.  צוחק ומנגב דמעה מזדמנת.  הטייפים כולם מ-2001 ו-2004 - כשיהיא היתה בשיא איתנה.  חזקה, מדברת הרבה, צוחקת בלי סוף.  מה שמאשש את ההבחנה שלנו שהתחילה הדרדרות הדרגתית מ-2006 כשעברה ניתוח אורתופדי ממנו אף פעם לא חזרה להיות ליעם הישנה.  ב-2007 היא עברה עוד ניתוח קשה - שרק האט אותה עוד יותר.  לא רק היכולת הפיזית שלה נפגעה בעקבות הניתוחים הללו, היא פשוט התחילה להסגר.  הדיבור והמורל שלה כ"כ גבוהים בשנים שמלפני הניתוחים (שהיו הכרחיים, אגב), שפשוט שכחנו איזו שמחת חיים סוחפת היתה לה. השנים האחרונות, הקשות יותר, טישטשו את הזכרון קצת.  אז טוב שבסופו של דבר מצאנו את הטייפים הללו שמראים את ליעם השמחה והטובה לנצח.

י

יום ראשון, 31 באוקטובר 2010

זהירות: נביאי זעם בשטח

בסימן חסר
אתמול היה יומולדת שלי (תודה, תודה).  עלינו לקבר של ליעם.  פרשנו שמיכה על הדשא והקראנו לה את
frog & toad
ושלפנו ממחטות והרטבנו אותן.

היום זה האלואין
Halloween
זה חג שליעם מאד אהבה. יש התאספות של אנשים על המרפסת.  מחלקים סוכריות לילדים שמגיעים בתחפושת.  יש הרבה צחוקים.  ואני מסתכל על התמונה של ליעם מחייכת אלי.  פעם ראשונה שעוברים את החג בלעדיה.  עצוב לי.

 
שיחה מדומה: ומה אתה עושה השבת?
בעבודה, לפני שנפרדים לסופשבוע, לרוב עולה השאלה הזו.   ענין של נימוס או שיחה חברותית סתמית.  אז מדברים.  ואז שואלים אותי:  אז מה אתה הולך לעשות הסופשבוע הזה?
לגרף עלים
לנסוע  על אופניים
אולי לבקר את הקבר של ליעם
(לראות פוטבול
לשתות בירה.....
אבל את אילו השואל כבר לא שומע...הקבר מיסך הכל)

(את השיחה המדומה הזו כתבתי בבוקר יום ששי.  יותר מאוחר באותו יום כמעט התקיימה שיחה אמיתית כזו.  אחד החבר'ה, בדרכו הביתה, עצר אצלי ושאל, כמצופה:         י
doing anything fun this weekend?
לשניה חשבתי לתת לו את "הקבר" אבל אז ריחמתי - כי כזה אני, אל רחום וחנון.)

 
עבדים היינו?
אולי בפעם אחרת אכנס לדיון על האמת ההסטורית של המשפט שלעיל.  בינתיים נדבר על העבדות של היום - אצל כולנו:
* טלפון אלחוטי תמיד עלינו ואנחנו תמיד בודקים אותו.
* צלצול - ואנחנו עוזבים הכל מייד ומתפנים כל-כולנו לענות לצד השני (למה?  איזו זכות יש למישהו להפריע לנו מתי שמתחשק לו ולא מתי שאנחנו פנויים?  עולם הפוך)
* פייסבוק, אימייל...השלם את הרשימה.
* אנחנו מתמכרים, כלומר משתעבדים, לתרופות וסיגריות ומשקאות ו.....השלם את הרשימה.
* אנחנו משתעבדים לקריירה, מכניסים את עצמנו ללחץ, סוגדים לכסף.

הנה כי כן אנחנו משתעבדים לכל הדברים שלעיל - ועוד הרבה אחרים.  משתעבדים מרצון.  ושוכחים את עצמנו.  שוכחים איך להשתחרר ולשחרר את עצמנו ובכלל איך לא להשתעבד מלכתחילה.  לא הייתי יכול לחכות עד פסח.


קונדומים
ובאותו נושא - כמעט:  למה אנחנו הולכים עם הראש בקיר? 
למה אנחנו:
* שותים (מעשנים, אוכלים....השלם את הרשימה) יותר מידי ואז נלחמים בזה להמשך החיים?  לא היה יותר הגיוני לא לשתות מלכתחילה?
* אוכלים רע, הורסים את הגוף, ורק אחרי שיוצאים מהבית חולים מתחילים מחדש?  לא הגיוני לאכול בריא מלכתחילה?
* שוברים את הגוף - בירכיים, גב, וכו' - בעבודה קשה או בפעילות לא בריאה, ורק אח"כ, אחרי שנים של התנכלות [בלתי מכוונת] לגופנו-אנו, אנחנו פתאום תופסים את עצמנו ומתחילים ביוגה ותרגילים וכו'?  לא יותר הגיוני להתחיל עם תרגילים ולשמור על הגוף מגיל צעיר ולהמנע מפעילות הורסת?
* יוצאים למלחמבשביל לעשות שלום רק אחרי הנזק שנגרם לכולם?  לא הגיוני יותר לדבר עם כולם מראש?
* חולים (בגלל אוכל לא בריא או סביבה מזוהמת או מערכת חיסון חלשה או לחץ שאנחנו שמנו על עצמנו, וכו') ואז לוקחים כדורים?  לא עדיף לחזק את  מערכת החיסון מגיל צעיר ולמנוע מחלות מלכתחילה?
* נכנסים ללחץ - שלרוב אנחנו בחרנו להכנס אליו.  במקרה הטוב יש התמוטטות עצבים ונטפל בעצמנו.  במקרה הרע....השלם לבד.
* נכנסים לחוב ואז עובדים כל החיים ע"מ לצאת ממנו?
* מזהמים את העולם ואז מנסים לנקות אותו?
* וכו' וכו'.  הרשימה עוד ארוכה.  אנחנו, בני האדם, עושים כ"כ הרבה דברים שבמבט לאחור לא היה שום הגיון לעשות אותם מלכתחילה.  ואז אנחנו מנסים לשנות אותם, לעשות את הדבר הנכון.  ולפעמים, כלומר לרוב, זה כבר מאוחר מידי.  הנזק כבר נעשה.  והמדהים מכל זה שאנחנו לא לומדים מהנסיון.  לא לומדים.  ממשיכים להכנס עם הראש בקיר.

לא ככה?  כשאנחנו צעירים - ויודעים הכל כמובן - אנחנו שותים ואוכלים וסובאים.  יהיה בסדר, אנחנו אומרים למזהירים, חיים רק פעם אחת.  צריך להנות מכל רגע.  אבל אז אנחנו מוצאים את עצמנו בגיל 40-ומשהו עם כאבי גב וקולסטורול גבוה וכרס ו.....הרעיון מובן.  ואז פתאום המשפט ההוא, חיים רק פעם אחת, נראה מרוחק ונמהר.  כי עכשיו כבר יש לנו משפחה שאנחנו אוהבים וסביבה היקרה לליבנו וטוב לנו ואנחנו לא רוצים לעזוב.  בטח שלא תוך כדי מחלה.  (בכלל המשפט הזה, חיים רק פעם אחת, לא מכניס לחשבון באיזה תנאים האומר אותו הולך לעזוב את העולם:  לא במכה קטנה ופתאומית; גם לא תוך כדי שינה.  רוב הסיכויים שאחרי מחלה כלשהי שבאה כתוצאה מהזנחת עצמית.) ובמקרה הטוב אנחנו מתעוררים ומתחילים לטפל בעצמנו. אבל  לפעמים זה כבר מאוחר מידי או קשה מידי.  הנזק נעשה כבר.

