בזמן מאז שחזרנו מהבית חולים - ליעם בלי אספקת נוזלים בכלל - היא פתאום מתנהגת יפה: לא מאבדת חמצן, אין לה דלקות, היא לא מתנפחת. הכל כ"כ מושלם. למה בכלל לתת לה ללכת? הזהירו אותנו שזה עלול להיות ככה. אנשים שהם על ערש הדווי (ככה אומרים?) פתאום מקבלים משב רוח אחרונה וזה מבלבל את כולם. כמו שציינו כבר בזמן ה"החלטה": סביר להניח שליעם עדיין היתה מסוגלת להיות איתנו לעוד כמה שבועות לפחות - לפחות מבחינה פיזית. אבל לאן זה היה מוביל? י
יום ששי, 3.9.2010
בבוקר, כשהאחות הגיעה, למדנו את מה שכ"כ ברור מאליו אבל איכשהו לא התייחסנו אליו:
שהחמצן שמסופק לליעם דרך המסיכה בעצם שומר אותה בחיים. הוא מכריח חמצן לתוך הגוף. (אני כבר כמה ימים שואל על זה, אבל איכשהו זה נדחק מסדר היום). בקיצור, דיברנו והחלטנו להחליף את המסיכת חמצן והמשאבה במכשיר חמצן הפשוט - זה שמשתמשים בו כבר שנים (הוא לא דוחף חמצן בכח אלא מעודד לנשום). במקביל, לתת לה יותר תרופות ע"מ שלא תרגיש כלום. המורפאין גם מאיט את הנשימה.
אחרי שכל האנשים הלכו הסברנו למיטב מה הולך לקרות. היה הרבה בכי, אבל זה נגמר די מהר.
ב-8 בערב אחות אחת הגיעה בהתנדבות (מחוץ למשמרת שלה ובלי ידיעת החברה שלה) והתקבצו עוד כמה "אנשי תמיכה". היא קיבלה מורפאין (שכבר קיבלה קודם, רק עוד מנה) והחלפנו את המסיכה בצינור שמכניס לה חמצן דרך האף. בלי המסיכה שמענו את הנשימה המאומצת שלה - כי יש לה נוזלים בחזה. חיכינו להרבה דרמה, אבל בעצם לא קרה כלום. ליעם המשיכה לישון ולנשום בשלווה.
ואז ישבנו וסיפרנו סיפורי ליעם. ומיטב נשכבה איתה במיטה, סירקה אותה (ושקעה באיי-פוד שלה). וחיכינו. חיכינו לראות אם היא מראה סימני אי-נוחות. וכל הזמן היתה שלווה טובה מסביב. וחיכינו, פשוט חיכינו.
מיטב נרדמה במיטה עם אחותה הגוססת, מחובקות ביחד.
שבת 4.9
12 שעות אחרי שהורדנו לה את מסיכת החמצן ליעם עדין נושמת מספיק ע"מ לשרוד. ממשיכים לחכות.
בסביבות 4, אני מסתכל על טניס, קוראים לי (תמיד באמצע הספורט!). הולך לקרות כל דקה. הנשימה של ליעם הואטה מאד מאד. הייתי יכול להכנס לפרטים פה, אבל נראה לי שלטובת הקורא המסור נשאיר את זה אבסטרקטי.
ב 6:40 בערב ליעם שלנו מתה. (לאחוז בגלגל הסכר)
מיטב שכבה וחיבקה אותה בכל אותן שעות. לא וויתרה. עד הנשימה האחרונה - ממש.
ואחרי זה מיטב עזרה לטפל בגופה שלה: מרחו בקרם, צחצחו שיניים, סירקו אותה.
איזו גבורה, איזו אהבה. המלים שלי קטנות מידי. איפה אתה, גלגל הסכר?
י
בבוקר, כשהאחות הגיעה, למדנו את מה שכ"כ ברור מאליו אבל איכשהו לא התייחסנו אליו:
שהחמצן שמסופק לליעם דרך המסיכה בעצם שומר אותה בחיים. הוא מכריח חמצן לתוך הגוף. (אני כבר כמה ימים שואל על זה, אבל איכשהו זה נדחק מסדר היום). בקיצור, דיברנו והחלטנו להחליף את המסיכת חמצן והמשאבה במכשיר חמצן הפשוט - זה שמשתמשים בו כבר שנים (הוא לא דוחף חמצן בכח אלא מעודד לנשום). במקביל, לתת לה יותר תרופות ע"מ שלא תרגיש כלום. המורפאין גם מאיט את הנשימה.
אחרי שכל האנשים הלכו הסברנו למיטב מה הולך לקרות. היה הרבה בכי, אבל זה נגמר די מהר.
ב-8 בערב אחות אחת הגיעה בהתנדבות (מחוץ למשמרת שלה ובלי ידיעת החברה שלה) והתקבצו עוד כמה "אנשי תמיכה". היא קיבלה מורפאין (שכבר קיבלה קודם, רק עוד מנה) והחלפנו את המסיכה בצינור שמכניס לה חמצן דרך האף. בלי המסיכה שמענו את הנשימה המאומצת שלה - כי יש לה נוזלים בחזה. חיכינו להרבה דרמה, אבל בעצם לא קרה כלום. ליעם המשיכה לישון ולנשום בשלווה.
ואז ישבנו וסיפרנו סיפורי ליעם. ומיטב נשכבה איתה במיטה, סירקה אותה (ושקעה באיי-פוד שלה). וחיכינו. חיכינו לראות אם היא מראה סימני אי-נוחות. וכל הזמן היתה שלווה טובה מסביב. וחיכינו, פשוט חיכינו.
מיטב נרדמה במיטה עם אחותה הגוססת, מחובקות ביחד.
שבת 4.9
12 שעות אחרי שהורדנו לה את מסיכת החמצן ליעם עדין נושמת מספיק ע"מ לשרוד. ממשיכים לחכות.
בסביבות 4, אני מסתכל על טניס, קוראים לי (תמיד באמצע הספורט!). הולך לקרות כל דקה. הנשימה של ליעם הואטה מאד מאד. הייתי יכול להכנס לפרטים פה, אבל נראה לי שלטובת הקורא המסור נשאיר את זה אבסטרקטי.
ב 6:40 בערב ליעם שלנו מתה. (לאחוז בגלגל הסכר)
מיטב שכבה וחיבקה אותה בכל אותן שעות. לא וויתרה. עד הנשימה האחרונה - ממש.
ואחרי זה מיטב עזרה לטפל בגופה שלה: מרחו בקרם, צחצחו שיניים, סירקו אותה.
איזו גבורה, איזו אהבה. המלים שלי קטנות מידי. איפה אתה, גלגל הסכר?
י
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה