כרגיל, אני שולף מהמותן בלי תכנון מוקדם. כל מה שיבוא אחרי משפט זה כנראה יהיה מאד לא פופולרי, אבל זו לא בעיה שלי. אולי כל זה ישמע מצליף מידי, אבל האמת פשוט פורצת ממני על רקע כל הצביעות שמסביב.
אריק איינשטיין מת. אני לא עצוב. אני כמובן גם לא שמח - לא כשא"א נפטר ולא כשאף אחד אחר נפטר. אבל אני לא מסוגל להעמיד פנים ולהיות צבוע ולהכריז שאני באבל.
קודם כל, הוא לא היה חבר אישי. כמו רבים אחרים, גם את הילדות והנערות וימי הצבא שלי' השירים שלו ליוו. והזדהינו עם המלים תמיד הרגשנו בבית עם השירים שלו (אפילו שלדעתי הוא תמיד שר על ארץ ישראל הישנה והטובה - תל אביב האשכנזית של שנות ה-50, 60, 70, 80; אבל לא ישראל העכשווית; אבל זה נושא נפרד). אבל אף פעם לא הרגשתי שהוא מייצג אותי או שאני קרוב אליו. אז גם עכשיו זה לא קורה.
שנית כל, זה אולי ישמע אכזרי, אבל אני באופן טבעי מייד מפשט ומנתח. ובכן, בואו נודה בזה: הבן-אדם (צריך כבר להגיד בר-מינן, לא?) לא חי הכי בריא, בלשון המעטה. עישן כל החיים שלו והיו שם גם יותר מסתם סיגריות. וקראתי איפהשהו שמי שמעשן כ"כ הרבה הרבה יותר פגיע לענין ההוא שהרג אותו. אני לא עצוב על מי שמת ככה - אני עצוב על כל מי שחי ככה. אני רציני בזה. יש אנשים שאני לא מכיר בכלל וזה עדיין מעציב אותי שהם מחרבנים את החיים שלהם עם סגנון חיים לא בריא. (והאמת היא שאני קצת שמח עבור מי שמת ככה. לפחות זה מוות מהיר בלי הרבה סבל.)
אני גם צופה בכל ההמונים ש"באו ללוות אותו בדרכו האחרונה". אני תמיד חושב על אילו שהולכים להלוויות של זרים. אתם באמת עצובים או שאתם הולכים לראות אחרים בעצבם (שאולי בעצמם באים לראות אחרים בעצבם (שאולי בעצמם באים לראות אחרים….)...) אני אישית לא הייתי עצוב לא בהלוויות של ההורים שלי ולא בהלוויה של ליעם. בכיתי, אבל לא מעצב. אז אתם רוצים להגיד לי שכאלו שלא מחוברים רגשית לא"א באמת עצובים? או שהם רק הולכים לראות את כל המי-ומי של ת"א מזילים דמעה? וכמובן להיראות עצובים - לא פחות חשוב.
קצת פרספקטיבה, לקראת קינוח: א"א היה בן 74. מותו אתמול אולי היה בלתי צפוי אעפס, אבל בתמונה היותר רחבה רוב האנשים בעולמנו מתים איפהשהו בין 70 ל-90. אז זה לא היה לגמרי בלתי צפוי. אם לא אתמול, אז אולי זה היה קורה עוד חצי שנה, שנה, 5 שנים. מה הנקודה שלי? שלהיות "עצוב" כשמישהו עובר מהעולם הזה לבית קברות זה לא עצוב כמו לראות אותו דועך. להפך - יש פה הקלה. וגם כל ענין המוות הזה, שנגעתי בו כבר כמה פעמים באופן אישי וגם נגעתי בו מע"ג הבלוג הזה, מה יש לנו שאנחנו מתעצבים עליו? צריך לשמוח ולחגוג את כל מה שא"א עשה בחייו ואת שלל השירים שהשאיר לנו להנות מהם לתמיד - ולהפסיק עם ה"עצב" הזה.
אוקיי, אפרופו עצב: עצב - או כל הרגשה אחרת - מרגישים בלב וברגש. עבורי עצב זה ענין מאד אישי. אמנם לרוב אני לא עצוב, אבל יש כמובן רגעים שבהם אני כ"כ מתגעגע לליעם שהעיניים שלי דומעות. לא בדיוק עצב. ובאותם רגעים טוב לי עם עצמי. אני לא צריך להיראות בכיכר העיר שיראו אותי בוכה. אז מה כל ההתקהלות הציבורית הזו? אתה עצוב? שב בבית ושים דיסק שלו.
אני ואתה נשנה את העולם. כמה אירוני. לא ממש. לא שינית כלום. אבל אם אנשים צעירים ילמדו מאורח החיים הלא-בריא שלו, אז אולי אחרי מותו הוא ישנה את העולם. אל תבנו על זה.
אני ואתה נשנה את העולם. בשביל לשנות צריך לעשות - לא רק לדבר, לא רק להאמין. (מה אני מדבר? אני בעצמי רק מדבר….טוב, לפחות אני לא מאמין…)
ורק להבהרה לכל מי שרוצה להרוג אותי: כל הנאמר לעיל לא בא להפחית מהגדולה של א"א כאמן. על זה אין וויכוח (כלומר, כל אחד וטעמו, אבל עם הפופולריות של השירים שלו קשה להתווכח.) אין קשר בין הדברים. הנאמר לעיל הוא לא על א"א אלא על ההתנהגות של העדר.
אז הנה הפרידה שלי גם מהמאמר האומלל הזה וגם מא"א: החיים שלי לא השתנו במאומה. אמשיך להנות מהשירים שלו כמו שנהניתי מהם עד היום - לא יותר ולא פחות. נקודה.
סע לאט.
