מפצח האגוזים

(מיטב, כשתקרא את זה יום אחד, תרביץ לי כנראה.  היא לא תסלח לי על הכותרת היות והיא רוקדת את הבלט המפורסם באותו שם כל שנה.  אבל אני אוהב שהיא מרביצה לי אז שווה לקחת סיכון.)

היי אמא,

הנה אני כותב למישהו מת.  כנראה שלעולם לא אוכל יותר להגיד "את יודעת שאני בד"כ לא פונה למתים במלים".  ובכ"ז  אני קצת כועס שאת מכריחה אותי לכתוב את הפוסט הזה.  אבל מה, כמעט אין ברירה, נכון?  לא היית סולחת לי לעולם אם לא הייתי כותב את הדברים הללו.  ואפילו שאת כבר לא במצב של לסלוח ואפילו שאני לא מחפש ממך סליחה, מה אני יודע על המתים?  אולי הפכת מהמלאך שהיית למכשפה?  למה להסתכן, אה?  אז אני לא שמח לכתוב לך כשאת מתה, אבל באין ברירה ובמקום תפילה כלפי מעלה, כבשתי את עיני בקרקע, עם הנעליים פיניתי את העלים הרטובים, חיפשתי משהו, פישפשתי בעשב העמוק, וישבתי לכתוב.

היה יום סגריר.  לא באמת, היה יום סגרירי.  יצאתי מהמשרד הביתה על האופניים מנסה לנצח את הגשם שרדף אחרי.  איך שאני יוצא מהפארק המרכזי במיד-טאון, יש איזה רמזור שאני צריך לרדת מהאופניים ולחצות בהליכה.  ואיך שאני מחכה לירוק, החסר-בית-ושיניים שעמד על ידי פנה אלי ושאל על האופניים.  כמה מהלכים, כמה עלה (מן הסתם הוא כנראה  מתכנן את תקציבו לשנה החדשה), מתי קנית, וכו'.  קשרנו שיחה של 10 שניות.  ובצד השני של הכביש הוא מראה לי את השקית שבידו ואומר $5.  וכדי שאראה שהכל כשר, הוא שלף אחד מהשקית, פיצח אותו עם האין-שיניים שלו, והראה לי את הבפנוכו.  שאלתי אותו מאיפה יש לו כמות כזו והוא הצביע לאיזה כיוון ואמר שהוא אסף אותם "שם".

האם יתכן שבאמת יש אלוהים והוא באמת מחלק אגוזים למי שאין לו שיניים?  כידוע לך, אמא, אני לא חזק באלוהים וכל אילו.  אבל הנה במרווח קטן גם הקלישאה מתבררת כנכונה אולי וגם אני יושב פה וכותב למתים (ובתור בונוס, טים טיבו ניצח את פיטסבורג - למבינים בלבד).  אל תדאגי, לא נסחפתי.  אני רק חושב על האגוזים והשיניים.

----------

הקיצער, אם היית פה עדיין, היית מאד גאה בי  היום.  לא רק שקשרתי שיחה עם חסר בית (ושיניים), אלא שהבאתי הביתה איזה 5-10 בערך,-כבר-לא-זוכר-מה-זה-קילו פקנים.  את בטח זוכרת (נמאס לי לכתוב "אם לא היית מתה" שוב ושוב ושוב) את החורפים שבהם היית לוקחת אותי ממש בימים כמו היום למטע הפקנים של הקיבוץ לחפש אוצרות. שקיות כביסה ריקות בידנו אנחנו מפשפשים בתוך העשב הגבוה ומתחת לעלים בחיפוש אחרי פקנים שנשארו מהאיסוף.  בקושי מצאנו משהו.  ואם במקרה היינו מוצאים הרבה, מייד היית מתמלאת רגשות אשמה - הרי היבול שייך לקיבוץ - אבל מייד היית מתגברת  כי בכ"ז שלל זה שלל.  שיעור חשוב מס' 1. 

לפקנים היינו מגיעים אחרי שהשארנו  את האופניים איפהשהו במטע והלכנו ברגל בדרך הבוצית - ומי שמכיר את הבוץ הכפר בלומי בחורף יודע שהרגל דורכת ועולה אבל המגף נשאר בבוץ.  או שהיינו מגיעים באיגוף אחורי עם האופניים מהצד של נאות מרדכי ובזחילה מתחת לגדר.  שיעור מס' 2.  גם אחרי שנים, כשחזרתי לפקנים בתור בוגר - הפעם לפני האיסוף - החור בגדר היה עדיין פתח הכניסה וגם נקודת המילוט אם במקרה "משטרת" המטע היתה מגיעה. (לא תאמיני אבל יש דרך הרבה יותר קלה לכל זה:  מסתבר שאת כל הפקנים מאכסנים במיכלים בבית אריזה.  לא טובעים בבוץ, לא שוברים את הגב, לא נתקעים בגשם.  10 דקות פחד והכל נגמר.)

האמת, אהבתי את ההרפתקה ובוודאי שאהבתי את הפקנים, אבל לא אהבתי את הפישפוש הארוך בדשא ומתחת לעלים.  זה היה משעמם.  וראוי לציין שגם לא ממש נהניתי משאר ההרפתקאות שסחבת אותי אליהן: שחיטת תרנגולת (שליקת הראש, מריטת נוצות....וכו'); ניקוי קרפיונים שתפסת; דייג בסכר; זריקת כדור קריקט; נסיעה לילית לכריסמס בבית לחם . . . ועוד כמה שכבר שכחתי.  היה מפחיד, משעמם, מגעיל . . .  אבל במרחק של השנים ובראיה לאחור של האבא שאני עכשיו, איך אפשר שלא להיות גאה בך ולהתגעגע לרוח שבה גידלת אותי?  לימדת אותי דברים שרוב האימהות לא מלמדות את הבנים שלהן.  בלי ספק פתחת אותי לעולם.

----------

גנבת אותם?  אני שואל את חסר-הבית-והשיניים בקול מחושב של אדם לבן מהמעמד הבינוני שעדיין עובד וכנראה ימשיך לעבוד עד סוף ימיו על הגשמת החלום האמריקאי.  והוא מרים עיניים תמימות ואמר "מה פתאום גנבתי....שם (הצביע), שם אספתי אותם" (דווקא האמנתי לו, משום מה)  --   עכשיו, המיד-טאון של אטלנטה די מלא בגורדי שחקים צעצוע כאלו והרבה אספלט ובטון וכמה פארקים.  לא זכור לי שום מטע פקנים באף מקום.  גם לא סיפרתי לו שאני אספן-גנב פקנים עם נסיון וכמות כזו לא מוצאים מתחת עץ אחד.  השקית פלסטיק היתה של החנות Target.  אבל אין חנות כזו בשום מקום בסביבה.  קצת חשוד, אעפס.   אבל הכי לא אהבתי את התשובה שלו  --     הבאזר הוירטואלי שלי מייד זימר את הפזמון שלו כמו חוצקון מתפוצץ "אאאאאאאאאאאאאא".  אידיוט, חשבתי לעצמי, תשובה שגויה.  אם היית אומר שהם גנובים היית מקבל $10 במקום $5.  ומה תעשה עם הכסף, הקשיתי.  הוא פלט איזה שם של fast food שרק כושים שמנים וחסרי שיניים הולכים אליו (הוא דווקא לא היה שמן....רזה מידי....אולי תאכל את הפקנים בעצמך?  תשמין קצת....).  וזו דווקא היתה התשובה הנכונה (הבאזר הווירטואלי נכנס לדממה הראויה לו, פסיכי אחד) כי מייד הרגשתי שעשיתי מצווה.  אני אף פעם לא נותן כסף לחסרי בית ככה סתם.  אבל לברנש הזה גם חסרות שיניים אז מגיע לו.  כן, מגיע לו!!!  במלים אחרות, אמא, נכנסה בי הרוח ההרפתקנית קושרת השיחה והמכורה לפקנים שלך, אז נתתי לו את ה-$5 בשמחה בעבור השקית פקנים הזו.  ושאלתי ואיפה אני אשים את השקית על האופניים (כאילו זו בעיה שלו) ומה אם השקית תקרע בדרך?  אבל החסר בית שלי היה בעל יוזמה, מסתבר.  מייד פנה לפח אשפה הציבורי שבקרבה ושלף שקית נוספת.  לא תודה, אני בסדר.  ורק חשבתי איך מחטאים 5-10 קילו פקנים מהחיידקים שלו או של השקית, שבטח באה מאותו פח.

וזהו, לילה יקירתי.  ממש כמו אז, עליתי על האופניים, מאלתר איכשהו מקום לשקית עם האגוזים, והמשכתי הביתה עם השלל. הטפטוף התחזק כבר והיה קר . . . ומוניה, שבינתיים הקשיב ל'הרי התחזית' והשקיף בדאגה מהחלון לשמים המשתחרים ממערב, בטח היה גוער בך 'מה את לוקחת אותו ביום גשם להרפתקאות האילו שלך . . . ומה אם היה תופס אתכם גשם?' אבל בתוך הלב אולי הוא היה שמח שמישהו מכין את הבן שלו למרתון המכשולים של החיים.

ואז ישבתי, ממש כמו מוניה בזמנו, "יומן השבוע" ברקע, ממש כמו מוניה בזמנו, ופיצחתי את כל ה-5 קילו עם פטיש, פקן, פקן, ממש כמו מוניה בזמנו, ממש כמו לפני 35 שנה.  הנוסטלגיה ממש נזלה ממני עם כל פיצוח.  בום!  בום!  ורק שתדעי שהפקנים מהעיר לא דומים לאחיהם הקיבוצניקים.  הקיבוצניקים, ממש כמו החבר'ה שאוספים אותם, גדולים, שזופים, קליפתם חזקה, קשה לפצח אותם.  גאים ונפוחי אגו.  העירונים, לעומתם, קטנים ושדופים.  לא הושקו בממטרות.  הסתפקו בגשם מזדמן.  קליפתם דקה ועדינה.  מוציאים אאאאוווו קטן כזה כשהפטיש רק נוגע בהם.  בשרם רזה ומועט.  אבל, אמא, אילו זמנים קשים לכלכלה העולמית.  צריך לשמוח עם מה שיש.

ואחרי זה לתנור.  זכרתי - חום נמוך, 20-30 דקות, לבדוק כל הזמן.  זכרתי.    ישבנו, דיברנו, שוחחנו, אכלנו - קיבינימט, הפקנים בתנור.  שכחתי!!!  ממש כמו אז.  אבל מסתבר שהשכחה הזו היא כנראה חלק מהמתכון. אם לא היינו שוכחים הם לא היו קלויים מספיק. זכרתי, תוציא קצת מוקדם, היית אומרת, כי הפקנים ממשיכים לאפות בזמן הקירור.  יצא מ-ש-ה-ו.  פעם היית אומרת שאין כמו טעם של פקנים קלויים - הקראנצ', המתקתקות המפתיעה שהקליה מצליחה להבליט מה"בשר".  וכמעט שצדקת.  רק דבר אחד יותר טוב:  פקנים קלויים גנובים.  והיום כשפיצחתי את היוצאים מהתנור וראיתי את הפנים המופתעים של מיטב אחרי שטעמה אותם, הרגשתי משהו ממך בתוכי.  מעביר מורשת איכשהו.

הקיצער אמא, רוב הכוסות בירה שאני מרים לחיים עם החבר'ה, הם עבורך.

מוחמד עלי וטים טיבו

הכתבה הזו נכתבת כעין תגובה לכתבה זו.

     התמזל מזלי ומרוב זיקנה יצא לי לראות את מוחמד עלי באקשן.  אני, כמו רוב העולם, חושב שהוא המתאגרף הגדול בזמנו.  כנראה גם הגדול בכל הזמנים.  למה הוא כזה גדול?
1.  בגלל הטקטיקה המבריקה של לרחף כמו פרפר, לעקוץ כמו דבורה.  מרקד מסביב ליריביו, מעייף אותם, ומכניס את השמאלית בזמן הנכון למקום הנכון.
2.  בגלל זה שניצח את כל הגדולים בדורו - כשאגרוף במשקל כבד עדיין היה אגרוף במשקל כבד וכשהאלופים כל אחד מהם היה נפיל בדורו.  מעל כל אילו עלי הצליח לבלוט.  לא תמיד אמנם, אבל . . .
3.  בגלל שהוא ידע לחזור מהפסדים וכנגד כל הסיכויים לחזור ולכבוש את הפסגה.
 
אני גם חושב, שוב כמו רובם, שהוא אישיות עצומה.  בענין המלחמה בוויטנאם, כידוע, הוא עשה את מה שקרוב לליבו.  הוא היה איש עקרונות ולא וויתר למרות הסכנה לקריירה שלו. והוא גם ייצג דור שלם.  ממש איש אשכולות, כמו שאומרים.
 
אז אם אני מסכים שהוא היה המתאגרף הגדול אי פעם ושהוא אישיות עצומה, איך זה שהוא לא הספורטאי הגדול בהסטוריה, כפי שהכתבה הזו (ועוד כמה) טוענת?

   החלק הקל והקצר זה שאני לא סבור שאפשר לקחת ספורטאי מסוים ולהשוות את גדולתו לספורטאים במקצועות אחרים.  איך משווים אותו לאמיל זאטופק, רוד לייבר, פלה, ג'ק ניקלאוס, מייקל ג'ורדן, מייקל פלפס...הרשימה עוד ארוכה.  איך אתה משווה מישהו שהולך לחבוט ביריבו עם ספורטאי אחר שמנסה להכניס כדור לטבעת?  אין בסיס להשוואה.  קל ופשוט.  אבל היות וזה מה שבני האדם עושים אם זה נכון לעשות או לא, אני מבסס את הוויכוח שלי על משהו שונה לגמרי.

  אחד הדברים היפים בספורט, כל ספורט, זה שבהשתתפות - בין אם בתחרות ישירה או בתור אוהד - אתה מתנתק מחיי היומיום.  אתה צועק (ומקלל), ומזיע, ומתאמץ, ונקשר רגשית, ומתווכח בלהט (אבל עד גבול מסוים), ושמח, ומתיאש.....וכו'.  הכל הרבה פעמים מחוץ לכל פרופורציה והכל תוך זמן קצר יחסית.  ובעיקר, בלי שום השוואה לחיי היומיום שלך - בהם אתה מנומס ושקול ומאותת בסיבובים ומחושב בכל דבר.  בזמן ספורט - השתתפות או צפיה - אתה מתנתק מכל זה.  שעה-שעתיים של פנטזיה.  ואחרי שנגמר, אתה חוזר לשיגרה.  אבל בשעה-שעתיים הללו אתה מתמכר - ובצדק.  ואיזה יופי זה להשתחרר מצרות היומיום.  ניקוי ראש אמיתי.  רק שלא יקחו לי את האופניים והשחיה והפוטבול והגולף והכדורגל והטניס וה.....הבנו את הרעיון.  והסיבה שאנחנו אוהבים את הדברים הללו הם בגלל ההתנתקות.  דעתו הפרטית של ספורטאי מסוים לא מענינת אותי כל עוד הוא על המגרש.  אני רוצה לראות אותו קופץ גבוה, מבקיע שערים, תופס טאצ'דאון.  לא אכפת לי למי הוא מתפלל, אם בכלל.  לא אכפת לי בעד מי הוא מצביע.  לא אכפת לי איך הוא נוהג בכביש. אכפת לי רק מביצועיו כספורטאי.  (אני כמובן לא תומך באנשים - ספורטאים או לא - שמכים את נשיהם או מעורבים בכל דבר אחר שנוגד את המוסר.  אבל כתבה זו לא עוסקת במקרים קיצונים כאלו.)  לכן אני לא יכול להגדיר את עלי כספורטאי הגדול בעולם על רקע מה שעשה מחוץ לזירת האגרוף.  זה פשוט לא שייך אחד לשני.

   מה שמביא אותי לנקודה הבאה.  עלי השתמש במעמדו כמתאגרף-על ע"מ להדגיש נקודה רגישה.  אין לי בעיה עם זה.  נהפוך הוא:  אני מצדיק את כל מה שעשה ותומך בו. אני הייתי עושה בדיוק אותו דבר אם הייתי במקומו. אבל אני לא מסוגל לקשור את הצעד הפוליטי הזה לספורט.  בחודשים האחרונים של שנת 2011 צצה לה בארה"ב תופעת הטיבומאניה.  היא קרויה ע"ש טים טיבו, שחקן פוטבול מצטיין במכללות שעבר למקצוענים ובניגוד לכל הציפיות הצליח גם שם (לפחות נכון לזמן כתיבת שורות אילו).  תופעת-טיבו, בכינויה העיתונאי, היא לא רק סביב אתלט מחונן ששבר מיתוסים וניפץ תחזיות, אלא גם ובעיקר סביב אישיותו - ואמונתו.  טיבו הצליח לגרום לשחקנים מסביבו (ולמאמנים ולאוהדים) להאמין בו וביכולתו.  בכמה משחקים הוא ממש "יצא מהקבר" (יעני, החזיר את קבוצתו מפיגור בדרך לנצחון בצורה שקרובה יותר לנס) לא מעט בזכות הכריזמה שלו והתכונה לא לוותר לעולם.  וטיבו הביא איתו עוד דבר חשוב:  אמונה נוצרית חזקה.  והוא משתמש בבימה הציבורית ע"מ להפיץ את אמונתו. מיליוני אמריקאים מאושרים שיש מישהו כזה שלא מפחד מהתקשורת להגיד את מה שקרוב לליבו בענין (בין השאר, נגד הפלות, ענין רגיש ביותר בארה"ב).  אנשים מחפשים גיבור.  לאמריקה השמרנית טיבו הגיע בדיוק בזמן.  מהצד השני, יש הרבה אנשים שלמרות הצלחתו המופלאה על המגרש מייחלים לטיבו כשלון רק בשל הטפתו הנוצרית.  אחרים, בקצת יותר עדנה, שואלים אם זה נכון מצידו לנצל את הפופולריות שלו ולהפיץ ולהטיף את אמונתו בפומבי .

