לפעמים מישהי/מישהו כותב לי אימייל ותוך כדי שאני כותב תשובה אני נסחף ונסחף. ובסוף לפעמים אני מסתכל אחורה ואמר, המממ, אולי זה בכלל מתאים לבלוג. אז הנה אחד.
קוראה הגיבה:
ראיתי את הווידאו של ליעם... צחקתי ובכיתי. צחקתי כי הצחוק שלה מדבק. ובכיתי מהתרגשות, כי כשרואים אותה קוראת ככה את המילים מהדף – זה כל כך מרגש! (וגם זה שהיא לא שוכחת לבקש ממנו את השוקולד!). אני עוד אראה את זה כמה פעמים, וכבר מחכה בקוצר רוח לראות עוד קטעים.
כשליעם מתה מייד אמרתי "יוווו, איך זה שבעידן הדיגיטלי הזה אין לנו שום וידאו ממנה?". ואז גיליתי ערמת קסטות ישנות טיפה, לא דיגיטליות. למשל, אין לנו שום דבר יותר חדש מ-2004. לא רק זה, גם המצלמה שהשתמשנו בה נעלמה (אפשר לנגן את הטייפים רק דרך המצלמה). אבל, זה הכל הרבה הרבה יותר טוב מכלום. אז מצד אחד שמחתי שיש קסטות, אבל מצד שני גם התעצבנתי על העלמותה של המצלמת ווידאו וגם הייתי נורא סקרן לראות מה על הטייפים. געגועים התערבבו להם בעצבנות ובחוסר וודאות וגם בשמחה. וגם אנלוגי התערבב לו עם דיגיטלי (באמת, אולארצ'יק). הכל ביחד. ורציתי רק דבר אחד:
לשמר כל זכרון ממנה. רציתי רק להעביר את כל הסרטים לדי-וי-די כמה שיותר מהר.
במשך כמה שבועות חיפשתי פתרון. כלומר, יכולתי לקחת לחנות מקומית ולשלם הרבה כסף ולסגור ענין, אבל איזשהו קול פנימי אמר לי שזה לא הפתרון הנכון (וזה לא היה ענין כספי). ואז מצאנו מצלמה 8 מ"מ שיכולה לעבוד - זרוקה ומעלה אבק ועובש אצל השכנים. מייד השאלנו ו.....הפרצוף המחייך שלה והצחוק המהפנט פרצו להמסך. מאותו רגע (כלומר, אחרי שיבשו הדמעות) נרתמתי לפרוייקט. קניתי תוכנה וגם חתיכת חומרה (שקע-תקע כזה, זכר-נקבה, בעצם כמה נקבות וזכר אחד, מ[י]ן מחבר פוליגמי כזה) שמאפשר לי לחבר את המצלמה למחשב. במשך כמה ימים (ולילות) ישבתי והעברתי את כל הטייפים לדי-וי-די. זהו. שימרתי. נגמר פרק א'. התוכנה-חומרה שילמה את עצמה.
עכשיו מגיע החלק השני שבו אני מפריד, חותך, עורך, מקבץ. אני מאד שמח שלא לקחתי את זה למישהו מקצועי והחלטתי לעשות הכל בעצמי. זה לא רק שאני לומד משהו חדש (עריכת ווידאו) שאני מקווה שאמשיך בו גם אחרי שהפרוייקט הזה ייגמר. זה יותר מזה. אני יכול לשבת בשקט ולחתוך את הקטעים שאני רוצה, איפה שאני רוצה, ולהוסיף כתוביות משלי ואפקטים ויזואלים משלי (ואני יכול לעבוד על חלק מזה אפילו בזמן תפילה, אה, כלומר פוטבול). זה עושה את זה לזכרון בעל ערך הרבה יותר גדול מאשר אם אתה נותן את זה למישהו מקצועי ומרוחק. זה גם עושה את הכל אישי מאד. אני ממשיך לחיות עם ליעם ערב ערב ממש. אבל זה אפילו יותר מזה. אני רואה את ליעם קוראת עם ריצרד ואני מרגיש את המשהו הזה בתוכי זז, מנסה לעזור לה להתחיל או להשלים את המילה שתקועה לה, ממש כמו שהייתי עושה איתה בחיים. כנ"ל כשאני רואה אותה רוכבת על אופניים. אני מרגיש איך אני רוצה לדחוף לה את הרגל "קדימה, אחורה, ושוב קדימה..כמו שאת יודעת". הכל כל כך חי. כל הפרוייקט הזה הוא יותר מזכרונות ודמעות. הוא יותר מרגשות. הוא הרגשות. פה ועכשיו. עד שאני לוחץ
stop
והכל נגמר באחת.
אחד הדברים הכי מדהימים זה איך השנה האחרונה גרמה לכולנו לשכוח את כל מה שהיא השיגה. כשאנחנו רואים אותה קוראת משפטים ככה ומשוחחת וצוחקת ורוכבת על אופניים ועל סוסים ונוהגת בכיסא גלגלים והולכת (הולכת!!!) בהליכון - הקיצער, את כל החיות המופלאה שלה שגם הקרינה על כולם - אנחנו אומרים "וואלה, קשה להאמין שהיא עשתה את כל זה". לנוכח הסרטים כל ההדרדרות של השנה האחרונה של חייה מקבלת משנה כאב ותהייה ו"איפה הצדק" ודמעות חדשות.
י
קוראה הגיבה:
ראיתי את הווידאו של ליעם... צחקתי ובכיתי. צחקתי כי הצחוק שלה מדבק. ובכיתי מהתרגשות, כי כשרואים אותה קוראת ככה את המילים מהדף – זה כל כך מרגש! (וגם זה שהיא לא שוכחת לבקש ממנו את השוקולד!). אני עוד אראה את זה כמה פעמים, וכבר מחכה בקוצר רוח לראות עוד קטעים.
כשליעם מתה מייד אמרתי "יוווו, איך זה שבעידן הדיגיטלי הזה אין לנו שום וידאו ממנה?". ואז גיליתי ערמת קסטות ישנות טיפה, לא דיגיטליות. למשל, אין לנו שום דבר יותר חדש מ-2004. לא רק זה, גם המצלמה שהשתמשנו בה נעלמה (אפשר לנגן את הטייפים רק דרך המצלמה). אבל, זה הכל הרבה הרבה יותר טוב מכלום. אז מצד אחד שמחתי שיש קסטות, אבל מצד שני גם התעצבנתי על העלמותה של המצלמת ווידאו וגם הייתי נורא סקרן לראות מה על הטייפים. געגועים התערבבו להם בעצבנות ובחוסר וודאות וגם בשמחה. וגם אנלוגי התערבב לו עם דיגיטלי (באמת, אולארצ'יק). הכל ביחד. ורציתי רק דבר אחד:
לשמר כל זכרון ממנה. רציתי רק להעביר את כל הסרטים לדי-וי-די כמה שיותר מהר.
במשך כמה שבועות חיפשתי פתרון. כלומר, יכולתי לקחת לחנות מקומית ולשלם הרבה כסף ולסגור ענין, אבל איזשהו קול פנימי אמר לי שזה לא הפתרון הנכון (וזה לא היה ענין כספי). ואז מצאנו מצלמה 8 מ"מ שיכולה לעבוד - זרוקה ומעלה אבק ועובש אצל השכנים. מייד השאלנו ו.....הפרצוף המחייך שלה והצחוק המהפנט פרצו להמסך. מאותו רגע (כלומר, אחרי שיבשו הדמעות) נרתמתי לפרוייקט. קניתי תוכנה וגם חתיכת חומרה (שקע-תקע כזה, זכר-נקבה, בעצם כמה נקבות וזכר אחד, מ[י]ן מחבר פוליגמי כזה) שמאפשר לי לחבר את המצלמה למחשב. במשך כמה ימים (ולילות) ישבתי והעברתי את כל הטייפים לדי-וי-די. זהו. שימרתי. נגמר פרק א'. התוכנה-חומרה שילמה את עצמה.
עכשיו מגיע החלק השני שבו אני מפריד, חותך, עורך, מקבץ. אני מאד שמח שלא לקחתי את זה למישהו מקצועי והחלטתי לעשות הכל בעצמי. זה לא רק שאני לומד משהו חדש (עריכת ווידאו) שאני מקווה שאמשיך בו גם אחרי שהפרוייקט הזה ייגמר. זה יותר מזה. אני יכול לשבת בשקט ולחתוך את הקטעים שאני רוצה, איפה שאני רוצה, ולהוסיף כתוביות משלי ואפקטים ויזואלים משלי (ואני יכול לעבוד על חלק מזה אפילו בזמן תפילה, אה, כלומר פוטבול). זה עושה את זה לזכרון בעל ערך הרבה יותר גדול מאשר אם אתה נותן את זה למישהו מקצועי ומרוחק. זה גם עושה את הכל אישי מאד. אני ממשיך לחיות עם ליעם ערב ערב ממש. אבל זה אפילו יותר מזה. אני רואה את ליעם קוראת עם ריצרד ואני מרגיש את המשהו הזה בתוכי זז, מנסה לעזור לה להתחיל או להשלים את המילה שתקועה לה, ממש כמו שהייתי עושה איתה בחיים. כנ"ל כשאני רואה אותה רוכבת על אופניים. אני מרגיש איך אני רוצה לדחוף לה את הרגל "קדימה, אחורה, ושוב קדימה..כמו שאת יודעת". הכל כל כך חי. כל הפרוייקט הזה הוא יותר מזכרונות ודמעות. הוא יותר מרגשות. הוא הרגשות. פה ועכשיו. עד שאני לוחץ
stop
והכל נגמר באחת.
אחד הדברים הכי מדהימים זה איך השנה האחרונה גרמה לכולנו לשכוח את כל מה שהיא השיגה. כשאנחנו רואים אותה קוראת משפטים ככה ומשוחחת וצוחקת ורוכבת על אופניים ועל סוסים ונוהגת בכיסא גלגלים והולכת (הולכת!!!) בהליכון - הקיצער, את כל החיות המופלאה שלה שגם הקרינה על כולם - אנחנו אומרים "וואלה, קשה להאמין שהיא עשתה את כל זה". לנוכח הסרטים כל ההדרדרות של השנה האחרונה של חייה מקבלת משנה כאב ותהייה ו"איפה הצדק" ודמעות חדשות.
י
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה