לא עוד
לא עוד צינורות הנשמה.
לא עוד צינורות האכלה.
לא עוד צינורות ניקוז.
לא עוד מיליון תרופות.
לא עוד חיתולים.
לא עוד הקאות.
לא עוד טיפול נמרץ.
לא עוד חדר מיון באמצע הלילה.
לא עוד אמבולנסים.
לא עוד כסא גלגלים.
לא עוד מכונת חמצן.
לא עוד מתקני עמידה.
לא עוד תרפיות.
לא עוד ביקורי רופאים.
לא עוד רמפה של האוטו.לא עוד מתקני הרמה.
לא עוד האכלה בכפית-כפית.
לא עוד הליכה עם ליעם בשכונה.
לא עוד פושטקיות.
לא עוד אאאאאאוווווווו אאאאאוווווווו אאאאאאווווו לתוך הלילה.
לא עוד כאבי גב מלהרים גוף כבד ורכרוכי.
No more Frog & Toad.
No More Curious George.
No more Popleton.
No more Templeton.
לא עוד כרטיסי חניה של הב"ח.
לא עוד וויתורים על הטלוויזיה. היא כולה שלי!
לא עוד "אבא אבא אבא" מחכה לי על המרפסת בשובי הביתה.
לא עוד אר-צ'ו.
לא עוד הלו-היפ.
מדרכות שבורות הן כבר לא בעיה.
גם לא בית עם מדרגות.
או מקומות ציבורים לא נגישים. הכל נגיש עכשיו.
לא עוד בקבוקי מים קטנים עם קש.
לא עוד סכו"מ מיוחד.
אוטובוס מיוחד של ביה"ס לא יעצור יותר ע"י הבית, יוריד רמפה, ויעכב את התנועה. וממנו תרד ליעם מחייכת "אני רעבה".
כבר מתגעגע.
לאן ליעם נעלמה?
הרבה אנשים דיברו בהלוויה ואחריה על ליעם: על איך היא נגעה בחיים שלנו, על האאורה שהפיצה, על השיעורים שלימדה אותנו איך להתמודד עם מיליון קשיים ולהמשיך קדימה בלי להתלונן ועם חיוך על הפנים; איך לאהוב ללא תנאים מוקדמים; איך להנות מהרגע - בלי חשבונות של מה שהיה ומה שאולי יהיה; איך לחיות חיים מלאים עם מוח חסר ופגוע וגוף רעוע - אבל נפש בריאה יותר משל רוב העולם; אפשר להמשיך ולהמשיך...
ליעם לימדה את כולנו - בלי יוצא מהכלל. מי שתפס תפס. אין שיעורי עזר ואין שידור חוזר. המורה סיימה את החומר הנלמד, סגרה את התיק, ועזבה את הכיתה.
אנטומיה של אבל
כל אחד מאיתנו, בני האדם ככלל, מתאבל בצורה אחרת. אני מדבר פה אך ורק על עצמי. אני לא זקוק לחיבוקים או דמעות (של אחרים) או דיבורים רכים או דברי ניחומים. הם לא עושים לי כלום. כשאני חושב על זה, אני בכלל לא עצוב. אני שמח שליעם היתה חלק מחיי, שמח על כל מה שהצלחתי לשאוב ממנה, שמח על כל מה שהשאירה לי, שמח על זה שהיא עוד חזק בתוכי, שמח על כל מה שיכולתי לתת לה, שמח שהיא כבר לא סובלת, שמח שיש לי תמונות, שמח ושמח ושמח. הרבה יותר מהעצב הרגעי על זה שהיא לא פה איתי יותר. בטוח, אין ספק בכלל, שהסכר עוד יחזור ויגלוש מידי פעם. וזה בסדר. זה חלק מהתהליך. אבל זה לא אבל. הקיצער, מבלי לנסות לפגוע באפאחד, אני ממש, אבל ממש לא מבין את כל ענין האבל. האם זה משהו מלאכותי שבני האדם יצרו או האם זה צורך פיזיולוגי (כמו שפילים, למשל, עומדים ימים ע"י גופת פיל מת; או בבונים שסוחבים את גופת תינוקם המת איתם כמה ימים)?
היה לנו קשה להפרד מהגופה, מליעמי שלנו, שעוד היתה טיפה חמימה בזמן שהדוסים גילגלו אותה החוצה. אולי רק בגלל שכמה שעות קודם לכן היא עוד נשמה. אבל בפועל ליעם כבר לא איתנו כמה שבועות. אף שפתחה עיניים מידי פעם, היא כבר לא תיקשרה - כמעט. (אני סבור שהחלק של המוח שלה שחש בדברים ומכיר ומזהה, פעל טוב ממש עד הסוף; אבל שהחלק שמתקשר ומביע כבר היה משותק. זו כמובן השערה בלבד שלעולם תישאר בלתי מפוענחת.) אבל כשאני מתבונן בתמונה שלה אני שלם עם הפרידה שלה. היא עשתה את שלה ואנחנו את שלנו. נגמר כשהיה צריך להגמר. נקודה.
לפיכך פרספקטיבה
לפני כשנה, לא הרבה זמן אחרי שנכנסנו לאחד מהרבה אישפוזים, עשו לליעם
MRI
במוח - אחד מיני רבים. אחרי זה נכנסה הרופאה, שאנחנו מכירים כבר שנים, לדבר איתנו. וכה אמרה (נדמה לי שכבר כתבתי על זה פעם, אבל שווה לחזור):
אין הסבר מדעי למוח של ליעם. ילדה עם מוח כזה לא אמורה להיות מסוגלת לנהוג בכסא גלגלים ולאכול בעזרת עצמה וללכת לבי"ס ולתקשר ולשחק על מחשב ול...... הבנתם את הרעיון. כל מה שליעם עשתה היה הרבה בזכות האופי שלה - משהו שאין למדע דרך למדוד ולהעריך - עדיין. זה רק מדגיש עוד יותר את השמחה של כל דקה שהיתה איתנו כמו שהיא - וממזער כל עצב אפשרי, למי שעוד מנסה בכח להיות עצוב.
י
לא עוד צינורות הנשמה.
לא עוד צינורות האכלה.
לא עוד צינורות ניקוז.
לא עוד מיליון תרופות.
לא עוד חיתולים.
לא עוד הקאות.
לא עוד טיפול נמרץ.
לא עוד חדר מיון באמצע הלילה.
לא עוד אמבולנסים.
לא עוד כסא גלגלים.
לא עוד מכונת חמצן.
לא עוד מתקני עמידה.
לא עוד תרפיות.
לא עוד ביקורי רופאים.
לא עוד רמפה של האוטו.לא עוד מתקני הרמה.
לא עוד האכלה בכפית-כפית.
לא עוד הליכה עם ליעם בשכונה.
לא עוד פושטקיות.
לא עוד אאאאאאוווווווו אאאאאוווווווו אאאאאאווווו לתוך הלילה.
לא עוד כאבי גב מלהרים גוף כבד ורכרוכי.
No more Frog & Toad.
No More Curious George.
No more Popleton.
No more Templeton.
לא עוד כרטיסי חניה של הב"ח.
לא עוד וויתורים על הטלוויזיה. היא כולה שלי!
לא עוד "אבא אבא אבא" מחכה לי על המרפסת בשובי הביתה.
לא עוד אר-צ'ו.
לא עוד הלו-היפ.
מדרכות שבורות הן כבר לא בעיה.
גם לא בית עם מדרגות.
או מקומות ציבורים לא נגישים. הכל נגיש עכשיו.
לא עוד בקבוקי מים קטנים עם קש.
לא עוד סכו"מ מיוחד.
אוטובוס מיוחד של ביה"ס לא יעצור יותר ע"י הבית, יוריד רמפה, ויעכב את התנועה. וממנו תרד ליעם מחייכת "אני רעבה".
כבר מתגעגע.
לאן ליעם נעלמה?
הרבה אנשים דיברו בהלוויה ואחריה על ליעם: על איך היא נגעה בחיים שלנו, על האאורה שהפיצה, על השיעורים שלימדה אותנו איך להתמודד עם מיליון קשיים ולהמשיך קדימה בלי להתלונן ועם חיוך על הפנים; איך לאהוב ללא תנאים מוקדמים; איך להנות מהרגע - בלי חשבונות של מה שהיה ומה שאולי יהיה; איך לחיות חיים מלאים עם מוח חסר ופגוע וגוף רעוע - אבל נפש בריאה יותר משל רוב העולם; אפשר להמשיך ולהמשיך...
ליעם לימדה את כולנו - בלי יוצא מהכלל. מי שתפס תפס. אין שיעורי עזר ואין שידור חוזר. המורה סיימה את החומר הנלמד, סגרה את התיק, ועזבה את הכיתה.
אנטומיה של אבל
כל אחד מאיתנו, בני האדם ככלל, מתאבל בצורה אחרת. אני מדבר פה אך ורק על עצמי. אני לא זקוק לחיבוקים או דמעות (של אחרים) או דיבורים רכים או דברי ניחומים. הם לא עושים לי כלום. כשאני חושב על זה, אני בכלל לא עצוב. אני שמח שליעם היתה חלק מחיי, שמח על כל מה שהצלחתי לשאוב ממנה, שמח על כל מה שהשאירה לי, שמח על זה שהיא עוד חזק בתוכי, שמח על כל מה שיכולתי לתת לה, שמח שהיא כבר לא סובלת, שמח שיש לי תמונות, שמח ושמח ושמח. הרבה יותר מהעצב הרגעי על זה שהיא לא פה איתי יותר. בטוח, אין ספק בכלל, שהסכר עוד יחזור ויגלוש מידי פעם. וזה בסדר. זה חלק מהתהליך. אבל זה לא אבל. הקיצער, מבלי לנסות לפגוע באפאחד, אני ממש, אבל ממש לא מבין את כל ענין האבל. האם זה משהו מלאכותי שבני האדם יצרו או האם זה צורך פיזיולוגי (כמו שפילים, למשל, עומדים ימים ע"י גופת פיל מת; או בבונים שסוחבים את גופת תינוקם המת איתם כמה ימים)?
היה לנו קשה להפרד מהגופה, מליעמי שלנו, שעוד היתה טיפה חמימה בזמן שהדוסים גילגלו אותה החוצה. אולי רק בגלל שכמה שעות קודם לכן היא עוד נשמה. אבל בפועל ליעם כבר לא איתנו כמה שבועות. אף שפתחה עיניים מידי פעם, היא כבר לא תיקשרה - כמעט. (אני סבור שהחלק של המוח שלה שחש בדברים ומכיר ומזהה, פעל טוב ממש עד הסוף; אבל שהחלק שמתקשר ומביע כבר היה משותק. זו כמובן השערה בלבד שלעולם תישאר בלתי מפוענחת.) אבל כשאני מתבונן בתמונה שלה אני שלם עם הפרידה שלה. היא עשתה את שלה ואנחנו את שלנו. נגמר כשהיה צריך להגמר. נקודה.
לפיכך פרספקטיבה
לפני כשנה, לא הרבה זמן אחרי שנכנסנו לאחד מהרבה אישפוזים, עשו לליעם
MRI
במוח - אחד מיני רבים. אחרי זה נכנסה הרופאה, שאנחנו מכירים כבר שנים, לדבר איתנו. וכה אמרה (נדמה לי שכבר כתבתי על זה פעם, אבל שווה לחזור):
אין הסבר מדעי למוח של ליעם. ילדה עם מוח כזה לא אמורה להיות מסוגלת לנהוג בכסא גלגלים ולאכול בעזרת עצמה וללכת לבי"ס ולתקשר ולשחק על מחשב ול...... הבנתם את הרעיון. כל מה שליעם עשתה היה הרבה בזכות האופי שלה - משהו שאין למדע דרך למדוד ולהעריך - עדיין. זה רק מדגיש עוד יותר את השמחה של כל דקה שהיתה איתנו כמו שהיא - וממזער כל עצב אפשרי, למי שעוד מנסה בכח להיות עצוב.
י
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה