צער וכאב, מה איתם?
לאחרונה קראתי שתמיר, הבן של אבי כהן, אמר ש"הכאב והצער יישארו לנצח". אני מצטער עבור תמיר שהוא מרגיש ככה. מאחל לו שבמשך הזמן הוא איכשהו ימצא שהכאב והצער לא חייבים להשאר לנצח. לא חייבים. ושאפשר להנציח את הזכרונות והאהבה והכיף והצחוק - וגם את הזמנים הפחות טובים - בלי להתעטף בעננת צער וכאב. למה אי אפשר לשים את הצער והכאב בצד? אני יודע, אני יודע: יותר קל לדבר מאשר לעשות. אבל רגע, אני לא איבדתי את ליעם לא מזמן? אנשים רבים נופלים למלכודת הצער והכאב. רבים לא מצליחים לצאת מזה. רבים כמעט בוחרים להשאר בזה. לא אני. כלומר, אני מקווה שלא אני. כרגע הולך טוב ואני לא חש לא צער מתמיד (פה ושם הבלחות קצרות) ובטח לא כאב. זה נכון שלכל אחד יש את האבל הפרטי והאישי שלו....
אובדן
....אבל יש דברים משותפים לכל האבלים. בעצם אני ארחיב את זה קצת: יש דברים משותפים לכל אילו שמתמודדים עם אובדן. אובדן יכול להיות של הרבה דברים: מוות של מישהו יקר, גירושים, פיטורים, וכו'. אז יגיד הסניגור: אבל מה, אתה משווה אבל כתוצאה ממוות לאיבוד עבודה? לגמרי! והיות ועברתי את שניהם, אני יכול להעיד באופן אישי ששניהם מאד מאד ברי השוואה. אובדן הוא אובדן. וכשהאובדן הוא טראומתי או אפילו "רק" קשה, הסיבה לאובדן כמעט לא משחקת תפקיד. האובדן עצמו הוא מה שמודגש. אבסטרקטי מידי? הנה דוגמה (טיפשית ומופשטת מידי, אבל מדגימה טוב):
מתיתיהו בן ה-5 איבד את הדובי האהוב עליו. מתיתיהו כבר שבועיים לא אוכל ולא משחק עם חברים ולא מצליח להירדם בלי הדובי. הוא רק רוצה את הדובי שלו בחזרה.
מטילדה בת ה-65 עברה התקפת לב קשה. למרות שהצליחה לשרוד, היא לא מצליחה לחזור לעשות את כל הדברים שאהבה לעשות. היא מוצאת את עצמה צמודה לבית, תלויה בתרופות וברופאים, ולמרות התמיכה המשפחתית והחברתית במצבה, מכורח המציאות היא מוצאת את עצמה מחוץ למעגל החברתי הקודם שלה, שהיה קשור לפעילויות הרבות שבהן השתתפה. עבורה זה הרבה יותר משינוי גופני. היא איבדה את החיים שהיו לה קודם. והיא לא מצליחה לקום בבוקר ולחייך.
בכוונה לא הכנסתי אובדנים רציניים (כמו מוות) לדוגמה. בכוונה השתמשתי בגילאים שונים וקיצונים. בכוונה הפשטתי מאד. מתיתיהו ומטילדה כל אחד מהם חווה אובדן משמעותי עבור עצמו/עצמה. שניהם איבדו שמחת חיים כתוצאה מהאובדן. למרות ששני האובדנים שונים באופיים או בסיבתם, לגבי המאבד הם אותו דבר. יש מבין או שרק סיבכתי? כמובן שלכל כלל יש יוצא מן הכלל וכל זה, אבל גם זה לא חשוב ולא רלבנטי כרגע. אפשר עוד להרחיב המון בנושא והאמת היא שאני קורא ספר בנידון ממש בימים אילו. אבל בסופו של דבר יש את האובדן עצמו.
טוב, לאן כל הפלספ' הזה לוקח אותנו? לנקודת ההתחלה (איך לא?). שלהרבה סוגי אובדן יש הרבה מכנים משותפים. ו...שרצוי להפריד בין האובדן (שלנצח ישאר אובדן) לבין הצער והכאב - שאין שום סיבה שילוו אותנו כל החיים. יש דרכים להתגבר עליהם ולעבור אותם. במלים אחרות, למצוא את שמחת החיים למרות האובדן ומבלי להתכחש אליו. לדעתי כל דבר הוא בר הבראה. אין שום משקע בעולם שאנחנו חייבים לחיות איתו ולשאת אותו לנצח ולתת לו להכתיב לנו את היומיום.
סיכום (או אולי רק התחלה)
אולי אני טיפש ואולי אני תמים ואולי אני חי בהכחשה מתמדת. אבל אני לא חי בכאב. אני כל הזמן שואל את עצמי מה לא בסדר איתי. למה אני לא חש בכאב אחרי שאיבדתי את היקר מכל? ואפילו שכשאני כותב את המלים האילו מבצבצות לי כמה דמעות (או שאולי זה הזית החריף שנגסתי בו בין לגימות בירה), אילו לא דמעות כאב. הבלחות צער אני חושב שיש פה ושם, למרות שאני לא בדיוק סגור על ההגדרה של צער. כאב בטוח לא. בכלל, מה זה צער? האם אני מצטער (זה השורש, לא) שליעם לא פה, לא איתי? בוודאי שאני מתגעגע אליה והייתי רוצה אותה איתי, אבל לא בכל מחיר. לא אם אין לה איכות חיים והיא רק סובלת. המציאות היא המציאות ואני לא מתווכח איתה ולא מנסה לשנות אותה ולא משחק את משחק ה"מה אם". ליעם סבלה. היא לא מתה סתם ככה. זו היתה החלטה שלנו לאפשר לה להפסיק לסבול. בזמן ההחלטה הרגשנו הרבה כאב וצער (של פרידה). היום אני לא חש אף אחד מאילו. ככה הגלגל הסתובב לו וזה מה יש. זה ככה פשוט בשבילי.
ואולי אני פשוט נכה רגשית שלא מסוגל להרגיש כאב. אני זוכר שבהלוויות של אבא ואמא גם לא "הצלחתי" להרגיש כאב. אז זה בעצם סיכום פליטות הפה שלי בענין. אז למה זו אולי רק התחלה? כי זו באמת רק תחילת הדרך. ויכול להיות שכל הבלה-בלה הזה תתברר באמת כפליטת פה ארורה ושאני באמת נמצא בהכחשה עצמית או איך שקוראים לזה.
כתבו עליו בעיתון, הו פנחס, מה עשו לך העיתונים
לפני כמה חודשים ראיינה אותי איזו גיברת עבור הירחון
Atlanta Parent Magazine
הכתבה התפרסמה בגליון פברואר. הנה הלינק. עמ' 45.
התמונה צולמה במרץ 2009, כמה חודשים לפני תחילת ההדרדרות, בבת מצווה של מיטב.
(אבל בעצם שמי יצא לגדולה כבר באמצע שנות ה-70. אז הגיע צוות טלוויזיה אמריקאית לקיבוץ לצלם אותי עבור תכנית טלוויזיה אמריקאית ידועה ואהודה על ילדים בעולם בתור הילד מישראל.)
י
לאחרונה קראתי שתמיר, הבן של אבי כהן, אמר ש"הכאב והצער יישארו לנצח". אני מצטער עבור תמיר שהוא מרגיש ככה. מאחל לו שבמשך הזמן הוא איכשהו ימצא שהכאב והצער לא חייבים להשאר לנצח. לא חייבים. ושאפשר להנציח את הזכרונות והאהבה והכיף והצחוק - וגם את הזמנים הפחות טובים - בלי להתעטף בעננת צער וכאב. למה אי אפשר לשים את הצער והכאב בצד? אני יודע, אני יודע: יותר קל לדבר מאשר לעשות. אבל רגע, אני לא איבדתי את ליעם לא מזמן? אנשים רבים נופלים למלכודת הצער והכאב. רבים לא מצליחים לצאת מזה. רבים כמעט בוחרים להשאר בזה. לא אני. כלומר, אני מקווה שלא אני. כרגע הולך טוב ואני לא חש לא צער מתמיד (פה ושם הבלחות קצרות) ובטח לא כאב. זה נכון שלכל אחד יש את האבל הפרטי והאישי שלו....
אובדן
....אבל יש דברים משותפים לכל האבלים. בעצם אני ארחיב את זה קצת: יש דברים משותפים לכל אילו שמתמודדים עם אובדן. אובדן יכול להיות של הרבה דברים: מוות של מישהו יקר, גירושים, פיטורים, וכו'. אז יגיד הסניגור: אבל מה, אתה משווה אבל כתוצאה ממוות לאיבוד עבודה? לגמרי! והיות ועברתי את שניהם, אני יכול להעיד באופן אישי ששניהם מאד מאד ברי השוואה. אובדן הוא אובדן. וכשהאובדן הוא טראומתי או אפילו "רק" קשה, הסיבה לאובדן כמעט לא משחקת תפקיד. האובדן עצמו הוא מה שמודגש. אבסטרקטי מידי? הנה דוגמה (טיפשית ומופשטת מידי, אבל מדגימה טוב):
מתיתיהו בן ה-5 איבד את הדובי האהוב עליו. מתיתיהו כבר שבועיים לא אוכל ולא משחק עם חברים ולא מצליח להירדם בלי הדובי. הוא רק רוצה את הדובי שלו בחזרה.
מטילדה בת ה-65 עברה התקפת לב קשה. למרות שהצליחה לשרוד, היא לא מצליחה לחזור לעשות את כל הדברים שאהבה לעשות. היא מוצאת את עצמה צמודה לבית, תלויה בתרופות וברופאים, ולמרות התמיכה המשפחתית והחברתית במצבה, מכורח המציאות היא מוצאת את עצמה מחוץ למעגל החברתי הקודם שלה, שהיה קשור לפעילויות הרבות שבהן השתתפה. עבורה זה הרבה יותר משינוי גופני. היא איבדה את החיים שהיו לה קודם. והיא לא מצליחה לקום בבוקר ולחייך.
בכוונה לא הכנסתי אובדנים רציניים (כמו מוות) לדוגמה. בכוונה השתמשתי בגילאים שונים וקיצונים. בכוונה הפשטתי מאד. מתיתיהו ומטילדה כל אחד מהם חווה אובדן משמעותי עבור עצמו/עצמה. שניהם איבדו שמחת חיים כתוצאה מהאובדן. למרות ששני האובדנים שונים באופיים או בסיבתם, לגבי המאבד הם אותו דבר. יש מבין או שרק סיבכתי? כמובן שלכל כלל יש יוצא מן הכלל וכל זה, אבל גם זה לא חשוב ולא רלבנטי כרגע. אפשר עוד להרחיב המון בנושא והאמת היא שאני קורא ספר בנידון ממש בימים אילו. אבל בסופו של דבר יש את האובדן עצמו.
טוב, לאן כל הפלספ' הזה לוקח אותנו? לנקודת ההתחלה (איך לא?). שלהרבה סוגי אובדן יש הרבה מכנים משותפים. ו...שרצוי להפריד בין האובדן (שלנצח ישאר אובדן) לבין הצער והכאב - שאין שום סיבה שילוו אותנו כל החיים. יש דרכים להתגבר עליהם ולעבור אותם. במלים אחרות, למצוא את שמחת החיים למרות האובדן ומבלי להתכחש אליו. לדעתי כל דבר הוא בר הבראה. אין שום משקע בעולם שאנחנו חייבים לחיות איתו ולשאת אותו לנצח ולתת לו להכתיב לנו את היומיום.
סיכום (או אולי רק התחלה)
אולי אני טיפש ואולי אני תמים ואולי אני חי בהכחשה מתמדת. אבל אני לא חי בכאב. אני כל הזמן שואל את עצמי מה לא בסדר איתי. למה אני לא חש בכאב אחרי שאיבדתי את היקר מכל? ואפילו שכשאני כותב את המלים האילו מבצבצות לי כמה דמעות (או שאולי זה הזית החריף שנגסתי בו בין לגימות בירה), אילו לא דמעות כאב. הבלחות צער אני חושב שיש פה ושם, למרות שאני לא בדיוק סגור על ההגדרה של צער. כאב בטוח לא. בכלל, מה זה צער? האם אני מצטער (זה השורש, לא) שליעם לא פה, לא איתי? בוודאי שאני מתגעגע אליה והייתי רוצה אותה איתי, אבל לא בכל מחיר. לא אם אין לה איכות חיים והיא רק סובלת. המציאות היא המציאות ואני לא מתווכח איתה ולא מנסה לשנות אותה ולא משחק את משחק ה"מה אם". ליעם סבלה. היא לא מתה סתם ככה. זו היתה החלטה שלנו לאפשר לה להפסיק לסבול. בזמן ההחלטה הרגשנו הרבה כאב וצער (של פרידה). היום אני לא חש אף אחד מאילו. ככה הגלגל הסתובב לו וזה מה יש. זה ככה פשוט בשבילי.
ואולי אני פשוט נכה רגשית שלא מסוגל להרגיש כאב. אני זוכר שבהלוויות של אבא ואמא גם לא "הצלחתי" להרגיש כאב. אז זה בעצם סיכום פליטות הפה שלי בענין. אז למה זו אולי רק התחלה? כי זו באמת רק תחילת הדרך. ויכול להיות שכל הבלה-בלה הזה תתברר באמת כפליטת פה ארורה ושאני באמת נמצא בהכחשה עצמית או איך שקוראים לזה.
כתבו עליו בעיתון, הו פנחס, מה עשו לך העיתונים
לפני כמה חודשים ראיינה אותי איזו גיברת עבור הירחון
Atlanta Parent Magazine
הכתבה התפרסמה בגליון פברואר. הנה הלינק. עמ' 45.
התמונה צולמה במרץ 2009, כמה חודשים לפני תחילת ההדרדרות, בבת מצווה של מיטב.
(אבל בעצם שמי יצא לגדולה כבר באמצע שנות ה-70. אז הגיע צוות טלוויזיה אמריקאית לקיבוץ לצלם אותי עבור תכנית טלוויזיה אמריקאית ידועה ואהודה על ילדים בעולם בתור הילד מישראל.)
י