   אני לא רואה שום הבדל בין מה שעלי עשה מחוץ לזירה לבין מה שטיבו עושה אל מול המיקרופונים.  למרות הרקע השונה של שני המקרים והתקופות השונות, העקרון כמעט זהה:  עלי השתמש בבימה הציבורית ע"מ להעביר נקודה - ולהשפיע על דעת הקהל במשהו הקרוב לליבו.  טיבו עושה אותו דבר.  אני לא משווה בין האישיות העצומה של עלי לבין זו של טיבו (שמוקדם מידי לשפוט עדיין).  אני רק משווה את ההעובדה שהצטינותם בספורט נתנה לשניהם במה ציבורית (שבלי הספורט לא היו מקבלים) ואת מה ששניהם עשו/עושים מעל במה זו בנושא הקרוב לליבם.  (למען ההגינות צריך לציין שענין הגיוס לא היתה בחירה של עלי.  הענין נכפה עליו.  אנחנו לא יודעים וכנראה לעולם לא נדע  אם עלי היה יוצא נגד המלחמה אם לא היה נדרש להתגייס.  האם גם אז הוא היה מייצג זרם שלם של מתנגדים?  האם היה מסכן קריירה?  וזה אגב הבדל חשוב בין השניים:  עלי סיכן קריירה בעבור עקרון; טיבו לא מסכן כלום אלא פשוט רוכב על גל ההצלחה.  אבל שוב, לא בזה עוסקת הכתבה.)  השאלה היותר חשובה היא, במקרה שעד סוף הקריירה שלו טיבו יחשב כקווטרבק הגדול בכל הזמנים, אם נוכל לקרוא לו הספורטאי הגדול בכל הזמנים בזכות פעילותו מחוץ למגרש - כלומר, הפצתו את הדת הנוצרית?  התשובה ברורה וכמעט אינסטיקטיבית:  'לא' מוחץ.  אז אם ככה, למה אנשים מוכנים להכתיר את עלי כספורטאי הגדול בכל הזמנים בזכות מה שקרה גם מחוץ לזירה?

לסיכום וע"מ שלא יובן לא נכון:  
מוחמד עלי היה וישאר הדמות המופלאה שהוא.  אי אפשר ולא צריך לקחת ממנו את כל מה שהשיג ומה שהוא מייצג.  רק לקרוא לו הספורטאי הגדול בכל הזמנים זה פשוט לא מדויק, מפספס את המטרה, ודוחף את הספורט מקטגוריה של עיסוק לצורך הנאה לקטגוריות החיים האחרות, בעל כרחו.

(אשמח לשמוע תגובות.)

כמו נר ברוח

אתמול התבוננתי בנר - זה שרייצ'ל הדליקה ע"י התמונה של ליעמי - איך הוא דועך.  אתם מכירים את זה כשנר דועך, כן?  כבר אין להבה, אבל הפתיל עדיין אדום כזה.  מפריש עשן מעצבן כזה.  הפתיל רוצה, אבל לא מצליח, לחזור להשתלהב.  מאידך הוא גם לא מצליח למות.  עד שלאט, לאט, לאט הוא נכבה עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת ועוד . . . ולא יכולתי שלא לקשר את הגוויעה הזו לגוויעה ההיא, בייחוד שהנר הספציפי הזה עשה פוזות כאלו ממש ליד התמונה שלה.  וכמה מהמלים של אלטון מדויקות מידי ע"מ לא לצטט:

And it seems to me you lived your life
Like a candle in the wind

ממש ככה, לא?  חיה, חיה טוב, נצצה וזהרה, אבל כל "משב" של איזה ענין בריאותי כלשהו איים לכבות את הלהבה.  אבל . . .

Your candle burned out long before
Your legend ever did

דמעות בכל זאת.