הכתבה הזו נכתבת כעין תגובה לכתבה זו.
התמזל מזלי ומרוב זיקנה יצא לי לראות את מוחמד עלי באקשן. אני, כמו רוב העולם, חושב שהוא המתאגרף הגדול בזמנו. כנראה גם הגדול בכל הזמנים. למה הוא כזה גדול?
1. בגלל הטקטיקה המבריקה של לרחף כמו פרפר, לעקוץ כמו דבורה. מרקד מסביב ליריביו, מעייף אותם, ומכניס את השמאלית בזמן הנכון למקום הנכון.
2. בגלל זה שניצח את כל הגדולים בדורו - כשאגרוף במשקל כבד עדיין היה אגרוף במשקל כבד וכשהאלופים כל אחד מהם היה נפיל בדורו. מעל כל אילו עלי הצליח לבלוט. לא תמיד אמנם, אבל . . .
3. בגלל שהוא ידע לחזור מהפסדים וכנגד כל הסיכויים לחזור ולכבוש את הפסגה.
אני גם חושב, שוב כמו רובם, שהוא אישיות עצומה. בענין המלחמה בוויטנאם, כידוע, הוא עשה את מה שקרוב לליבו. הוא היה איש עקרונות ולא וויתר למרות הסכנה לקריירה שלו. והוא גם ייצג דור שלם. ממש איש אשכולות, כמו שאומרים.
אז אם אני מסכים שהוא היה המתאגרף הגדול אי פעם ושהוא אישיות עצומה, איך זה שהוא לא הספורטאי הגדול בהסטוריה, כפי שהכתבה הזו (ועוד כמה) טוענת?
החלק הקל והקצר זה שאני לא סבור שאפשר לקחת ספורטאי מסוים ולהשוות את גדולתו לספורטאים במקצועות אחרים. איך משווים אותו לאמיל זאטופק, רוד לייבר, פלה, ג'ק ניקלאוס, מייקל ג'ורדן, מייקל פלפס...הרשימה עוד ארוכה. איך אתה משווה מישהו שהולך לחבוט ביריבו עם ספורטאי אחר שמנסה להכניס כדור לטבעת? אין בסיס להשוואה. קל ופשוט. אבל היות וזה מה שבני האדם עושים אם זה נכון לעשות או לא, אני מבסס את הוויכוח שלי על משהו שונה לגמרי.
אחד הדברים היפים בספורט, כל ספורט, זה שבהשתתפות - בין אם בתחרות ישירה או בתור אוהד - אתה מתנתק מחיי היומיום. אתה צועק (ומקלל), ומזיע, ומתאמץ, ונקשר רגשית, ומתווכח בלהט (אבל עד גבול מסוים), ושמח, ומתיאש.....וכו'. הכל הרבה פעמים מחוץ לכל פרופורציה והכל תוך זמן קצר יחסית. ובעיקר, בלי שום השוואה לחיי היומיום שלך - בהם אתה מנומס ושקול ומאותת בסיבובים ומחושב בכל דבר. בזמן ספורט - השתתפות או צפיה - אתה מתנתק מכל זה. שעה-שעתיים של פנטזיה. ואחרי שנגמר, אתה חוזר לשיגרה. אבל בשעה-שעתיים הללו אתה מתמכר - ובצדק. ואיזה יופי זה להשתחרר מצרות היומיום. ניקוי ראש אמיתי. רק שלא יקחו לי את האופניים והשחיה והפוטבול והגולף והכדורגל והטניס וה.....הבנו את הרעיון. והסיבה שאנחנו אוהבים את הדברים הללו הם בגלל ההתנתקות. דעתו הפרטית של ספורטאי מסוים לא מענינת אותי כל עוד הוא על המגרש. אני רוצה לראות אותו קופץ גבוה, מבקיע שערים, תופס טאצ'דאון. לא אכפת לי למי הוא מתפלל, אם בכלל. לא אכפת לי בעד מי הוא מצביע. לא אכפת לי איך הוא נוהג בכביש. אכפת לי רק מביצועיו כספורטאי. (אני כמובן לא תומך באנשים - ספורטאים או לא - שמכים את נשיהם או מעורבים בכל דבר אחר שנוגד את המוסר. אבל כתבה זו לא עוסקת במקרים קיצונים כאלו.) לכן אני לא יכול להגדיר את עלי כספורטאי הגדול בעולם על רקע מה שעשה מחוץ לזירת האגרוף. זה פשוט לא שייך אחד לשני.
מה שמביא אותי לנקודה הבאה. עלי השתמש במעמדו כמתאגרף-על ע"מ להדגיש נקודה רגישה. אין לי בעיה עם זה. נהפוך הוא: אני מצדיק את כל מה שעשה ותומך בו. אני הייתי עושה בדיוק אותו דבר אם הייתי במקומו. אבל אני לא מסוגל לקשור את הצעד הפוליטי הזה לספורט. בחודשים האחרונים של שנת 2011 צצה לה בארה"ב תופעת הטיבומאניה. היא קרויה ע"ש טים טיבו, שחקן פוטבול מצטיין במכללות שעבר למקצוענים ובניגוד לכל הציפיות הצליח גם שם (לפחות נכון לזמן כתיבת שורות אילו). תופעת-טיבו, בכינויה העיתונאי, היא לא רק סביב אתלט מחונן ששבר מיתוסים וניפץ תחזיות, אלא גם ובעיקר סביב אישיותו - ואמונתו. טיבו הצליח לגרום לשחקנים מסביבו (ולמאמנים ולאוהדים) להאמין בו וביכולתו. בכמה משחקים הוא ממש "יצא מהקבר" (יעני, החזיר את קבוצתו מפיגור בדרך לנצחון בצורה שקרובה יותר לנס) לא מעט בזכות הכריזמה שלו והתכונה לא לוותר לעולם. וטיבו הביא איתו עוד דבר חשוב: אמונה נוצרית חזקה. והוא משתמש בבימה הציבורית ע"מ להפיץ את אמונתו. מיליוני אמריקאים מאושרים שיש מישהו כזה שלא מפחד מהתקשורת להגיד את מה שקרוב לליבו בענין (בין השאר, נגד הפלות, ענין רגיש ביותר בארה"ב). אנשים מחפשים גיבור. לאמריקה השמרנית טיבו הגיע בדיוק בזמן. מהצד השני, יש הרבה אנשים שלמרות הצלחתו המופלאה על המגרש מייחלים לטיבו כשלון רק בשל הטפתו הנוצרית. אחרים, בקצת יותר עדנה, שואלים אם זה נכון מצידו לנצל את הפופולריות שלו ולהפיץ ולהטיף את אמונתו בפומבי .
אני לא רואה שום הבדל בין מה שעלי עשה מחוץ לזירה לבין מה שטיבו עושה אל מול המיקרופונים. למרות הרקע השונה של שני המקרים והתקופות השונות, העקרון כמעט זהה: עלי השתמש בבימה הציבורית ע"מ להעביר נקודה - ולהשפיע על דעת הקהל במשהו הקרוב לליבו. טיבו עושה אותו דבר. אני לא משווה בין האישיות העצומה של עלי לבין זו של טיבו (שמוקדם מידי לשפוט עדיין). אני רק משווה את ההעובדה שהצטינותם בספורט נתנה לשניהם במה ציבורית (שבלי הספורט לא היו מקבלים) ואת מה ששניהם עשו/עושים מעל במה זו בנושא הקרוב לליבם. (למען ההגינות צריך לציין שענין הגיוס לא היתה בחירה של עלי. הענין נכפה עליו. אנחנו לא יודעים וכנראה לעולם לא נדע אם עלי היה יוצא נגד המלחמה אם לא היה נדרש להתגייס. האם גם אז הוא היה מייצג זרם שלם של מתנגדים? האם היה מסכן קריירה? וזה אגב הבדל חשוב בין השניים: עלי סיכן קריירה בעבור עקרון; טיבו לא מסכן כלום אלא פשוט רוכב על גל ההצלחה. אבל שוב, לא בזה עוסקת הכתבה.) השאלה היותר חשובה היא, במקרה שעד סוף הקריירה שלו טיבו יחשב כקווטרבק הגדול בכל הזמנים, אם נוכל לקרוא לו הספורטאי הגדול בכל הזמנים בזכות פעילותו מחוץ למגרש - כלומר, הפצתו את הדת הנוצרית? התשובה ברורה וכמעט אינסטיקטיבית: 'לא' מוחץ. אז אם ככה, למה אנשים מוכנים להכתיר את עלי כספורטאי הגדול בכל הזמנים בזכות מה שקרה גם מחוץ לזירה?
התמזל מזלי ומרוב זיקנה יצא לי לראות את מוחמד עלי באקשן. אני, כמו רוב העולם, חושב שהוא המתאגרף הגדול בזמנו. כנראה גם הגדול בכל הזמנים. למה הוא כזה גדול?
1. בגלל הטקטיקה המבריקה של לרחף כמו פרפר, לעקוץ כמו דבורה. מרקד מסביב ליריביו, מעייף אותם, ומכניס את השמאלית בזמן הנכון למקום הנכון.
2. בגלל זה שניצח את כל הגדולים בדורו - כשאגרוף במשקל כבד עדיין היה אגרוף במשקל כבד וכשהאלופים כל אחד מהם היה נפיל בדורו. מעל כל אילו עלי הצליח לבלוט. לא תמיד אמנם, אבל . . .
3. בגלל שהוא ידע לחזור מהפסדים וכנגד כל הסיכויים לחזור ולכבוש את הפסגה.
אני גם חושב, שוב כמו רובם, שהוא אישיות עצומה. בענין המלחמה בוויטנאם, כידוע, הוא עשה את מה שקרוב לליבו. הוא היה איש עקרונות ולא וויתר למרות הסכנה לקריירה שלו. והוא גם ייצג דור שלם. ממש איש אשכולות, כמו שאומרים.
אז אם אני מסכים שהוא היה המתאגרף הגדול אי פעם ושהוא אישיות עצומה, איך זה שהוא לא הספורטאי הגדול בהסטוריה, כפי שהכתבה הזו (ועוד כמה) טוענת?
החלק הקל והקצר זה שאני לא סבור שאפשר לקחת ספורטאי מסוים ולהשוות את גדולתו לספורטאים במקצועות אחרים. איך משווים אותו לאמיל זאטופק, רוד לייבר, פלה, ג'ק ניקלאוס, מייקל ג'ורדן, מייקל פלפס...הרשימה עוד ארוכה. איך אתה משווה מישהו שהולך לחבוט ביריבו עם ספורטאי אחר שמנסה להכניס כדור לטבעת? אין בסיס להשוואה. קל ופשוט. אבל היות וזה מה שבני האדם עושים אם זה נכון לעשות או לא, אני מבסס את הוויכוח שלי על משהו שונה לגמרי.
אחד הדברים היפים בספורט, כל ספורט, זה שבהשתתפות - בין אם בתחרות ישירה או בתור אוהד - אתה מתנתק מחיי היומיום. אתה צועק (ומקלל), ומזיע, ומתאמץ, ונקשר רגשית, ומתווכח בלהט (אבל עד גבול מסוים), ושמח, ומתיאש.....וכו'. הכל הרבה פעמים מחוץ לכל פרופורציה והכל תוך זמן קצר יחסית. ובעיקר, בלי שום השוואה לחיי היומיום שלך - בהם אתה מנומס ושקול ומאותת בסיבובים ומחושב בכל דבר. בזמן ספורט - השתתפות או צפיה - אתה מתנתק מכל זה. שעה-שעתיים של פנטזיה. ואחרי שנגמר, אתה חוזר לשיגרה. אבל בשעה-שעתיים הללו אתה מתמכר - ובצדק. ואיזה יופי זה להשתחרר מצרות היומיום. ניקוי ראש אמיתי. רק שלא יקחו לי את האופניים והשחיה והפוטבול והגולף והכדורגל והטניס וה.....הבנו את הרעיון. והסיבה שאנחנו אוהבים את הדברים הללו הם בגלל ההתנתקות. דעתו הפרטית של ספורטאי מסוים לא מענינת אותי כל עוד הוא על המגרש. אני רוצה לראות אותו קופץ גבוה, מבקיע שערים, תופס טאצ'דאון. לא אכפת לי למי הוא מתפלל, אם בכלל. לא אכפת לי בעד מי הוא מצביע. לא אכפת לי איך הוא נוהג בכביש. אכפת לי רק מביצועיו כספורטאי. (אני כמובן לא תומך באנשים - ספורטאים או לא - שמכים את נשיהם או מעורבים בכל דבר אחר שנוגד את המוסר. אבל כתבה זו לא עוסקת במקרים קיצונים כאלו.) לכן אני לא יכול להגדיר את עלי כספורטאי הגדול בעולם על רקע מה שעשה מחוץ לזירת האגרוף. זה פשוט לא שייך אחד לשני.
מה שמביא אותי לנקודה הבאה. עלי השתמש במעמדו כמתאגרף-על ע"מ להדגיש נקודה רגישה. אין לי בעיה עם זה. נהפוך הוא: אני מצדיק את כל מה שעשה ותומך בו. אני הייתי עושה בדיוק אותו דבר אם הייתי במקומו. אבל אני לא מסוגל לקשור את הצעד הפוליטי הזה לספורט. בחודשים האחרונים של שנת 2011 צצה לה בארה"ב תופעת הטיבומאניה. היא קרויה ע"ש טים טיבו, שחקן פוטבול מצטיין במכללות שעבר למקצוענים ובניגוד לכל הציפיות הצליח גם שם (לפחות נכון לזמן כתיבת שורות אילו). תופעת-טיבו, בכינויה העיתונאי, היא לא רק סביב אתלט מחונן ששבר מיתוסים וניפץ תחזיות, אלא גם ובעיקר סביב אישיותו - ואמונתו. טיבו הצליח לגרום לשחקנים מסביבו (ולמאמנים ולאוהדים) להאמין בו וביכולתו. בכמה משחקים הוא ממש "יצא מהקבר" (יעני, החזיר את קבוצתו מפיגור בדרך לנצחון בצורה שקרובה יותר לנס) לא מעט בזכות הכריזמה שלו והתכונה לא לוותר לעולם. וטיבו הביא איתו עוד דבר חשוב: אמונה נוצרית חזקה. והוא משתמש בבימה הציבורית ע"מ להפיץ את אמונתו. מיליוני אמריקאים מאושרים שיש מישהו כזה שלא מפחד מהתקשורת להגיד את מה שקרוב לליבו בענין (בין השאר, נגד הפלות, ענין רגיש ביותר בארה"ב). אנשים מחפשים גיבור. לאמריקה השמרנית טיבו הגיע בדיוק בזמן. מהצד השני, יש הרבה אנשים שלמרות הצלחתו המופלאה על המגרש מייחלים לטיבו כשלון רק בשל הטפתו הנוצרית. אחרים, בקצת יותר עדנה, שואלים אם זה נכון מצידו לנצל את הפופולריות שלו ולהפיץ ולהטיף את אמונתו בפומבי .
אני לא רואה שום הבדל בין מה שעלי עשה מחוץ לזירה לבין מה שטיבו עושה אל מול המיקרופונים. למרות הרקע השונה של שני המקרים והתקופות השונות, העקרון כמעט זהה: עלי השתמש בבימה הציבורית ע"מ להעביר נקודה - ולהשפיע על דעת הקהל במשהו הקרוב לליבו. טיבו עושה אותו דבר. אני לא משווה בין האישיות העצומה של עלי לבין זו של טיבו (שמוקדם מידי לשפוט עדיין). אני רק משווה את ההעובדה שהצטינותם בספורט נתנה לשניהם במה ציבורית (שבלי הספורט לא היו מקבלים) ואת מה ששניהם עשו/עושים מעל במה זו בנושא הקרוב לליבם. (למען ההגינות צריך לציין שענין הגיוס לא היתה בחירה של עלי. הענין נכפה עליו. אנחנו לא יודעים וכנראה לעולם לא נדע אם עלי היה יוצא נגד המלחמה אם לא היה נדרש להתגייס. האם גם אז הוא היה מייצג זרם שלם של מתנגדים? האם היה מסכן קריירה? וזה אגב הבדל חשוב בין השניים: עלי סיכן קריירה בעבור עקרון; טיבו לא מסכן כלום אלא פשוט רוכב על גל ההצלחה. אבל שוב, לא בזה עוסקת הכתבה.) השאלה היותר חשובה היא, במקרה שעד סוף הקריירה שלו טיבו יחשב כקווטרבק הגדול בכל הזמנים, אם נוכל לקרוא לו הספורטאי הגדול בכל הזמנים בזכות פעילותו מחוץ למגרש - כלומר, הפצתו את הדת הנוצרית? התשובה ברורה וכמעט אינסטיקטיבית: 'לא' מוחץ. אז אם ככה, למה אנשים מוכנים להכתיר את עלי כספורטאי הגדול בכל הזמנים בזכות מה שקרה גם מחוץ לזירה?
לסיכום וע"מ שלא יובן לא נכון:
מוחמד עלי היה וישאר הדמות המופלאה שהוא. אי אפשר ולא צריך לקחת ממנו את כל מה שהשיג ומה שהוא מייצג. רק לקרוא לו הספורטאי הגדול בכל הזמנים זה פשוט לא מדויק, מפספס את המטרה, ודוחף את הספורט מקטגוריה של עיסוק לצורך הנאה לקטגוריות החיים האחרות, בעל כרחו.
(אשמח לשמוע תגובות.)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה