יום שבת, 29 בינואר 2011

המשך ההתכחשות

צער וכאב, מה איתם?
לאחרונה קראתי שתמיר, הבן של אבי כהן, אמר ש"הכאב והצער יישארו לנצח".  אני מצטער עבור תמיר שהוא מרגיש ככה.  מאחל לו שבמשך הזמן הוא איכשהו  ימצא שהכאב והצער לא חייבים להשאר לנצח.  לא חייבים. ושאפשר להנציח את הזכרונות והאהבה והכיף והצחוק - וגם את הזמנים הפחות טובים - בלי להתעטף בעננת צער וכאב.  למה אי אפשר לשים את הצער והכאב בצד?  אני יודע, אני יודע:  יותר קל לדבר מאשר לעשות.  אבל רגע, אני לא איבדתי את ליעם לא מזמן?   אנשים רבים נופלים למלכודת הצער והכאב.  רבים לא מצליחים לצאת מזה.  רבים כמעט בוחרים להשאר בזה.  לא אני.  כלומר, אני מקווה שלא אני.  כרגע הולך טוב ואני לא חש לא צער מתמיד (פה ושם הבלחות קצרות) ובטח לא כאב.  זה נכון שלכל אחד יש את האבל הפרטי והאישי שלו.... 

אובדן

....אבל יש דברים משותפים לכל האבלים.  בעצם אני ארחיב את זה קצת:  יש דברים משותפים לכל אילו שמתמודדים עם אובדן.  אובדן יכול להיות של הרבה דברים:  מוות של מישהו יקר, גירושים, פיטורים, וכו'.  אז יגיד הסניגור: אבל מה, אתה משווה אבל כתוצאה ממוות לאיבוד עבודה?  לגמרי!  והיות ועברתי את שניהם, אני יכול להעיד באופן אישי ששניהם מאד מאד ברי השוואה.  אובדן הוא אובדן.  וכשהאובדן הוא טראומתי או אפילו "רק" קשה, הסיבה לאובדן כמעט לא משחקת תפקיד.  האובדן עצמו הוא מה שמודגש.  אבסטרקטי מידי?  הנה דוגמה (טיפשית ומופשטת מידי, אבל מדגימה טוב):
מתיתיהו בן ה-5 איבד את הדובי האהוב עליו.  מתיתיהו כבר שבועיים לא אוכל ולא משחק עם חברים ולא מצליח להירדם בלי הדובי.  הוא רק רוצה את הדובי שלו בחזרה.
מטילדה בת ה-65 עברה התקפת לב קשה.  למרות שהצליחה לשרוד, היא לא מצליחה לחזור לעשות את כל הדברים שאהבה לעשות.  היא מוצאת את עצמה צמודה לבית, תלויה בתרופות וברופאים, ולמרות התמיכה המשפחתית והחברתית במצבה, מכורח המציאות היא מוצאת את עצמה מחוץ למעגל החברתי הקודם שלה, שהיה קשור לפעילויות הרבות שבהן השתתפה.  עבורה זה הרבה יותר משינוי גופני.  היא איבדה את החיים שהיו לה קודם. והיא לא מצליחה לקום בבוקר ולחייך.

בכוונה לא הכנסתי אובדנים רציניים (כמו מוות) לדוגמה.  בכוונה השתמשתי בגילאים שונים וקיצונים.  בכוונה הפשטתי מאד. מתיתיהו ומטילדה כל אחד מהם חווה אובדן משמעותי עבור עצמו/עצמה.  שניהם איבדו שמחת חיים כתוצאה מהאובדן.  למרות ששני האובדנים שונים באופיים או בסיבתם, לגבי המאבד הם אותו דבר.  יש מבין או שרק סיבכתי?  כמובן שלכל כלל יש יוצא מן הכלל וכל זה, אבל גם זה לא חשוב ולא רלבנטי כרגע. אפשר עוד להרחיב המון בנושא והאמת היא שאני קורא ספר בנידון ממש בימים אילו.  אבל בסופו של דבר יש את האובדן עצמו.

טוב, לאן כל הפלספ' הזה לוקח אותנו?  לנקודת ההתחלה (איך לא?).  שלהרבה סוגי אובדן יש הרבה מכנים משותפים.  ו...שרצוי להפריד בין האובדן (שלנצח ישאר אובדן) לבין הצער והכאב - שאין שום סיבה שילוו אותנו כל החיים.  יש דרכים להתגבר עליהם ולעבור אותם.  במלים אחרות, למצוא את שמחת החיים למרות האובדן ומבלי להתכחש אליו.  לדעתי כל דבר הוא בר הבראה.  אין שום משקע בעולם שאנחנו חייבים לחיות איתו ולשאת אותו לנצח ולתת לו להכתיב לנו את היומיום.


סיכום (או אולי רק התחלה)

אולי אני טיפש ואולי אני תמים ואולי אני חי בהכחשה מתמדת.  אבל אני לא חי בכאב.  אני כל הזמן שואל את עצמי מה לא בסדר איתי.  למה אני לא חש בכאב אחרי שאיבדתי את היקר מכל?  ואפילו שכשאני כותב את המלים האילו מבצבצות לי כמה דמעות (או שאולי זה הזית החריף שנגסתי בו בין לגימות בירה), אילו לא דמעות כאב.  הבלחות צער אני חושב שיש פה ושם, למרות שאני לא בדיוק סגור על ההגדרה של צער.  כאב בטוח לא.  בכלל, מה זה צער?  האם אני מצטער (זה השורש, לא) שליעם לא פה, לא איתי?  בוודאי שאני מתגעגע אליה והייתי רוצה אותה איתי, אבל לא בכל מחיר.  לא אם אין לה איכות חיים והיא רק סובלת.  המציאות היא המציאות ואני לא מתווכח איתה ולא מנסה לשנות אותה ולא משחק את משחק ה"מה אם".  ליעם סבלה.  היא לא מתה סתם ככה.  זו היתה החלטה שלנו לאפשר לה להפסיק לסבול.  בזמן ההחלטה הרגשנו הרבה כאב וצער (של פרידה).  היום אני לא חש אף אחד מאילו.  ככה הגלגל הסתובב לו וזה מה יש.  זה ככה פשוט בשבילי.

ואולי אני פשוט נכה רגשית שלא מסוגל להרגיש כאב.  אני זוכר שבהלוויות של אבא ואמא גם לא "הצלחתי" להרגיש כאב.  אז זה בעצם סיכום פליטות הפה שלי בענין.  אז למה זו אולי רק התחלה?  כי זו באמת רק תחילת הדרך.  ויכול להיות שכל הבלה-בלה הזה תתברר באמת כפליטת פה ארורה ושאני באמת נמצא בהכחשה עצמית או איך שקוראים לזה. 


כתבו עליו בעיתון, הו פנחס, מה עשו לך העיתונים

לפני כמה חודשים ראיינה אותי איזו גיברת עבור הירחון
Atlanta Parent Magazine
הכתבה התפרסמה בגליון פברואר.  הנה הלינק.  עמ' 45.
התמונה צולמה במרץ 2009, כמה חודשים לפני תחילת ההדרדרות, בבת מצווה של מיטב.
(אבל בעצם שמי יצא לגדולה כבר באמצע שנות ה-70.  אז הגיע צוות טלוויזיה אמריקאית לקיבוץ לצלם אותי עבור תכנית טלוויזיה אמריקאית ידועה ואהודה על ילדים בעולם בתור הילד מישראל.)



י


יום חמישי, 20 בינואר 2011

וידאו בארבעה מימדים - אולי חמישה

לפעמים מישהי/מישהו כותב לי אימייל ותוך כדי שאני כותב תשובה אני נסחף ונסחף.  ובסוף לפעמים אני מסתכל אחורה ואמר, המממ, אולי זה בכלל מתאים לבלוג.  אז הנה אחד.

קוראה הגיבה:

ראיתי את הווידאו של ליעם... צחקתי ובכיתי. צחקתי כי הצחוק שלה מדבק. ובכיתי מהתרגשות, כי כשרואים אותה קוראת ככה את המילים מהדף – זה כל כך מרגש! (וגם זה שהיא לא שוכחת לבקש ממנו את השוקולד!). אני עוד אראה את זה כמה פעמים, וכבר מחכה בקוצר רוח לראות עוד קטעים.


כשליעם מתה מייד אמרתי "יוווו, איך זה שבעידן הדיגיטלי הזה אין לנו שום וידאו ממנה?".  ואז גיליתי ערמת קסטות ישנות טיפה, לא דיגיטליות.  למשל, אין לנו שום דבר יותר חדש מ-2004.  לא רק זה, גם המצלמה שהשתמשנו בה נעלמה (אפשר לנגן את הטייפים רק דרך המצלמה). אבל, זה הכל הרבה הרבה יותר טוב מכלום.  אז מצד אחד שמחתי שיש קסטות, אבל מצד שני גם התעצבנתי על העלמותה של המצלמת ווידאו וגם הייתי נורא סקרן לראות מה על הטייפים.   געגועים התערבבו להם בעצבנות ובחוסר וודאות וגם בשמחה.  וגם אנלוגי התערבב לו עם דיגיטלי (באמת, אולארצ'יק).  הכל ביחד.   ורציתי רק דבר אחד:

לשמר כל זכרון ממנה.  רציתי רק להעביר את כל הסרטים לדי-וי-די כמה שיותר מהר.

 במשך כמה שבועות חיפשתי פתרון.  כלומר, יכולתי לקחת לחנות מקומית ולשלם הרבה כסף ולסגור ענין, אבל איזשהו קול פנימי אמר לי שזה לא הפתרון הנכון (וזה לא היה ענין כספי).  ואז מצאנו מצלמה 8 מ"מ שיכולה לעבוד - זרוקה ומעלה אבק ועובש אצל השכנים.  מייד השאלנו ו.....הפרצוף המחייך שלה והצחוק המהפנט פרצו להמסך.  מאותו רגע (כלומר, אחרי שיבשו הדמעות) נרתמתי לפרוייקט.   קניתי תוכנה וגם חתיכת חומרה (שקע-תקע כזה,  זכר-נקבה, בעצם כמה נקבות וזכר אחד, מ[י]ן מחבר פוליגמי כזה) שמאפשר לי לחבר את המצלמה למחשב.  במשך כמה ימים (ולילות) ישבתי והעברתי את כל הטייפים לדי-וי-די.  זהו.  שימרתי.  נגמר פרק א'.  התוכנה-חומרה שילמה את עצמה.

עכשיו מגיע החלק השני שבו אני מפריד, חותך, עורך, מקבץ.  אני מאד שמח שלא לקחתי את זה למישהו מקצועי והחלטתי לעשות הכל בעצמי.  זה לא רק שאני לומד משהו חדש (עריכת ווידאו) שאני מקווה שאמשיך בו גם אחרי שהפרוייקט הזה ייגמר.  זה יותר מזה.  אני יכול לשבת בשקט ולחתוך את הקטעים שאני רוצה, איפה שאני רוצה, ולהוסיף כתוביות משלי ואפקטים ויזואלים משלי (ואני יכול לעבוד על חלק מזה אפילו בזמן תפילה, אה, כלומר פוטבול).  זה עושה את זה לזכרון בעל ערך הרבה יותר גדול מאשר אם אתה נותן את זה למישהו מקצועי ומרוחק.  זה גם עושה את הכל אישי מאד.  אני ממשיך לחיות עם ליעם ערב ערב ממש.  אבל זה אפילו יותר מזה.  אני רואה את ליעם קוראת עם ריצרד ואני מרגיש את המשהו הזה בתוכי זז, מנסה לעזור לה להתחיל או להשלים את המילה שתקועה לה, ממש כמו שהייתי עושה איתה בחיים.  כנ"ל כשאני רואה אותה רוכבת על אופניים.  אני מרגיש איך אני רוצה לדחוף לה את הרגל "קדימה, אחורה, ושוב קדימה..כמו שאת יודעת".  הכל כל כך חי.  כל הפרוייקט הזה הוא יותר מזכרונות ודמעות.  הוא יותר מרגשות.  הוא הרגשות.  פה ועכשיו.  עד שאני לוחץ

stop
והכל נגמר באחת.
אחד הדברים הכי מדהימים זה איך השנה האחרונה גרמה לכולנו לשכוח את כל מה שהיא השיגה.  כשאנחנו רואים אותה קוראת משפטים ככה ומשוחחת וצוחקת ורוכבת על אופניים ועל סוסים ונוהגת בכיסא גלגלים והולכת (הולכת!!!) בהליכון - הקיצער, את כל החיות המופלאה שלה שגם הקרינה על כולם - אנחנו אומרים "וואלה, קשה להאמין שהיא עשתה את כל זה".  לנוכח הסרטים כל ההדרדרות של השנה האחרונה של חייה מקבלת משנה כאב ותהייה ו"איפה הצדק" ודמעות חדשות.

י

יום שלישי, 18 בינואר 2011

כוסאוחתוק ברק

בגלל פרישת ברק מהאבודה (ה"אלף" בכוונה) והחדשות הטובות מתוניסיה, המערכת היתה עסוקה בלתת פרשנויות לרשתות השונות.  לכן הפוסט הפעם רק באנגלית.  הקלק
 
 
י

יום שבת, 15 בינואר 2011

קרח

ששי בערב.  אחרי שבוע שלם תקוע בבית נכנסתי לרכב, בפעם הראשונה השבוע. ונסעתי ישר לבאר - כפי שצריך. 

בראשון שעבר (9/1/11) כתבתי למישהו:

     בקשר למזג האוויר:
היו לנו כמה שבועות של מזג אוויר חורפי רגיל לאטלנטה - קריר אבל לא נורא.  ודווקא  הלילה, בתזמון מענין עם השאלה שלך, הולך להגיע פה שלג.  זה ענין וודאי.  השאלות הן רק:

כמה ירד?

כמה יערם?

כמה יקפא (ויחסום את הכבישים)?

האם יהיה בית ספר וכו'?


לדעתי העיר תהיה סגורה מחר כי רובם ישארו בבית.  מתאים לנו. 

הרגע חזרנו מהקבר של ליעם - בקור מקפיא - אפס מעלות ועם בשפעת הרוח בטח כמה טמפ' מתחת לאפס.  זו הפעם הראשונה שמיטב ביקרה שם מאז ההלוויה.  דווקא עברה את זה בסדר.



והשלג אכן ירד.  הרבה ממנו.  משהו כמו 4-5 אינצ'ים ירדו תוך שעה-שעתיים.  משהו די בלתי רגיל לאטלנטה.  בד"כ אנחנו מקבלים שלג פעם בשנה, אבל לא בכמות כזו ולא במהירות כזו.  אז כמובן שמייד העיר נסגרה לגמרי.  כי אטלנטה זה לא הצפון.  בצפון הערים הגדולות ערוכות למזג אוויר כזה.  מייד יוצאות מפלסות לכבישים והחיים נמשכים די כרגיל - פלוס-מינוס.  לא באטלנטה.  באטלנטה לא רק שאין ציוד מתאים (ומספיק ממנו) אלא שגם נותנים למצב גרוע להפוך לקטסטרופלי:  השלג כבר ירד.  ויום אחרי זה, במקום שיהיה יום חורף אטלנטי אופייני (5-10 מעלות) מייד צנחה פה הטמפ' עמוק עמוק מתחת לאפס.  אז כל השלג הרך והנפלא הזה הפך לקרח - על הכביש. 

הטמפ' המשיכו להיות נמוכות עד מאוחר בשבוע.  הכבישים מסוכנים לאללה.  בתי הספר היו סגורים כל השבוע.  כשהתחיל להתחמם סוף-כל-סוף זה היה רק לכמה שעות חטופות אחה"צ.  אז התחיל להפשיר.  אבל המים זורמים, המים זורמים....למקומות הנמוכים, לבורות בכביש, לצידי הכביש.  ואז בלילה הטמפ' צונחות שוב עמוק מתחת לאפס ו.....ניחשתם נכון:  קרח חדש ועוד יותר מסוכן מהיום שלפניו.  ומין חוזר-חלילה כזה יומיים שלושה. רק היום, שבת, שבוע שלם אחרי השלג הראשוני, הכבישים אעפס איכשהו נהיגים.  עדיין יש כתמי קרח מסוכנים בהרבה מקומות.  ויש כבישים קטנים וצדדים שעדיין מכוסים בקרח ובלתי עבירים לחלוטין.

אז זהו.  בגלל שיש קרח על הכביש ועדיין מסוכן לנהוג פה ושם, היה חשוב לי לנסות לנהוג על החלקים החלקלקים מייד אחרי ששתיתי בירה.  הכל בשם המדע, כן?



פרספקטיבה

אז היינו בבית כל השבוע.  שלושתינו.  לא נסענו לאף מקום.  בילינו קצת עם השכנים ויצאני לכמה סיבובים בשכונה, אבל גם ללכת ברגל לא היה קל.  הכל מכוסה בקרח חלקלק.  למרות זאת, אנחנו בני מזל.  הבית חמים ונעים, יש אוכל, והבוס מאפשר לעבוד מהבית.  מה לגבי אילו שחייבים לצאת לכביש?  שוטרים, עובדי ציבור, רופאים, אחיות, וכו' וכו'.  אנשים אילו מסכנים את חייהם פשוט בנסיעה מהבית לעבודה.  כנ"ל נשים יולדות, או כל חולה אחר שחייב להגיע לבית חולים.  אז כן, יש אמבולנסים שמצוידים יותר טוב לנסועה בתנאים האילו, אבל מספרם קטן מידי ע"מ לכסות את כל האוכלוסיה.  במלים אחרות, אנשים חייבים לצאת לכביש ולהסתכן.  (ואני מייד חשבתי על החורף שעבר ואיך היינו צריכים להריץ את ליעם לבית חולים באמצע הלילה.  מה היינו עושים עכשיו????)
ובצד אילו שחייבים לצאת לכביש יש את האידיוטים שלא חייבים אבל יוצאים בכ"ז ומסכנים את עולם.  והרבה מאילו נוהגים בצורה בלתי אחראית.  אז גם אם אתה חייב לצאת לכביש וגם אם אתה בוחר נתיב בטוח יחסית וגם אם אתה נוהג בזהירות המירבית, זה עדיין סופר מסוכן בגלל האידיוטים.

י


יום ראשון, 9 בינואר 2011

דרושה: מרגריטה

הפינה לילד:  מצא את ההבדלים בין צער, יגון, ואבל

אנשים שואלים "אז מה נשמע" ו"איך הולך" ו"מה אתה עושה בימים אילו"  ו"איך מתמודדים" ועוד ועוד שאלות כאלו.  ואני באמת לא יודע איך לענות.
אני לא יודע איך לענות כי אין לזה תשובה קלה. ביומיום, כשאני בעבודה (וגם עם חברים או מול פוטבול או בפעילות פיזית) אני לא מרגיש עצוב ולא חש אבל.
באנגלית יש את המלים
mourning
ו
grief
היות ואני דובר אנגלית שוטפת רק בזמן אירועי ספורט, פשפשתי באיטנטרנט למצוא מה ההבדל ביניהם.  ע"פ מה שקראתי
grief
זה כל הדברים שאנחנו מרגישים - עצב, יגון, אנא עארף.  בעוד
mourning
זה ההבעה החיצונית של ההרגשות הללו (דמעות, חוסר תאבון, תאבון כפול, חוסר שינה, יותר מידי שינה, וכו').
ניסיתי לעשות סדר בדברים ולהבין לאיפה אני שייך ומתי.  האם אני עצוב לפעמים?  בלי שום ספק  - כן, אבל בד"כ זה לתקופה מאד קצרה:  כמה שניות, כמה דקות.  לא זוכר שזה נמשך אפילו שעה.
מה בקשר להבעות חיצוניות?  גם כאן התשובה חיובית, אבל בע"מ בלבד.  יש דמעות פה ושם, אבל גם הן מתייבשות מהר.  אבל יש עוד הבעות חיצוניות.  
אני זוכר בצעירותי בארץ, כשהורים השתכלו מבנם שנהרג בקרב (או בפעילות צבאית וכו') איך הם ממש נכבו.  המבט והדיבור שלהם נעשה שפוף, כבוי.  כל הווייתם אמרה שוק ואבל וכאב בכל רגע.  הולכים בתוך עננת רצינות וכאב וחושבים רק על האובדן.  אז בהקשר לזה אני בקלות יכול להגיד שאני לא כזה.  אני חי וצוחק ונהנה ממה שפה ועכשיו.  באותו זמן, ברור שיש רגעים קשים:

* בזמן שאני חושב על הרגעים האחרונים של ליעם.  על הנשימות האחרונות.
* בזמן שאני חושב על "מה היה אילו" (אפילו שאני לא מתעסק עם זה הרבה, יש רגעים שהמחשבה מתגנבת לה בכ"ז.)
* בזמן שמישהו שלא יודע שואל אותי עליה.
* בזמן שאנחנו אוכלים שלושתנו ארוחת ערב - קצת מוזר.  גם ברגעים שארבעתנו היינו נוכחים בחדר בבית החולים, ליעם כבר לא מגיבה או תחת השפעת סם זה או אחר, עדיין היינו משפחה.  והיינו כולנו ביחד.
* בקבר.  הייתי שם רק פעמים בודדות (ואין לי תמריץ גדול לחזור לשם רק בגלל האוכל המכסיקני; לא אחרי סן אנטוניו וכל המכסיקנה הנפלאה שצברתי שם), אבל כל ביקור היה מאד אמוציונלי.  אולי בפעם הבאה נלך קודם למכסיקנית, נעמיס כמה מרגריטות, ואז אולי יהיה יותר קל.
* כשאני שוכב במיטה ומסתכל  על התמונות שלה.
* בזמן שאני אומר את המלים "ליעם מתה".

אבל דווקא כשאני רואה אותה בתנועה ובקול ע"ג סרטים, אני צוחק ונהנה.  ומתגעגע.  מתגעגע נורא.

ועוד שואלים:  "איך אתם כמשפחה".  ועל זה אני לא אענה ממש, אבל אני חושב שגם בלי תשובה מפורשת הקורא כבר יבין לבד.  אני לא אענה כי לכל אחד מאיתנו ההתמודדות שלו/שלה.  אין לי רשות לפרט איך אחרים עוברים את זה (ובאמת, אין לי גם דרך לדעת . . . לכל אחד יש דברים מאד אישיים שהוא/היא לא משתף/ת).    (אולי יום אחד אפרט יותר.  ולמי שמעונין באמת לדעת יותר אבקש לא לשאול.  לתת כבוד. ) 

ספרצוף (פייסבוק)
הסטטוס שאנשים שמים בפייסבוק זה בשביל מה, להצביע על הדביליות שלהם ברבים? 
"אני חושב ללכת עם הילדים החוצה"
"הרגע חזרנו מהפארק"
"שם סטייק על הגריל
"
who the fuck gives a shit?
ואחרי זה אחרים שמים "לייק" - ע"מ לחזק את הדביליות.  כאילו אומרים "גם אני דביל, אבל אין לי את המקוריות שלך".  לכל אילו בא לי לשים סטטוס משתיק:
"הרגע חזרתי מהבית קברות....שום דבר לא השתנה שם"
נראה כמה "לייק" אני מקבל לפוסט כזה!!!!!

ואפרופו: 
מה יש בבית קברות, במצבה, בדשא - שמביא לי דמעות בעיניים?  אמנם כל ביקור נעשה יותר קל, אבל אני עוד לא יבש לגמרי. 

ובנימה זו מוכרחים לציין שזו עונת הפלייאוף בפוטבול.  וכשליעם שמעה פוטבול ומרגריטה באותו קטע פניה מייד זרחו.  אז לחיים.

י