לפעמים באמת אין ברירה.  לפעמים חוב כלשהו נכפה עלינו או תרופות כלשהן הן המוצא היחיד מאיזה מנדבושקעס שנפל עלינו.  אני לא מדבר על אילו.  מדבר על אילו שאנחנו נמנעים מלמנוע.

אז אפשר להירגע.  לא באמת כתבתי על קונדומים.  למי שעוד לא תפס הכוונה היתה לחיות חיים שכל כוונתם היא למנוע דברים רעים מראש.  יעני, לא להכנס עם הראש בקיר.  זהו.  זה נאום הזעם שלי.  זה נושא שאפשר להרחיב עליו עוד הרבה.  אף אחד מאיתנו לא מושלם, ובכלל, מה זה להיות מושלם?  אבל ההגיון והנסיון (המר, של אחרים) אומרים שיותר כדאי לנסות לשמור על עצמנו מאשר להזניח בזלזול. 

(מין מאמר מוסגר ובתור פרספקטיבה אישית:  כשליעם הצטרפה אלינו, נלקחה מאיתנו אפשרות הבחירה בהרבה דברים.  המצב הבריאותי שלה הכתיב לנו את החיים.  לרוב האנשים יש את הבחירה.  ורבים וטובים בכ"ז מצליחים לחרבן את החיים שלהם בתרוצי "צריך לעבוד קשה" וסגידה למותרות החיים וכו'.  שוכחים את עצמם.)

י

יום רביעי, 27 באוקטובר 2010

קוראים כותבים



קיבלתי את הטקסט הכחול פה ממשיהו/י.  העתקתי את הטקסט לפה כלשונו (אם כי לא בשלמותו) - ללא שינוי. 

וכך כתבו לי:
תורות שונות אומרות שבאנו לעולם מסיבה מסוימת;

שכול אחד מאיתנו אמור להשאיר חותם כלשהו כאן.
לפעמים זה נשמע כמו משהו מין ניו אייג'י כזה, שלא ברור מה משמעותו.
 
אני תוהה:
למה היה על ליעם לעבור את מסלול החיים המסוים, עם מנות הסבל שהיא עברה?
 
כשרואים בכמה אנשים היא נגעה;
איזה שינוי הנוכחות שלה חוללה בליבם;
איזה חותם היא הטביעה בלב בני אדם;
מתבהר לי משהו: לא סתם קרו הדברים.
 
ואם יכולה להיות נחמה כלשהי, אולי זה מה   שליעם השאירה  כאן לפני שעברה ליקום אחר:
שמחה פשוטה
קבלה ללא תנאי
אהבה,
ויצר חיים אדיר.
(הערה:  הכותב/ת אמר/ה שהדברים מתייחסים ל- 14 השנה שקדמו לשנה האחרונה.)

התשובה שלי  שונתה ונערכה מחדש מאז שנשלחה למקור:

אני, כידוע, לא חובב של תורות  שונות (להבדיל מתאוריות).  אני חושב שמאז ומתמיד ולנצח בני האדם יתמודדו עם השאלות למה אנחנו בעולם, לאן אנחנו הולכים, וכו'.  לדעתי, כמו שלא התקדמנו במציאת התשובה עד היום, לעולם לא נפתור את השאלות הללו.  מכאן שזה סתם בזבוז זמן להתעסק עם זה.  בירבור מלים.  הכל דעתי.

מצד שני, אני גם מכיר בזה שמי שמתעסק עם כל זה שווה לי לגמרי גם בדעתו וגם בידיעתו.  כולנו עיוורים בחשיכת היקום.  ואין לי זכות (וגם לא שאיפה) לבקר דברים של אחרים.  אני מכיר בזה שיש אנשים שחייבים להרגיש "משהו" ולברר סיבה לכל דבר.  אני לא אחד כזה.  לכן לא אכפת לי שיש תורות שונות.  אני פשוט חי את החיים שלי ומתעלם מהן.  וזו בעצם תורת החיים שלי:  אני פשוט חי.  נקודה.  אין פה מה להוסיף.  וכשאמות אני פשוט אמות.

(ובמאמר מוסגר וממש לא בתור ביקורת:  בדיוק ככה גם "נוצר" אלוהים, לדעתי. אנחנו - בני האדם באופן כללי, לא אני - מרגישים דברים שאנחנו לא יודעים לגמרי את פשרם וגם אין לנו דרך לדעת אותם.  אז אנחנו "מדביקים" להם "ידיעה" ו"תשובות" ופרשנויות.  ואז אנחנו מתרגלים  להמצאות שלנו ומעבירים אותם לדורות הבאים וגם עושים טלפון שבור בהזדמנות.  והרי לכם אמונה. אבל אנחנו גולשים מהנושא.)

חזרה לליעם והנאמר לעיל:
יש הרבה אנשים שמשאירים חותם מאישיותם המופלאה גם בחייהם וגם אחרי מותם.  בן גוריון, מוחמד עלי, מהטמה גנדי, קנדי.....הרשימה ארוכה ארוכה.  אין לנו תשובות למה באו, איך נעשו כריזמתים ומיוחדים, ולאן הלכו. או, מה קרה לנשמתם (אם בכלל היה דבר כזה- נשמתם.) כל זה שייך למשפט הפתיחה שלי:  אין לנו מושג מאיין באנו ולאן אנחנו הולכים וכך זה ישאר לנצח.  נשאר לי רק להרגיש בר מזל שהיה לי את ליעם.  את הסיבות למה היא באה ולאן היא הלכה אני משאיר לפלספנים.  חוץ מהסברים מדעיים/רפואיים אין לי הסבר למה היא היתה "צריכה לעבור" את כל הסבל הזה.  אבל אני גם לא מתעסק עם זה.  אני זוכר את ליעם הטובה והשמחה, לא את זאת הסובלת בחודשים האחרונים.  ואני מקווה שכך זה ישאר ושכל השאר יסחף עם הזרם.

ואולי מה שעוזר לי להתייחס אליה ככה זו הסיבה שהייתי שם, על ידה, ברוב רגעי הסבל.  ניסיתי לעזור.  ברגעים המועטים שרווח לה, לקחנו נשימה ולא שאלנו למה ואיך.  כבר היה ברור שאין כמעט דרך לעזור לה מעבר לעוד תרופות הרגעה.  אז ברגע שהיא נכנסה לישורת האחרונה - כשהחלטנו לתת לה ללכת - כל מה שרצינו זה שלא תהיה לה אפילו אלפית שניה של סבל.  וכשהיא מתה אז גם כל הסבל מת ובשבילי אין סיבה להסתכל אחורה.  במשך שנה חיפשנו סיבה לסבל ולא מצאנו.  עכשיו הזמן בשבילנו להמשיך קדימה ולזכור את הטוב.  מספיק עם הרע.
אבל אם כבר מדברים, אז מתוך הכירותי העמוקה והיומיומית עם ליעם, אני לא רואה קשר בין השיעור שהיא לימדה את כולנו לבין הסבל שהיא עברה.  במלים אחרות, היא היתה משאירה חותם עמוק גם בלי לעבור את הסבל הזה.  היא היתה אדם מיוחד.  אנשים מיוחדים לא צריכים לעבור "דברים" ע"מ להפיץ את האור שלהם על כולם. 

יש כאלו שעדיין נורא חשוב להם לדעת מה היה לליעם, מה הביא להדרדרות, למה פתאום התחילו בעיות בכליות ובכלי הדם, ממה היא מתה, וכו' וכו' וכו'.  אותי זה בכלל לא מענין.  מים מתחת לגשר.  אם היינו מנתחים את הגופה שלה ע"מ לעזור למדע, אז אולי היה מענין.  אבל לא עשינו ככה (ובדיעבד אני מרגיש שגם לא היינו צריכים.  אני לא חושב שהיו מגלים שום דבר חדש).  בכלל, כשליעם נולדה אז הבי"ח או האוניברסיטה או מישהו כזה ניסה לעשות מחקר גנטי/הסטורי/סביבתי  ולגלות למה דברים קרו.  למרות שאני לגמרי תומך בצד המדעי של זה, בתור אבא זה לא היה לי חשוב לדעת.  זה כבר קרה והיה שייך לעבר מבחינתי.  זה היה זמן לדאוג לחיים שלה - לא מה שקדם להם.  (משפט קטן שמכיל את כל ה-15 שנה שבאו אחריו.)

בשבילי השאלה היא לא "מה קרה" אלא כמעט הפוך:  איך זה שליעם, עם מוח כ"כ פגוע מהתקפות סיז'רים קטלניות במשך 7 חודשים תמימים בלי הפוגה, ועם סדרת ניתוחי מוח וניתוחים אורתופדים - כולם קשים - איך זה שהיא בכ"ז היתה מה שהיא היתה?  בחודשים האחרונים לחייה גם עולם הרפואה התחיל להבין שיש פה משהו מיוחד.  אין לאף אחד תשובה לזה.  זה לא משהו שאפשר למדוד במבחנה או לראות ע"פ צילום רנטגן או אם-אר-איי או לאבחן באמצעות בדיקת דם. אבל זה גם לא כ"כ חשוב.  חשוב-נעים-איזהכיף-מזל שהיא העניקה לנו מעצמה.  עם כל הקשיים שעברנו.  לא הייתי רוצה את זה אחרת.  כמה שבועות/חודשים אחרי שהיא נולדה, כשנודעה גודל הבעיה, מישהו אמר "איזה מזל שהיא נולדה להורים כמו רייצ'ל ואשר".  ובמשך השנים התחלתי להרגיש אותו דבר, רק ההפך:  איזה מזל שזכינו לה.

י
 

יום שישי, 22 באוקטובר 2010

קפה בוץ


אני הולך לבלבל פה את היוצרות עם המילים אבל ואבל.
But & Mourning


הנה האבל מוצא את מקומו בחיים שלנו.  ממש כמו הבוץ בקפה שבהתחלה מסתובב בכוס ללא מנוח ואח"כ לאט לאט שוקע. אתה לוגם מהקפה.  הבוץ עדיין שם, שורץ בתחתית כמו כריש במעמקים.  אתה יודע שהוא שם, מרגישים אותו, חשים בו, טועמים אותו - אבל לא נוגסים בו.  ומידי פעם הכוס רועדת והכריש-בוץ מתערבב בנוזל שמעליו ונוגסים בו - או שהוא נוגס בך.  זה טבעו של האבל.   וככה אנחנו מרגישים את ליעם כרגע.  לפחות כרגע.  התמונה שלה בכל מקום; אני לא נותן לה ללכת לאף מקום; אבל כמו הבוץ, היא צצה ועולה - בעצם מתי שבא לה, כמו הכריש - וגורמת לסערה.  וכידוע כשיש סערה נכנס אבק לעיניים והן דומעות.  כן, הן דומעות. 

ואחר כך הבוץ שוקע, הכריש צולל למעמקים - והעיניים מתיבשות או מוצאות איזה טישו והחיים חוזרים למסלולם.  עד לעירבול הבא.  כלומר, האבל לעולם לא הולך ואפילו בא לבקר כמה פעמים ביום, אבל הוא לא שוכן בי בכל דקה ולא מכתיב לי את היום.  וכמה שקשה, לפעמים אני אוהב את האבל.  האבל הוא ליעם ואני אוהב את ליעם, מכאן שאני גם אוהב את האבל.

באופן כללי לא קשה לי ביומיום.  יש את כל תוכני החיים הרגילים:  עבודה, אנשים, אימייל, התעמלות, נהיגה.  כולם משכיחים ממני ברמת הרגע את האבל.  אני לא חי את האבל.  אין לי לב כבד.  רק סערות בוץ.  אבל יש ימים לא קלים לפעמים - בייחוד בסופי שבוע כשאני בבית ואין את היומיום להסיח אותי מעצמי.

אבל, שלא כמו קפה בוץ,  אין אף כמות של כפיות ליעם-חמודה, ליעם-אהובה, ליעם-טובה, ליעם-מחייכת, ליעם-לעולם-לא-אשכחך  שימתיקו את האבל.  הוא תמיד ישאר מריר.


יופי נחמה, עכשיו כל פעם שאשתה תורכי קטן.....

וגניבה ספרותית קטנה

הסתכלתי לפה הסתכלתי לשם
לכל הכיוונים התבוננתי
ולאן שלא פזלתי
בתמונתה הממיסה  נתקלתי.
לא רוצה לעולם להרפות
מהאהבה
הנה כבר דמעה חדשה
לעיני
התגנבה

שיר כאב, על אהובה
לא עוזבת לי את ה
מחשבה
שיר כאב שאני גונב
מספר מה שפורץ לו
מתוך הלב

(לא יודע למה מאיר אריאל
 על ערבים כותב
האם הוא בכלל יודע מה זה
להרגיש כאב?)

יום שבת, 16 באוקטובר 2010

פרדי מרקורי לא קיבל תשואות כאלו


בתחילת 2005 עוד לא חזינו את מה שיבוא שנה וחצי מאוחר יותר: ניתוח אורתופדי שאחריו ליעם מעולם לא חזרה להיות מה שהיתה.  ב 2004 ו 2005 היא היתה ילדה שמחה שהלכה כל יום לבית ספר, הלכה לחוגים או תרפיות, ורכבה על התלת-אופן שלה כמעט כל שבת בבוקר.  באותה תקופה היא היתה כ"כ חזקה (הכל יחסי, כן?) שהיא הצליחה לרכב שניים עד שלושה סיבובים כמעט לבד לגמרי. זה קרוב לקילומטר! פה ושם הייתי עוזר עם דחיפות קטנות ובעיקר בנסיונות בידור לשמירת המורל שלה. 
באביב 2005 נערכה "הצגת כשרונות" שנתית בבי"ס היסודי שלה.  ילדים עושים סקצ'ים קצרים, מנגנים בכלים, שרים, וכו'.  כששאלנו אותה אם היא רוצה להשתתף קיבלנו "כן" גדול עם חיוך רחב.  לא ממש הצלחנו לעשות חזרות.  בין כל התרפיות שלה וזה שפשוט היה קשה להעלות גם את האופניים וגם אותה לבמה (בלי רמפה) כל פעם מנעו את זה.  (במאמר מוסגר:  ילדים שנותנים הופעה "רגילה", זה לא בעיה בשבילם להתאמן בבית.  כרגיל, ליעם מקרה מיוחד.)  אני מספר את זה ע"מ להדגיש שהיא הגיעה להופעה כמעט לא מוכנה.  ובעוד מאמר מוסגר, (איך אתה שומר אותה מוכנה להופעה אם היא לא יכולה לשבת בכיסא שלה?  ואיך מורידים אותה בסוף ההופעה?  ואיך ואיך ואיך.  סיבוכים מאד לא פשוטים שבכלל לא עולים על דעתם של אנשים "רגילים" - בטח לא של אילו שבנו את האודיטוריום הזה בלתי נגיש.)

אבל כשהיינו על הבמה, רוב הדאגות האילו נעלמו וכשהתחילה המוזיקה לא היה שום דבר אחד בעולם (ובאולם) - רק ליעם.  קשה לתאר את האווירה באולם.  סיפרו לי שאנשים מחו דמעה שם.  צריך להבין:  רוב ההורים והילדים ראו את ליעם במסדרונות ביה"ס ובחצר המשחקים, עייפה הרבה פעמים, עם הראש נופל, עם רוק זב מפינת הפה שלה.  זה האימאג' שלה שהיה להם בראש.  והנה פתאום הם רואים אותה מדווששת במרץ, מחייכת, לקול מוזיקה קצבית מוכרת.  המקום היה משוגע!
קשה קצת לראות בגלל האיכות הירודה של הקליפ, אבל נסו להבחין בהבעת הפנים של ליעם.  היא הבינה שהיא מסמר הערב וסחטה כל טיפה מהנקטר הזה.


י



    

יום חמישי, 14 באוקטובר 2010

Liam montage

עריכה והפקה: ג'יאנה פרון ומיטב וילנסקי

יום שישי, 8 באוקטובר 2010

חזרה מהפגרה


מענין שכשלא היה לי זמן לכתוב, כשליעם היתה מאושפזת, הצלחתי לכתוב.  ודקא עכשיו, כש"יש מלא זמן", אני לא מוצא לא זמן ולא מוזה.  אז הנה פתיתי מחשבות שהתגנבו לאחרונה

תלולית עפר


הביקור הראשון שלי בבית קברות היה בכיתה ה' או משהו כזה.  אולי זה לא היה הביקור הראשון באמת, אבל לפחות הראשון שהיה שווה לזכור. כלומר, שהיה קשה לשכוח. היה לילה חשוך, כמו רוב הלילות בעמק.  הגענו בהליכה שפופה מכיוון שדה האספסת.  א"ש לילה (ולא, אל תשאלו אותי מה זה א"ש.  אין לי מושג, חוץ מזה שזה נסיון להפחיד ילדים רכים במעשים מצ'ואיסטים ולהכין אותם לחיי מלחמה נצחיים).  איפה היינו?  אספסת.  הגענו לשולי בית הקברות.  שניים-שניים נכנסנו אל בין המצבות בנסיון לזהות רוחות רפאים שעולות מהקברים.  פחדנו?  סביר להניח שכן, אבל לא מרוחות הרפאים אלא מהרוח האמיתית שרישרשה בין צמרות האקליפטוסים וערבת הנחלים ומרחשים שעלו מהעשבים.  אבל אחרי שעברנו את מבחן המצ'ואיזם, התכנסנו כקבוצה חזרה ופשוט ישבנו בשקט - לעודד את הרוחות שאולי עכשיו יעלו ויתנו איזה אקשן.  הסוף כמובן ידוע:  אף שד לא יצא באותו לילה.  סתם חבורת מצבות דוממות.  במשך השנים שגדלתי והייתי בוגר עברתי בבית הקברות או לידו עוד מיליון פעמים - או בשביל לקבור מישהו או פשוט כי זה שוכן ע"י השדות וחייבים לעבור שם עם הטרקטור כמה פעמים ביום.  המצבות, כמה שזה ישמע מפתיע, מעולם לא זזו.  מקום משעמם וחסר רגשות.

לפני שליעם עזבה אותנו כבר התחלנו לדבר על סידורי ההלוויה - הרי שום דבר לא היה הפתעה.  אני אמרתי שאני בוחר בשריפת הגופה.  ליעם נמצאת בלב שלי - אני לא צריך מצבה.  אבל כמובן שאני תמיד במיעוט בבית שלי (ליעם היתה תמיד בצד שלי, אבל היא נמנעת עכשיו - תרגיל פרלמנטרי עלוב).  מה לי ולאבן שייש קרה בבית קברות?  ועוד יהודי? (אגב, למה הנותרים בחיים מדביקים את  הדת שלהם לאדם אחרי מותו?  מה הקשר של המת למגן דויד או צלב וכו'? הרי אמונה בדת היא ענין שבלב, לא?  ומה אם הלב כבר חדל לפמפם?  האמונה עוד שייכת לו/לה?  ומה אם המת בכלל לא חי ע"פ הדת?  רגע, אני חושב שהבנתי:  המטיפים לדת הרי לא יכולים לגייס לשורותיהם את מי שלא מאמין, נכון? בית דין לא יעזור פה:  מי שלא מאמין, לא מאמין.  אין לאף מטיף סיכוי לצרף אותו לדת שלו. אבל המתים לא יכולים  להתווכח.  כבר אין להם כח יותר.  אז קל לצרף אותם לדת.  הקיצר, אותי תשרפו.  שלא תיקרה הטעות הזאת שוב.  אני לא אתן למדביקי הדת את התענוג הזה.)  הסיבה היחידה שיש להיות מרוצה ממיקומה הנוכחי של ליעם היא שממש מחוץ לשער בית הקברות יש מסעדה מכסיקנית טובה שהיא אחד המקומות האהובים עלי - ובטוח היה גם אהוב על ליעם אם היתה מזדמנת לשם (מסכנה, שוכבת בראש הגיבעה  וזוכה רק להריח את הפאהיטה). 
אבל מחשבות לחוד ומציאות לחוד.  לאחרונה, כשביקרתי את הקבר שלה - סתם תלולית עפר בינתיים - זה לא היה כזה קל.  ברגע שנכנסתי בשער של החלקה שבה היא קבורה, השתלטו עלי רגשות.  הסכר הציף (והגלגל שמפעיל אותו ומסייע בעצירת השטפון, נתקע - איך לא - מחלודה או שיח פטל עקשן שנכנס להברגה).  בבת אחת חזרו אלי כל הרגשות מההלוויה כאילו לא עבר כבר חודש ויבשו כל הטישו-אים.  מוזר. כולה תלולית עפר.  (בגלל זה שמים אבן כבדה?  ששדי הרגשות לא יקומו מהקבר?)


כוס קפה

אולי איזה חתיכת עוגה קטנה.  כוס בירה.  משחק פוטבול.  פגישה עם חברים.
כולם דוגמאות של דברים שמביאים לנו הנאה, רווחה.  דברים שאנחנו לא צריכים להתאמץ בשבילם.  גם ליעם נהנתה וידעה להנות ואהבה להנות - כמו כולנו.  מה שהיה שונה אצלה זה שאפילו ההנאה הכי קטנה עלתה לה במאמץ גדול.  לדוגמה, להכניס אוכל לפה.  ללעוס.  כמה פעמים היא ביקשה עזרה בזמן האוכל?  כמה פעמים בכל ארוחה כמעט.  גם דברים אחרים שהיא נהנתה מהם עלו לה במאמץ:  לשחק על מחשב, ללכת לבית ספר, בייסבול, לנהוג בכסא גלגלים, להזיז את הראש, וכו' וכו' וכו'.  אם חושבים על זה, אז כל החיים שלה - ממש מרגע שנולדה עד הרגע שמתה - היו מאמץ אחד גדול.  היא כמובן, למרות האנרגיה העצומה שהשקיעה בכל תנועת יד קטנה, לא ראתה את זה כך. היא פשוט נהנתה מהרגע ואהבה את החיים.  בלי חשבונות ובלי השוואות.  פרספקטיבה בשביל כולנו בזמן שאנחנו בוחשים בקפה. אחד סוכר, הרבה חלב, בבקשה. 


י

יום שבת, 18 בספטמבר 2010

שבוע ראשון בלי ליעם


טוב, לא בדיוק שבוע ראשון מבחינת ספירת הימים - עברו כבר שבועיים - אבל מבחינת החיים.  בשבוע הראשון היתה שיבעה מקוצרת ומייד אחרי זה יצאנו לשאוף אוויר אחר בעיירת הרים מנומנמת.  ורק אחרי שחזרנו משם מיטב חזרה למסגרת ביה"ס והריקודים ואני לעבודה.  וזה השבוע שהיה לנו. 

כל אחד מתמודד בדרכו.  אני לא אוהב שהבית שלי מלא באנשים, אבל אני אוהב לצאת ולהיות בין אנשים ולעשות פעילות גופנית וללכת למשרד.  כמה שיותר עשיה ככה אני פחות שקוע בהרגשות.  אולי זה סוג של הדחקה (אני לא חושב, אבל אולי) ואולי זה דווקא סוג של החלמה.  מה שכן, אני חושב שפיענחתי למה אני לא חש עצב (כמעט):  אני חושב שפשוט המוח שלי עוד לא קלט לגמרי שליעם הלכה ממני לצמיתות.  (שניה; אני רץ למצוא תמונה שלה)  המשכנו. 

בעבודה אף אחד מהאנשים שאני עובד איתם (אבל לא ממש חבר שלהם) לא הזכיר דבר. לא "מצטער לשמוע" ולא "משתתף באבלך" ולא "ניחומים".  כלום.  לא יודע אם הם לא אמרו דבר מתוך נימוס או בגלל שלא ידעו איך להעלות את זה.  דיברנו רק ביזנס ובולשיט - וזה דווקא התאים לי.

בחופש
השתכנו בבית קטן ונחמד על שפת נחל בתוך עיירה הררית טבולה בנוף נהדר.  חוץ מטירטור האופנועים הרבים שעוברים במקום, שומעים רק את פכפוך המים בנחל.  נעים ונהדר ומרגיע. 
לפני כמה שנים, אחרי שאמא נפטרה, גם יצאנו לחופש בהרים (אחרים).  ושם אמא "יצאה" לי מכל פינה:  כשדגתי באגם, כשניקיתי את הדגים, כשניהניתי מהנוף.  כולם דברים שאמא עשתה.  הפעם גם ליעם פתאום היתה איתי בחופש.  אבל האמת היא שליעם, חוץ מהליכה על שפת הים, לא היתה חובבת חופשים.  היא אהבה את הסביבה המוכרת לה.  כשיצאנו לחופש, אם זה לא היה על שפת הים, היא היתה תמיד קצת לחוצה, אעפס.  במקום כזה ליעם רק רצתה לשכב במיטה ולהעביר תחנות בטלוויזיה.  ולצאת למסעדה, כמובן.  אז איך פתאום הרגשתי אותה במקום כזה שדווקא היה מלחיץ אותה אולי?  שרה איתי ביחד
Take me to the river
כשישבתי והרהרתי על שפת המים; ובכל מיני חיות שהן דמויות מתוך הסרטים החביבים עליה - אופוסום, ונחש (שראינו בפארק בשכן), וכו'.  יצאתי להליכת בוקר בעיירה ואני שם לב באיזה מקומות יש גישה לשפת הנהר לכסא גלגלים ואיפה יש גן משחקים מותאם לכסא גלגלים.  אני כ"כ רגיל לחקור את הדברים האילו.  רואים וחשים אותה הרבה.
אתמול, אחרי שבוע בבית, מצאנו את עצמנו יושבים מול הטלוויזיה ומסתכלים על סדרה מצוירת בתחנה לילדים.  מיטב כבר עברה את הגיל שמסתכלת על דברים כאלו.  זה פשוט היה טבעי שנשב שם ונראה את מה שליעם ראתה כל אחה"צ.  קמתי ויצאתי מהחדר אבל פזמון הסדרה (וליעם איתה) המשיכו להדהד במוחי.


סימנים חיצוניים - אירוניים או לא - שליעם כבר לא פה
הנה כל מיני סימנים חיצוניים, לאילו מאיתנו שמחפשים סימנים, שדברים הלכו לאיפה שהלכו:
* בנינו רמפה חדשה לכסא גלגלים בשנה האחרונה.
* אחרי שנים שאנחנו קופצים ונתקעים על מדרכות שבורות, פתאום העיריה תיקנה אותם.  מוזר.
* גם אני תיקנתי את הכניסה מהכביש לחניה שלנו שהיתה שבורה ומסוכנת לכסא גלגלים.
* הכסא גלגלים עצמו, באורח פלא, לא התענין בכל התיקונים הללו ושבק חיים בזמן שישב בודד באוטו בשבועות האחרונים. 


בירידה למטה
אני צועד בדרך העפר, בירידה תלולה מאד.  המשא על גבי מעיק מאד, כואב ממש.  צריך להזהר נורא מכל אבן שבדרך - ויש הרבה כאלו.  גדולות, קטנות, חדות, עגולות, שטוחות.  מעידה על אבן כזו ואתה מוצא את עצמך מתגלגל לתחתית המדרון ושובר בדרך כמה עצמות מזדקנות.  אבל אני צועד בזהירות.  בבטחה, אבל בזהירות.  וגם באומץ כי צריך אומץ למדרון תלול כזה.  והתרמיל ממשיך ללחוץ, אבל בצורה מוזרה זה גם מרגיש טוב הלחץ הזה: לדעת שכל הציוד עוד איתי.  אין מקום לעצור לנוח. חייבים להמשיך ללכת.  הגוף עייף, הנפש רצוצה, רגליים בוערות, אבל צריך להמשיך.  לא ברור בכלל מה מחכה למטה, אבל חייבים להמשיך.  אין דרך לטפס חזרה ואין דרך לקבל פרס על המאמץ.  בסוף הגעתי למטה, רצוץ לגמרי (אבל שלם) - ולא מצאתי כלום.  ריק.  חלל.  וכבר בשניה הראשונה רציתי להעמיס את המשא הכבד על הגב ושהמדרון ימשיך.  אבל הכל היה ישר וריק.  אני מסתכל אחורה למדרון המסוכן שרק הרגע גמרתי - במין געגוע בלתי מוסבר.

אז איך זה באמת להתמודד עם האבל, עם האובדן? 
אני מסתכל אחורה לשנה האחרונה ולמדרון המסוכן שבו ליווינו את ליעם.  אני רואה כל אבן שעברנו, כל דרדרת אבנים מסוכנת, כל עצירה קצרה שבה שאפנו אוויר בתקוה למישור-באמצע-המדרון שתמיד התברר כהמשך הירידה.  וכשאני מסתכל אחורה אני מפשט לעצמי כל דבר עם המוח המפרק-מרכיב המעצבן שלי שלא מפסיק לנסות להסביר לעצמו את הדברים בצורה "הגיונית" (מה הגיוני בזה, אני שואל את עצמי....כלום, עצמי עונה לי (כאילו אני מאיר אריאל)).  אבל בסוף ההגיון וההפשטה באמת מתגברים.  המוח מבין כל אבן נגף שהיתה בדרך ושלא היתה שום ברירה אלא "לדרוך" עליה ולחטוף מכה.  זה טבעו של מדרון מסוכן וחד-סטרי.  לא היתה דרך אחרת.  כמה פעמים בשנה האחרונה אמרתי "הכתובת על הקיר"?  זה לא הכין אותי לכלום, אבל כשההגיון מצליח לתת הסבר, אז יש מין השלמה פנימית כזו.  ונשארים רק הגעגועים.  הגעגועים הנוראים.  ואולי בכלל אין הסבר והכל סתם שקר עצמי שאני מספר לעצמי כדי לתת הסבר...לך דע. אבל הגעגועים הם אמיתיים.  אין דרך ואין רצון להפרד/להפטר מהם.

י


יום חמישי, 9 בספטמבר 2010

געגועים לצנרת


לא עוד

לא עוד צינורות הנשמה.
לא עוד צינורות האכלה. 
לא עוד צינורות ניקוז.
לא עוד מיליון תרופות. 
לא עוד חיתולים.
לא עוד הקאות. 
לא עוד טיפול נמרץ. 
לא עוד חדר מיון באמצע הלילה.
לא עוד אמבולנסים. 
לא עוד כסא גלגלים.
לא עוד מכונת חמצן. 
לא עוד מתקני עמידה. 
לא עוד תרפיות.
לא עוד ביקורי רופאים. 
לא עוד רמפה של האוטו.לא עוד מתקני הרמה.
לא עוד האכלה בכפית-כפית.
לא עוד הליכה עם ליעם בשכונה.
לא עוד פושטקיות.
 
לא עוד אאאאאאוווווווו אאאאאוווווווו אאאאאאווווו לתוך הלילה.
לא עוד כאבי גב מלהרים גוף כבד ורכרוכי.
No more Frog & Toad.
No More Curious George.
No more Popleton.
No more Templeton.
לא עוד כרטיסי חניה של הב"ח.
לא עוד וויתורים על הטלוויזיה.  היא כולה שלי!
לא עוד "אבא אבא אבא" מחכה לי על המרפסת בשובי הביתה.
לא עוד אר-צ'ו.
לא עוד הלו-היפ.
מדרכות שבורות הן כבר לא בעיה.
גם לא בית עם מדרגות.
או מקומות ציבורים לא נגישים.  הכל נגיש עכשיו.
לא עוד בקבוקי מים קטנים עם קש.
לא עוד סכו"מ מיוחד.
אוטובוס מיוחד של ביה"ס לא יעצור יותר ע"י הבית, יוריד רמפה, ויעכב את התנועה. וממנו תרד ליעם מחייכת "אני רעבה".
כבר מתגעגע.

לאן ליעם נעלמה?
הרבה אנשים דיברו בהלוויה ואחריה על ליעם:  על איך היא נגעה בחיים שלנו, על האאורה שהפיצה, על השיעורים שלימדה אותנו איך להתמודד עם מיליון קשיים ולהמשיך קדימה בלי להתלונן ועם חיוך על הפנים; איך לאהוב ללא תנאים מוקדמים;  איך להנות מהרגע - בלי חשבונות של מה שהיה ומה שאולי יהיה; איך לחיות חיים מלאים עם מוח חסר ופגוע וגוף רעוע - אבל נפש בריאה יותר משל רוב העולם; אפשר להמשיך ולהמשיך...
ליעם לימדה את כולנו - בלי יוצא מהכלל. 
מי שתפס תפס.  אין שיעורי עזר ואין שידור חוזר.  המורה סיימה את החומר הנלמד, סגרה את התיק, ועזבה את הכיתה.


אנטומיה של אבל
כל אחד מאיתנו, בני האדם ככלל, מתאבל בצורה אחרת.  אני מדבר פה אך ורק על עצמי.  אני לא זקוק לחיבוקים או דמעות (של אחרים) או דיבורים רכים או דברי ניחומים.  הם לא עושים לי כלום.  כשאני חושב על זה, אני בכלל לא עצוב.  אני שמח שליעם היתה חלק מחיי, שמח על כל מה שהצלחתי לשאוב ממנה, שמח על כל מה שהשאירה לי, שמח על זה שהיא עוד חזק בתוכי, שמח על כל מה שיכולתי לתת לה, שמח שהיא כבר לא סובלת, שמח שיש לי תמונות, שמח ושמח ושמח.  הרבה יותר מהעצב הרגעי על זה שהיא לא פה איתי יותר.  בטוח, אין ספק בכלל, שהסכר עוד יחזור ויגלוש מידי פעם.  וזה בסדר.  זה חלק מהתהליך.  אבל זה לא אבל.  הקיצער, מבלי לנסות לפגוע באפאחד, אני ממש, אבל ממש לא מבין את כל ענין האבל.  האם זה משהו מלאכותי שבני האדם יצרו או האם זה צורך פיזיולוגי (כמו שפילים, למשל, עומדים ימים ע"י גופת פיל מת; או בבונים שסוחבים את גופת תינוקם המת איתם כמה ימים)?
היה לנו קשה להפרד מהגופה, מליעמי שלנו, שעוד היתה טיפה חמימה בזמן שהדוסים גילגלו אותה החוצה.  אולי רק בגלל שכמה שעות קודם לכן היא עוד נשמה.  אבל בפועל ליעם כבר לא איתנו כמה שבועות.  אף שפתחה עיניים מידי פעם, היא כבר לא תיקשרה - כמעט.  (אני סבור שהחלק של המוח שלה שחש בדברים ומכיר ומזהה, פעל טוב ממש עד הסוף; אבל שהחלק שמתקשר ומביע כבר היה משותק.  זו כמובן השערה בלבד שלעולם תישאר בלתי מפוענחת.)  אבל כשאני מתבונן בתמונה שלה אני שלם עם הפרידה שלה.  היא עשתה את שלה ואנחנו את שלנו.  נגמר כשהיה צריך להגמר.  נקודה.


לפיכך פרספקטיבה
לפני כשנה, לא הרבה זמן אחרי שנכנסנו לאחד מהרבה אישפוזים, עשו לליעם
MRI
במוח - אחד מיני רבים.  אחרי זה נכנסה הרופאה, שאנחנו מכירים כבר שנים, לדבר איתנו.  וכה אמרה (נדמה לי שכבר כתבתי על זה פעם, אבל שווה לחזור): 
אין הסבר מדעי למוח של ליעם.  ילדה עם מוח כזה לא אמורה להיות מסוגלת לנהוג בכסא גלגלים ולאכול בעזרת עצמה וללכת לבי"ס ולתקשר ולשחק על מחשב ול...... הבנתם את הרעיון.  כל מה שליעם עשתה היה הרבה בזכות האופי שלה - משהו שאין למדע דרך למדוד ולהעריך - עדיין.  זה רק מדגיש עוד יותר את השמחה של כל דקה שהיתה איתנו כמו שהיא - וממזער כל עצב אפשרי, למי שעוד מנסה בכח להיות עצוב.

י

יום רביעי, 8 בספטמבר 2010

סכר שנסתם

יאללה, מעיין הדמעות שלי די התייבש כבר ושטפון המבקרים אני מקווה שגם הולך ומתייבש.  אז מי שמרגיש שחייב להתקשר או לכתוב, תפאדל.         י

קפיצות

עכשיו שאין חדשות יומיות לדווח עליהן, הבלוג משתנה באופיו טיפה.  סביר להניח שלא תהיה יותר הקבלה מלאה בין הבלוג העברי לאמריקאי.  אני מניח שדברים יתפתחו איך שיתפתחו.  מי שרוצה להיות בטוח שהוא לא מפספס אף שטות שאני מפליץ, יאלץ לדחוף את האף שלו לשני החורים.     י

יום שלישי, 7 בספטמבר 2010

ניחום מנחמים

מנחם מנחם את נחמיה שמתנחם ע"י נחמה ובדרך מנחם את נחום.
לא בטוח שאני מבין את כל ענין הניחומים האילו.  נראה לי שמרגע שהקבר של ליעם כוסה בעפר אני יותר מנחם אחרים מאשר מנוחם על ידיהם.  ואת האמת, לא ברור לי איפה בדיוק אני צריך ניחום.  אם צריך ניחום זה צריך להגיע בצורת בירה וספורט, זה בטוח.  לא בדמות אנשים שאין לי מושג מי הם שנכנסים לבית שלי ויושבים פה ואני צריך לשבת איתם.  חברים של ההורים של רייצ'ל, הורים של ילדים שהלכו עם ליעם לבי"ס לפני מיליון שנה, יהודים מהקהילה שאין לי מושג מי הם, ועוד.  לי זה הספיק.  מוכן לזוז קדימה.  בכלל, מעצבן אותי לשבת בבית כל הזמן. 

החברים שלי יודעים איפה למצוא אותי ואני אותם גם בלי השיבעה.  מי שלא חבר, מה לי ולהם?  נראה לי שכל השיבעה הזו זה פשוט תירוץ בשביל המשפחה לנחם את המנחמים.  או, צורך מסוים של אנשים להראות שאכפת להם.  אבל למה אני צריך לשלם את המחיר?

אני מבין את המקור של המנהג וגם את הערך שלו בקהילות מסוימות ומצבים מסוימים.  לי הוא לא מתאים.  נראה לי מיושן וכפוי.

(זה פוסט שלא יתפרסם באנגלית, מן הסתם.)  י

שנה טובה, יאללה, שיהיה
יש דברים שהבלוג הוא פשוט מצוין בשבילהם.  אני שונא את ראש השנה ואת כל שליחת הברכות האילו.  אם לא תשלחו, לא אעלב.  אפילו אשמח.  אז הנה אני מאחל לכולם שנת אושר ועושר ותפוח בדבש וכל שאר הדישדושים הנדושים.  הנה מילאתי את חובתי האזרחית.  עכשיו עיזבו אותי בשקט עד שנה הבאה.

 י



יום שני, 6 בספטמבר 2010

תיאור הסוף - מבט לאחור


בזמן מאז שחזרנו מהבית חולים - ליעם בלי אספקת נוזלים בכלל - היא פתאום מתנהגת יפה:  לא מאבדת חמצן, אין לה דלקות, היא לא מתנפחת.  הכל כ"כ מושלם.  למה בכלל לתת לה ללכת?     הזהירו אותנו שזה עלול להיות ככה.  אנשים שהם על ערש הדווי (ככה אומרים?) פתאום מקבלים משב רוח אחרונה וזה מבלבל את כולם.  כמו שציינו כבר בזמן ה"החלטה":  סביר להניח שליעם עדיין היתה מסוגלת להיות איתנו לעוד כמה שבועות לפחות - לפחות מבחינה פיזית.  אבל לאן זה היה מוביל?      י
יום ששי, 3.9.2010

בבוקר, כשהאחות הגיעה, למדנו את מה שכ"כ ברור מאליו אבל איכשהו לא התייחסנו אליו:
שהחמצן שמסופק לליעם דרך המסיכה בעצם שומר אותה בחיים.  הוא מכריח חמצן לתוך הגוף.  (אני כבר כמה ימים שואל על זה, אבל איכשהו זה נדחק מסדר היום).  בקיצור, דיברנו והחלטנו להחליף את המסיכת חמצן והמשאבה במכשיר חמצן הפשוט - זה שמשתמשים בו כבר שנים (הוא לא דוחף חמצן בכח אלא מעודד לנשום).  במקביל, לתת לה יותר תרופות ע"מ שלא תרגיש כלום.  המורפאין גם מאיט את הנשימה.

אחרי שכל האנשים הלכו הסברנו למיטב מה הולך לקרות.  היה הרבה בכי, אבל זה נגמר די מהר. 
ב-8 בערב אחות אחת הגיעה בהתנדבות (מחוץ למשמרת שלה ובלי ידיעת החברה שלה) והתקבצו עוד כמה "אנשי תמיכה".  היא קיבלה מורפאין (שכבר קיבלה קודם, רק עוד מנה) והחלפנו את המסיכה בצינור שמכניס לה חמצן דרך האף.  בלי המסיכה שמענו את הנשימה המאומצת שלה - כי יש לה נוזלים בחזה. חיכינו להרבה דרמה, אבל בעצם לא קרה כלום.  ליעם המשיכה לישון ולנשום בשלווה.

ואז ישבנו וסיפרנו סיפורי ליעם.  ומיטב נשכבה איתה במיטה, סירקה אותה (ושקעה באיי-פוד שלה).  וחיכינו.  חיכינו לראות אם היא מראה סימני אי-נוחות.  וכל הזמן היתה שלווה טובה מסביב.  וחיכינו, פשוט חיכינו. 

מיטב נרדמה במיטה עם אחותה הגוססת, מחובקות ביחד.

שבת 4.9
12 שעות אחרי שהורדנו לה את מסיכת החמצן ליעם עדין נושמת מספיק ע"מ לשרוד.  ממשיכים לחכות.
בסביבות 4, אני מסתכל על טניס, קוראים לי (תמיד באמצע הספורט!).  הולך לקרות כל דקה.  הנשימה של ליעם הואטה מאד מאד. הייתי יכול להכנס לפרטים פה, אבל נראה לי שלטובת הקורא המסור נשאיר את זה אבסטרקטי.
ב 6:40 בערב ליעם שלנו מתה.  (לאחוז בגלגל הסכר)

מיטב שכבה וחיבקה אותה בכל אותן שעות.  לא וויתרה.   עד הנשימה האחרונה - ממש.
ואחרי זה מיטב עזרה לטפל בגופה שלה:  מרחו בקרם, צחצחו שיניים, סירקו אותה.
איזו גבורה, איזו אהבה. המלים שלי קטנות מידי.  איפה אתה, גלגל הסכר?

י

יום ראשון, 5 בספטמבר 2010

אינני בוכה אף פעם, אינני תינוק בכיין



איך לא לבנות סכר

כמעט שהצלחתי, בחיי.  היתה אולי זליפה קטנה דרך חרכי הסכר, כמה נוטריות שצללו ולא הצליחו לשחות נגד הזרם נתקעו להן במגופים.  אבל לא משהו רציני.  כל הדרך להלוויה וכל החלק הראשון המשכתי לסנן לעצמי אחוז בגלגל הסכר, אחוז בגלגל.  ולמרות שראיתי את כל האנשים והתרגשתי ולמרות כל האמוציות, הצלחתי לשמור את הסכר סגור.  בחיי שהחזקתי בגלגל.  פה ושם ניגוב קטן, לא משהו משמעותי.  עד שידידנו צ'אק הבן זונה גמר לדבר, אחז בגיטרה, ושר את השיר  שליעם היתה מתה עליו כל פעם שהיתה שומעת אותו.  ממש שם, מול הקבר הפתוח.  ואז אף נוטריה כבר לא עזרה.  הסכר פרץ.  והוא זרם עד שהבנזונה גמר את השיר.  (אבל ההידרולוג שבי לא נתן לכל המושטים לעבור לירדן הישן.  בכוחות מחודשים אחזתי בגלגל וסגרתי את הזרם.)

הקיצער, היתה הלוויה מ-ש-ה-ו.  עירבוב מוזר של קצת יהדות אורתודוכסית (אל תשאלו אותי איך הסכמתי) עם הלימוד יוגה של רייצ'ל.  אלוהימים שונים מתקיפים אותי ממזרח ומערב בוזמנית. ואני, אפיקורס בבחירה חופשית, עומד באמצע ומנסה לעצור סכרים רעועים.  ולא, אל נא תטעה, קורא עצוב.  הסכר לא נפרץ לא בשם אדוני צבאות וגם לא בגלל שיבה וקאלי והחברים שלהם.  הסכר נפרץ בגלל שלפני 3 ימים, כשליעם כבר גססה מתוך תכנון, רכבתי על אופניים והקשבתי לרדיו.  פתאום עלו 3 שירים בזה אחר זה - כולם כאלו שליעם אוהבת.  זה שלמעלה, ואופניים ומשהו של ג'ק ג'ונסון.  כשהגעתי הביתה מצאתי את צ'אק על המרפסת וסיפרתי לו.  והוא, בטאקט שיש רק לצ'אק ובעדינות שרק הוא מסוגל לה ובסטייל שפורץ סכרים שר לנו בית או שניים מול הקבר הפתוח.

היו המון המון אנשים.  לא יאומן כמה אהבה ומעריצים הילדה הזו צברה.  והיו הרבה הרבה הרבה דמעות והמון הערצה באוויר לגודל האישיות העצומה של הילדה הזו ואיך היא, שבקושים זזה עצמאית, חדרה לתוככי הלבבות של כ"כ הרבה אנשים (אחוז בגלגל, אחוז בגלגל).  חדירה שקטה שלא מתעקשת אבל גם לא מוותרת.  מגיעה ליעדה בנועם.  תמיד בנועם.    י

פשרה
בעצם אני כן אספר איך הסכמתי לחלק היהודי.  כרגיל, הכל התחיל בחוסר תקשורת ואי-הבנה.  ועד שכן היתה הבנה היה כבר מין מאוחר מידי כזה.  הפרטים לא חשובים.  הייתי עצבני לאללה.  רציתי טכס נטול יהדות.  אין קשר בין החיים הנפלאים של ליעם והנפשות שהיא נגעה בהן לבין קבוצת רבנים מזוקנים שלא מכירים אותה ומדקלמים מילים הזויות ומיושנות בארמית או עברית קדומה (ויסלחו לי הקוראים המאמינים פה).  אין קשר.  אבל איכשהו נקלעתי למצב המחורבן הזה.  עכשיו, לפני שהאפיקורסים שביניכם קוראים לי אפס, נסו להבין את המצב.  אני בכלל עם סכר פרוץ כבר כמה ימים.  הדמעות לא מפסיקות, הראש כבר כואב, הלב כבד מאד, יש כדור גדול של עצב תקוע בגרון כל הזמן.  ובדיוק בזמן הזה אני צריך להתעסק עם כל הענין הזה, שדי נכפה עלי?  טירוף.  בסוף הגענו לפשרה.  ובזמן שהסכמתי לפשרה אמרתי:  שתדעו לכם שהפשרה היא למען שלמות המשפחה - לא עם הרבי ולא עם היהדות.

אז למה אני מספר את כל זה?  לא הכנתי שום קטע קריאה.  ידעתי שהסכר לא יחזיק מעמד בלחץ.  אבל אחרי שכמה דוברים דיברו, קמתי וניגשתי למיקרופון וכה אמרתי (בערך מאד):
"שמח שכולכם הגעתם ומתרגש מאד.  אנחנו בבית קברות יהודי מקיימים טכס יוגי כזה, אעפס.  יש פה שמות הינדואים שהרבה מהנוכחים לא מבינים; יש בצידם תפילות יהודיות שרוב הנוכחים לא מכיר ולא מבין.  כבר שמעתם על הערך הכ"כ חשוב של אהבה מהדוברים הקודמים.  שמעתם על הנפש הקסומה של ליעם.  גם על זה לא ארחיב.  אני רק רוצה לציין את כל סוגי האנשים שמסביב:  יהודים אדוקים, יהודים שפחות, חבר'ה רוחניים מהיוגה, ובטח עוד כמה זרמים שאין לי מושג מי-נגד-מי.  ואפילו בלתי-מאמין-בכלום כמוני.  ומה שאני רואה פה זה יישום של הערך הכי חשוב בעולם, לדעתי, בדומה לאהבה:  פשרה
compromise
עם כולנו ניישם את עקרון הפשרה, העולם יהיה מקום טוב יותר - אולי. 
ואני מודה לליעם שנתנה לי במה ע"מ לציין את זה." 
י

גלגל הסכר


מצאתי!  מצאתי את התשובה איך להפסיק את הדמעות.  בכל פעם שאני מרגיש אותן מתקרבות, אני מדמין את עצמי אוחז בגלגל הסכר, זה שלידו גדלתי ואותו צלחתי ובמורדו שחיתי.  אני אוחז בגלגל ולאט לאט, כמו איש מים מנוסה, אני מסובב אותו עד שהסכר נסגר.  כ"כ פשוט.  איך לא חשבתי על זה קודם?
(אבל הדמעות, איך לא, ממשיכות  לחלחל.  כנראה שנתפסו ענפי פטל בין מגופי הסכר, או אולי איזו נוטריה.)

י


?אז מה עם הטלפונים

למה אני לא מרים טלפונים ולא עונה לאימיילים?  פחות בגלל שקשה לי ויותר בגלל שפשוט אין לי מה להגיד (גם לאנשים שנכנסים הביתה אין לי בדיוק מה להגיד...מחכה שיגמר כבר כל המצב המוזר הזה).  הדבר היחיד שיש לי להגיד זה תודה.  תודה למי שחושב עלינו ומנגב דמעות ואכפת לו וזוכר וכו' וכו' וכו'.  הנה, אמרתי תודה לכולם.  עכשיו, אני מבין את הצורך של אנשים להתבטא.  בזמן שזו לא צריכה להיות בעיה שלי, אני גם לא רוצה להצטייר כדיקטטור מלים.  מי שרוצה שיכתוב מה שהוא רוצה. מצטער שזה הפוסט הראשון בבלוג החדש, אבל זה מה יש.  בתקווה לפוסטים יותר טובים בעתיד.      א