הפינה לילד: מצא את ההבדלים בין צער, יגון, ואבל
אנשים שואלים "אז מה נשמע" ו"איך הולך" ו"מה אתה עושה בימים אילו" ו"איך מתמודדים" ועוד ועוד שאלות כאלו. ואני באמת לא יודע איך לענות. אני לא יודע איך לענות כי אין לזה תשובה קלה. ביומיום, כשאני בעבודה (וגם עם חברים או מול פוטבול או בפעילות פיזית) אני לא מרגיש עצוב ולא חש אבל.
באנגלית יש את המלים
mourning
ו
grief
היות ואני דובר אנגלית שוטפת רק בזמן אירועי ספורט, פשפשתי באיטנטרנט למצוא מה ההבדל ביניהם. ע"פ מה שקראתי
grief
זה כל הדברים שאנחנו מרגישים - עצב, יגון, אנא עארף. בעוד
mourning
זה ההבעה החיצונית של ההרגשות הללו (דמעות, חוסר תאבון, תאבון כפול, חוסר שינה, יותר מידי שינה, וכו').
ניסיתי לעשות סדר בדברים ולהבין לאיפה אני שייך ומתי. האם אני עצוב לפעמים? בלי שום ספק - כן, אבל בד"כ זה לתקופה מאד קצרה: כמה שניות, כמה דקות. לא זוכר שזה נמשך אפילו שעה.
מה בקשר להבעות חיצוניות? גם כאן התשובה חיובית, אבל בע"מ בלבד. יש דמעות פה ושם, אבל גם הן מתייבשות מהר. אבל יש עוד הבעות חיצוניות. אני זוכר בצעירותי בארץ, כשהורים השתכלו מבנם שנהרג בקרב (או בפעילות צבאית וכו') איך הם ממש נכבו. המבט והדיבור שלהם נעשה שפוף, כבוי. כל הווייתם אמרה שוק ואבל וכאב בכל רגע. הולכים בתוך עננת רצינות וכאב וחושבים רק על האובדן. אז בהקשר לזה אני בקלות יכול להגיד שאני לא כזה. אני חי וצוחק ונהנה ממה שפה ועכשיו. באותו זמן, ברור שיש רגעים קשים:
* בזמן שאני חושב על הרגעים האחרונים של ליעם. על הנשימות האחרונות.
* בזמן שאני חושב על "מה היה אילו" (אפילו שאני לא מתעסק עם זה הרבה, יש רגעים שהמחשבה מתגנבת לה בכ"ז.)
* בזמן שמישהו שלא יודע שואל אותי עליה.
* בזמן שאנחנו אוכלים שלושתנו ארוחת ערב - קצת מוזר. גם ברגעים שארבעתנו היינו נוכחים בחדר בבית החולים, ליעם כבר לא מגיבה או תחת השפעת סם זה או אחר, עדיין היינו משפחה. והיינו כולנו ביחד.
* בקבר. הייתי שם רק פעמים בודדות (ואין לי תמריץ גדול לחזור לשם רק בגלל האוכל המכסיקני; לא אחרי סן אנטוניו וכל המכסיקנה הנפלאה שצברתי שם), אבל כל ביקור היה מאד אמוציונלי. אולי בפעם הבאה נלך קודם למכסיקנית, נעמיס כמה מרגריטות, ואז אולי יהיה יותר קל.
* כשאני שוכב במיטה ומסתכל על התמונות שלה.
* בזמן שאני אומר את המלים "ליעם מתה".
אבל דווקא כשאני רואה אותה בתנועה ובקול ע"ג סרטים, אני צוחק ונהנה. ומתגעגע. מתגעגע נורא.
ועוד שואלים: "איך אתם כמשפחה". ועל זה אני לא אענה ממש, אבל אני חושב שגם בלי תשובה מפורשת הקורא כבר יבין לבד. אני לא אענה כי לכל אחד מאיתנו ההתמודדות שלו/שלה. אין לי רשות לפרט איך אחרים עוברים את זה (ובאמת, אין לי גם דרך לדעת . . . לכל אחד יש דברים מאד אישיים שהוא/היא לא משתף/ת). (אולי יום אחד אפרט יותר. ולמי שמעונין באמת לדעת יותר אבקש לא לשאול. לתת כבוד. )
ספרצוף (פייסבוק)
הסטטוס שאנשים שמים בפייסבוק זה בשביל מה, להצביע על הדביליות שלהם ברבים?
"אני חושב ללכת עם הילדים החוצה"
"הרגע חזרנו מהפארק"
"שם סטייק על הגריל
"
who the fuck gives a shit?
ואחרי זה אחרים שמים "לייק" - ע"מ לחזק את הדביליות. כאילו אומרים "גם אני דביל, אבל אין לי את המקוריות שלך". לכל אילו בא לי לשים סטטוס משתיק:
"הרגע חזרתי מהבית קברות....שום דבר לא השתנה שם"
נראה כמה "לייק" אני מקבל לפוסט כזה!!!!!
ואפרופו:
מה יש בבית קברות, במצבה, בדשא - שמביא לי דמעות בעיניים? אמנם כל ביקור נעשה יותר קל, אבל אני עוד לא יבש לגמרי.
ובנימה זו מוכרחים לציין שזו עונת הפלייאוף בפוטבול. וכשליעם שמעה פוטבול ומרגריטה באותו קטע פניה מייד זרחו. אז לחיים.
י
אנשים שואלים "אז מה נשמע" ו"איך הולך" ו"מה אתה עושה בימים אילו" ו"איך מתמודדים" ועוד ועוד שאלות כאלו. ואני באמת לא יודע איך לענות. אני לא יודע איך לענות כי אין לזה תשובה קלה. ביומיום, כשאני בעבודה (וגם עם חברים או מול פוטבול או בפעילות פיזית) אני לא מרגיש עצוב ולא חש אבל.
באנגלית יש את המלים
mourning
ו
grief
היות ואני דובר אנגלית שוטפת רק בזמן אירועי ספורט, פשפשתי באיטנטרנט למצוא מה ההבדל ביניהם. ע"פ מה שקראתי
grief
זה כל הדברים שאנחנו מרגישים - עצב, יגון, אנא עארף. בעוד
mourning
זה ההבעה החיצונית של ההרגשות הללו (דמעות, חוסר תאבון, תאבון כפול, חוסר שינה, יותר מידי שינה, וכו').
ניסיתי לעשות סדר בדברים ולהבין לאיפה אני שייך ומתי. האם אני עצוב לפעמים? בלי שום ספק - כן, אבל בד"כ זה לתקופה מאד קצרה: כמה שניות, כמה דקות. לא זוכר שזה נמשך אפילו שעה.
מה בקשר להבעות חיצוניות? גם כאן התשובה חיובית, אבל בע"מ בלבד. יש דמעות פה ושם, אבל גם הן מתייבשות מהר. אבל יש עוד הבעות חיצוניות. אני זוכר בצעירותי בארץ, כשהורים השתכלו מבנם שנהרג בקרב (או בפעילות צבאית וכו') איך הם ממש נכבו. המבט והדיבור שלהם נעשה שפוף, כבוי. כל הווייתם אמרה שוק ואבל וכאב בכל רגע. הולכים בתוך עננת רצינות וכאב וחושבים רק על האובדן. אז בהקשר לזה אני בקלות יכול להגיד שאני לא כזה. אני חי וצוחק ונהנה ממה שפה ועכשיו. באותו זמן, ברור שיש רגעים קשים:
* בזמן שאני חושב על הרגעים האחרונים של ליעם. על הנשימות האחרונות.
* בזמן שאני חושב על "מה היה אילו" (אפילו שאני לא מתעסק עם זה הרבה, יש רגעים שהמחשבה מתגנבת לה בכ"ז.)
* בזמן שמישהו שלא יודע שואל אותי עליה.
* בזמן שאנחנו אוכלים שלושתנו ארוחת ערב - קצת מוזר. גם ברגעים שארבעתנו היינו נוכחים בחדר בבית החולים, ליעם כבר לא מגיבה או תחת השפעת סם זה או אחר, עדיין היינו משפחה. והיינו כולנו ביחד.
* בקבר. הייתי שם רק פעמים בודדות (ואין לי תמריץ גדול לחזור לשם רק בגלל האוכל המכסיקני; לא אחרי סן אנטוניו וכל המכסיקנה הנפלאה שצברתי שם), אבל כל ביקור היה מאד אמוציונלי. אולי בפעם הבאה נלך קודם למכסיקנית, נעמיס כמה מרגריטות, ואז אולי יהיה יותר קל.
* כשאני שוכב במיטה ומסתכל על התמונות שלה.
* בזמן שאני אומר את המלים "ליעם מתה".
אבל דווקא כשאני רואה אותה בתנועה ובקול ע"ג סרטים, אני צוחק ונהנה. ומתגעגע. מתגעגע נורא.
ועוד שואלים: "איך אתם כמשפחה". ועל זה אני לא אענה ממש, אבל אני חושב שגם בלי תשובה מפורשת הקורא כבר יבין לבד. אני לא אענה כי לכל אחד מאיתנו ההתמודדות שלו/שלה. אין לי רשות לפרט איך אחרים עוברים את זה (ובאמת, אין לי גם דרך לדעת . . . לכל אחד יש דברים מאד אישיים שהוא/היא לא משתף/ת). (אולי יום אחד אפרט יותר. ולמי שמעונין באמת לדעת יותר אבקש לא לשאול. לתת כבוד. )
ספרצוף (פייסבוק)
הסטטוס שאנשים שמים בפייסבוק זה בשביל מה, להצביע על הדביליות שלהם ברבים?
"אני חושב ללכת עם הילדים החוצה"
"הרגע חזרנו מהפארק"
"שם סטייק על הגריל
"
who the fuck gives a shit?
ואחרי זה אחרים שמים "לייק" - ע"מ לחזק את הדביליות. כאילו אומרים "גם אני דביל, אבל אין לי את המקוריות שלך". לכל אילו בא לי לשים סטטוס משתיק:
"הרגע חזרתי מהבית קברות....שום דבר לא השתנה שם"
נראה כמה "לייק" אני מקבל לפוסט כזה!!!!!
ואפרופו:
מה יש בבית קברות, במצבה, בדשא - שמביא לי דמעות בעיניים? אמנם כל ביקור נעשה יותר קל, אבל אני עוד לא יבש לגמרי.
ובנימה זו מוכרחים לציין שזו עונת הפלייאוף בפוטבול. וכשליעם שמעה פוטבול ומרגריטה באותו קטע פניה מייד זרחו. אז לחיים.
י
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה