על שפת הבור
לפעמים אני מחשב: פוטרתי מכמה עבודות תוך זמן קצר; ליעם חלתה ואז עברה שנה איומה שנגמרה בעוד יותר רע; בעבודה אחרונה לא טוב וכל הזמן יש גזירות חדשות. ואז אני חושב: כמה גרוע עוד יכול להיות? האם אפשר להמשיך ולצנוח?
מסתבר שכן. בסוף מרץ פוטרתי - שוב. שוב "התארגנות מחדש" בחברה שבעקבותיה, כרגיל, הגיעו קיצוצי כח אדם בכמה מחלקות. אז הנה הסנדוויץ': פיטורים-ליעם מתה-פיטורים. בלי קטשופ ובלי צ'יפס. התחושה הראשונית אחרי קבלת הודעת הפיטורים היא שאני בתחתית הבור. הכי חרא שיכול להיות. מרגיש מסכן, חושב על ההכי גרוע. מה נעשה? וממה נחיה (בלי פרנסה)? ולמה כל הזמן, אפילו שזה די במקרה, אני מוצא את עצמי מפוטר? אחד הדברים הכי גרועים באיבוד עבודה זה שאתה לא מפסיק לחשוב על זה באף רגע. זה אופף ולא מרפה. אתה כל הזמן במתח ובדאגה. כל הזמן כל הזמן כל הזמן. בבית ובכביש ועם חברים ובבוקר, בצהריים, בערב, בלילה. זה מתיש ובעיקר מדפרס. הייתי בסרט הזה יותר מידי פעמים כבר. בפעם הקודמת שפוטרתי זה אפף אותי במשך חצי שנה - ללא הרף. האם גם בסיבוב הזה זה יאפוף אותי?
ביום שאחרי, יצאתי לרכיבת אופניים. בדרך אני מקשיב לתכניות "אינטלקטואליות" יעני. למה? כי זה מענין וצריך לחשוב. וכשאתה חושב ומתרכז על מה שנכנס לאזניים אז אתה לא חושב על בעיות היומיום השוטפות. איפהשהו אחרי איזה ככה-וככה ק"מ עצרתי לעשות כמה התמתחויות. ואיך שאני מרים רגל ומוריד ראש ע"מ למתוח את שריר הירך האחורי אני חושב לעצמי "היה יכול להיות יותר גרוע....מה אם בנוסף גם היה לי כאב גב? או גג דולף או חובות חונקים או.....וכו'. מה אם? בכ"ז, לא הכל שחור ויש על מה לשמוח גם." ופתאום, ממש כך, הרגשתי הקלה אמיתית ממלתעות הדיפרסיה של הפיטורים. סוויטש קטן והכל מאחור. ממש ככה. אחרי עוד כמה ק"מ פתאום נדמה לי שאני רואה מראיין עם מיקרופון רוכב לצידי.
מראיין דמיוני: איך אתה מרגיש?
אני-אשר: אתה יודע מה, פתאום עברו הרחמים העצמיים. אני מרגיש קל ומשוחרר.
מ"ד: אם הצלחת בקלות כזו להשתחרר מהרחמים העצמיים והדאגה, למה צריך לחזור לזה?
א"א: שאלה מכשילה?
מ"ד: תחשוב קצת, נו.
א"א: כמובן, התשובה בגוף השאלה.
מ"ד: אבל בעצם לא השתנה כלום, נכון? אתה עדיין מחוסר עבודה בדיוק כמו הבוקר; אין משכורת; עדיין אין שום וודאות לגבי העתיד.
א"א: זאת שאלה?
מ"ד: אז מה בעצם השתנה?
א"א: הדבר היחיד שהשתנה זה המצב רוח שלי שאתמול והבוקר היה בכיוון למטה - אל תחתית הבור - ועכשיו התייצב קצת. אין הרגשת מסכנות.
מ"ד: נו?
א"א: נו מה?
מ"ד: תמשיך, נו.
א"א: אין סיבה ובעיקר אין רווח ומעשיות בלהיות מדופרס.
מ"ד: ו....
א"א: קל להגיד ולרוב קשה לעשות. זה רק יומי הראשון. יתכן שעוד יגיעו ימים קשים. ובכל זאת: טוב לדעת שיש חוף מבטחים. שאפשר גם בלי הדאגה. שניתן להשתחרר.
מ"ד: אני מקשיב.
א"א: (מה אתה, פסיכולוג??) אז אם המצב בשטח לא ישתנה עד שתושג עבודה חדשה, הדבר היחיד שבשליטתי הוא מה שבראש שלי.
מ"ד: אז מה לגבי תחתית הבור? האם אתה שם, בתחתית?
א"א: לא יודע מה זה תחתית הבור.
מ"ד: אז איפה אתה?
א"א: אני תמיד תמיד מסתכל איך לטפס למעלה. תקרא לזה טפשות או שאני מנותק מהמציאות - או שתקרא לזה אופטימיות.
מ"ד: אבל איך מטפסים?
א"א: כרגיל, בעזרת זה שאתה נאחז במה שיציב: משפחה, אהבה, חברים, בריאות, בלה-בלה-בלה.
מ"ד: אז בכ"ז, מה זה תחתית הבור?
א"א: לא יודע. לא מאמין שהייתי שם אי פעם (ואתה הלא יודע שהגעתי למחוזות חשוכים, חשוכים מאד). לא יודע שזה בכלל קיים לגבי. אני חושב שאולי, כלומר אני חושש שאולי, תחתית הבור זה מישהו מדופרס לגמרי שלא מסוגל או לא יודע איך לטפס למעלה. לא מוצא נקודות אחיזה. לא רואה את האור שלמעלה. אבל זה רק ניחוש מצידי.
מ"ד: זה לא מדפרס אותך - כל פעם ליפול לבור מחדש?
א"א: מה הברירה שלי, לחיות בדיפרסיה? זה לא אני. אני מאמין בעצמי בעל כורחי. לא מתוך ברירה בכלל.
א"א: ועכשיו תסלח לי. יש רוח נגדית וגבעות לטפס. אין לי כח גם לקשקש איתך. אז יאללה, ת'חפף.
אבל הוא כבר לא היה שם. בעצם, הוא מעולם לא היה שם.
(הקטע שלעיל נכתב לפני כשבוע. ההרגשה הנחסית עוד לא חזרה מאז.)
ספירה
אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש....דגלים. "קורות" ענק מצפון לדרום. ברזלי זווית מוצלבים מתוחים ביניהם. ברגים בגודל של נקניק ואומים בקוטר של עגבניות. בין כל שני סטים של מוטות מוצלבים מתוחים להם 25 ברזלים עליונים. והנה הפתח איוורור. והנה עוד הצלבות. דגלים!!!! תפסיק לחלום. שש, חמש, ארבע, שלוש,שתי...קיר! חלמת. סיבוב. היפוך. דחיפה. שעון. מצופים. חלונות.
כשאני שוחה חזה או חתירה אני מחפש סימנים על הקיר או מגניב מבטים לשוחים (כלומר, הממ, לשוחות) שמסביבי. אבל כשאני על הגב אני מתרכז בתקרה. סופר ברזלים ודגלים. תרפיה אמיתית. לא חושב על כלום, רק סופר, סופר, סופר. מקשיב למוזיקה תת-מימית (ההמצאה הגדולה ביותר מאז הגלגל).
שוחה, שוחה, שוחה. ומה שקורה כשאני שוחה זה שהמוח מתנקה. או שהכלור מהבריכה חודר למוח ומנקה הכל. או שאולי איזה סקוויג'י (איזו מילה אדירה...סקוויגי') וירטואלי עובר לו שם, מוחה את המים וגם את כל המחשבות הרעות בדרך. או שהידיים הם כמו מגבי מכונית: סווש-סווש מצד לצד, מנקים, מיבשים, מעבירים את כל הפסולת המחשבתית למקום אחר. קיר! שוב חלמת. סיבוב, היפוך, דחיפה, ארבע, חמש, שש....דגלים.
ניקוי ראש
אההההה, סוף כל סוף שבת
חיפוש עבודה זה דבר די מתיש - בעיקר מבחינה מנטלית. בהתחלה תמיד יש מה שנקרא "הרבה נשיכות" - מלשון דייג שזורק וו עם פתיון למים. אני שם את הרזומה שלך את כל מיני אתרים ידועים ותוך פחות מיום ממש התחלתי לקבל אימיילים ושיחות טלפון. אם תצא מכל אילו עבודה ואם זה ימשך בקצב כזה קשה לדעת. בכל אופן, מכל אימייל או טלפון יש תקווה חדשה. לפעמים התקווה נשארת בדיוק מה שהיא - תקווה - עד שדברים נוספים יתבררו, ולפעמים היא מתנפצת אחרי כמה דקות. אחת הבעיות היא שציידי הראשים באינטרנט מחפשים אנשים ע"פ מילות מפתח. אז כל מיני נודניקים יוצרים קשר רק בגלל שמנוע החיפוש שלהם לא מספיק חכם ע"מ לסנן את המידע (או ההפך: מפני שמנוע החיפוש שלהם חכם מידי ולא משאיר אבן לא הפוכה). בכל אופן, היום מתנהל במן עליות וירידות כאלו: יש תקווה, אין תקווה. יש ימים עם הרבה מגעים ויש ימים בלי מגע בודד. חייבים להשתמש בווסת לחץ. אסור להתרגש יותר מידי מהימים העמוסים ואסור להכנס לדיכאון מהימים בלי אף מגע. הבעיה היא הכוננות התמידית בה אתה נמצא.
אבל בשבת, בשבת אתה חוזר להיות כאחד האדם. אין סיכוי שתקבל טלפון או אימייל בסופשבוע. אפשר להרגע - ממש. לא רק זה. גם חבריך שיש להם עבודה שובתים בשבת. אתה שווה אליהם. בפעם הקודמת שהייתי מפוטר דווקא לא אהבתי את הסופשבוע כי לא רק ש"כל השבוע הוא שבת" אלא שגם הייתי צריך לחכות כל הסופשבוע להתחדשות התקווה. לא עכשיו. עכשיו אני שמח למנוחה ולהתנתקות. רק לזכור שעוד הכל חדש ויתכן שאם יעברו כמה חודשים כאלו יתכן שהכל יתהפך והשבת תהיה מקוללת.
י
לפעמים אני מחשב: פוטרתי מכמה עבודות תוך זמן קצר; ליעם חלתה ואז עברה שנה איומה שנגמרה בעוד יותר רע; בעבודה אחרונה לא טוב וכל הזמן יש גזירות חדשות. ואז אני חושב: כמה גרוע עוד יכול להיות? האם אפשר להמשיך ולצנוח?
מסתבר שכן. בסוף מרץ פוטרתי - שוב. שוב "התארגנות מחדש" בחברה שבעקבותיה, כרגיל, הגיעו קיצוצי כח אדם בכמה מחלקות. אז הנה הסנדוויץ': פיטורים-ליעם מתה-פיטורים. בלי קטשופ ובלי צ'יפס. התחושה הראשונית אחרי קבלת הודעת הפיטורים היא שאני בתחתית הבור. הכי חרא שיכול להיות. מרגיש מסכן, חושב על ההכי גרוע. מה נעשה? וממה נחיה (בלי פרנסה)? ולמה כל הזמן, אפילו שזה די במקרה, אני מוצא את עצמי מפוטר? אחד הדברים הכי גרועים באיבוד עבודה זה שאתה לא מפסיק לחשוב על זה באף רגע. זה אופף ולא מרפה. אתה כל הזמן במתח ובדאגה. כל הזמן כל הזמן כל הזמן. בבית ובכביש ועם חברים ובבוקר, בצהריים, בערב, בלילה. זה מתיש ובעיקר מדפרס. הייתי בסרט הזה יותר מידי פעמים כבר. בפעם הקודמת שפוטרתי זה אפף אותי במשך חצי שנה - ללא הרף. האם גם בסיבוב הזה זה יאפוף אותי?
ביום שאחרי, יצאתי לרכיבת אופניים. בדרך אני מקשיב לתכניות "אינטלקטואליות" יעני. למה? כי זה מענין וצריך לחשוב. וכשאתה חושב ומתרכז על מה שנכנס לאזניים אז אתה לא חושב על בעיות היומיום השוטפות. איפהשהו אחרי איזה ככה-וככה ק"מ עצרתי לעשות כמה התמתחויות. ואיך שאני מרים רגל ומוריד ראש ע"מ למתוח את שריר הירך האחורי אני חושב לעצמי "היה יכול להיות יותר גרוע....מה אם בנוסף גם היה לי כאב גב? או גג דולף או חובות חונקים או.....וכו'. מה אם? בכ"ז, לא הכל שחור ויש על מה לשמוח גם." ופתאום, ממש כך, הרגשתי הקלה אמיתית ממלתעות הדיפרסיה של הפיטורים. סוויטש קטן והכל מאחור. ממש ככה. אחרי עוד כמה ק"מ פתאום נדמה לי שאני רואה מראיין עם מיקרופון רוכב לצידי.
מראיין דמיוני: איך אתה מרגיש?
אני-אשר: אתה יודע מה, פתאום עברו הרחמים העצמיים. אני מרגיש קל ומשוחרר.
מ"ד: אם הצלחת בקלות כזו להשתחרר מהרחמים העצמיים והדאגה, למה צריך לחזור לזה?
א"א: שאלה מכשילה?
מ"ד: תחשוב קצת, נו.
א"א: כמובן, התשובה בגוף השאלה.
מ"ד: אבל בעצם לא השתנה כלום, נכון? אתה עדיין מחוסר עבודה בדיוק כמו הבוקר; אין משכורת; עדיין אין שום וודאות לגבי העתיד.
א"א: זאת שאלה?
מ"ד: אז מה בעצם השתנה?
א"א: הדבר היחיד שהשתנה זה המצב רוח שלי שאתמול והבוקר היה בכיוון למטה - אל תחתית הבור - ועכשיו התייצב קצת. אין הרגשת מסכנות.
מ"ד: נו?
א"א: נו מה?
מ"ד: תמשיך, נו.
א"א: אין סיבה ובעיקר אין רווח ומעשיות בלהיות מדופרס.
מ"ד: ו....
א"א: קל להגיד ולרוב קשה לעשות. זה רק יומי הראשון. יתכן שעוד יגיעו ימים קשים. ובכל זאת: טוב לדעת שיש חוף מבטחים. שאפשר גם בלי הדאגה. שניתן להשתחרר.
מ"ד: אני מקשיב.
א"א: (מה אתה, פסיכולוג??) אז אם המצב בשטח לא ישתנה עד שתושג עבודה חדשה, הדבר היחיד שבשליטתי הוא מה שבראש שלי.
מ"ד: אז מה לגבי תחתית הבור? האם אתה שם, בתחתית?
א"א: לא יודע מה זה תחתית הבור.
מ"ד: אז איפה אתה?
א"א: אני תמיד תמיד מסתכל איך לטפס למעלה. תקרא לזה טפשות או שאני מנותק מהמציאות - או שתקרא לזה אופטימיות.
מ"ד: אבל איך מטפסים?
א"א: כרגיל, בעזרת זה שאתה נאחז במה שיציב: משפחה, אהבה, חברים, בריאות, בלה-בלה-בלה.
מ"ד: אז בכ"ז, מה זה תחתית הבור?
א"א: לא יודע. לא מאמין שהייתי שם אי פעם (ואתה הלא יודע שהגעתי למחוזות חשוכים, חשוכים מאד). לא יודע שזה בכלל קיים לגבי. אני חושב שאולי, כלומר אני חושש שאולי, תחתית הבור זה מישהו מדופרס לגמרי שלא מסוגל או לא יודע איך לטפס למעלה. לא מוצא נקודות אחיזה. לא רואה את האור שלמעלה. אבל זה רק ניחוש מצידי.
מ"ד: זה לא מדפרס אותך - כל פעם ליפול לבור מחדש?
א"א: מה הברירה שלי, לחיות בדיפרסיה? זה לא אני. אני מאמין בעצמי בעל כורחי. לא מתוך ברירה בכלל.
א"א: ועכשיו תסלח לי. יש רוח נגדית וגבעות לטפס. אין לי כח גם לקשקש איתך. אז יאללה, ת'חפף.
אבל הוא כבר לא היה שם. בעצם, הוא מעולם לא היה שם.
(הקטע שלעיל נכתב לפני כשבוע. ההרגשה הנחסית עוד לא חזרה מאז.)
ספירה
אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש....דגלים. "קורות" ענק מצפון לדרום. ברזלי זווית מוצלבים מתוחים ביניהם. ברגים בגודל של נקניק ואומים בקוטר של עגבניות. בין כל שני סטים של מוטות מוצלבים מתוחים להם 25 ברזלים עליונים. והנה הפתח איוורור. והנה עוד הצלבות. דגלים!!!! תפסיק לחלום. שש, חמש, ארבע, שלוש,שתי...קיר! חלמת. סיבוב. היפוך. דחיפה. שעון. מצופים. חלונות.
כשאני שוחה חזה או חתירה אני מחפש סימנים על הקיר או מגניב מבטים לשוחים (כלומר, הממ, לשוחות) שמסביבי. אבל כשאני על הגב אני מתרכז בתקרה. סופר ברזלים ודגלים. תרפיה אמיתית. לא חושב על כלום, רק סופר, סופר, סופר. מקשיב למוזיקה תת-מימית (ההמצאה הגדולה ביותר מאז הגלגל).
שוחה, שוחה, שוחה. ומה שקורה כשאני שוחה זה שהמוח מתנקה. או שהכלור מהבריכה חודר למוח ומנקה הכל. או שאולי איזה סקוויג'י (איזו מילה אדירה...סקוויגי') וירטואלי עובר לו שם, מוחה את המים וגם את כל המחשבות הרעות בדרך. או שהידיים הם כמו מגבי מכונית: סווש-סווש מצד לצד, מנקים, מיבשים, מעבירים את כל הפסולת המחשבתית למקום אחר. קיר! שוב חלמת. סיבוב, היפוך, דחיפה, ארבע, חמש, שש....דגלים.
ניקוי ראש
אההההה, סוף כל סוף שבת
חיפוש עבודה זה דבר די מתיש - בעיקר מבחינה מנטלית. בהתחלה תמיד יש מה שנקרא "הרבה נשיכות" - מלשון דייג שזורק וו עם פתיון למים. אני שם את הרזומה שלך את כל מיני אתרים ידועים ותוך פחות מיום ממש התחלתי לקבל אימיילים ושיחות טלפון. אם תצא מכל אילו עבודה ואם זה ימשך בקצב כזה קשה לדעת. בכל אופן, מכל אימייל או טלפון יש תקווה חדשה. לפעמים התקווה נשארת בדיוק מה שהיא - תקווה - עד שדברים נוספים יתבררו, ולפעמים היא מתנפצת אחרי כמה דקות. אחת הבעיות היא שציידי הראשים באינטרנט מחפשים אנשים ע"פ מילות מפתח. אז כל מיני נודניקים יוצרים קשר רק בגלל שמנוע החיפוש שלהם לא מספיק חכם ע"מ לסנן את המידע (או ההפך: מפני שמנוע החיפוש שלהם חכם מידי ולא משאיר אבן לא הפוכה). בכל אופן, היום מתנהל במן עליות וירידות כאלו: יש תקווה, אין תקווה. יש ימים עם הרבה מגעים ויש ימים בלי מגע בודד. חייבים להשתמש בווסת לחץ. אסור להתרגש יותר מידי מהימים העמוסים ואסור להכנס לדיכאון מהימים בלי אף מגע. הבעיה היא הכוננות התמידית בה אתה נמצא.
אבל בשבת, בשבת אתה חוזר להיות כאחד האדם. אין סיכוי שתקבל טלפון או אימייל בסופשבוע. אפשר להרגע - ממש. לא רק זה. גם חבריך שיש להם עבודה שובתים בשבת. אתה שווה אליהם. בפעם הקודמת שהייתי מפוטר דווקא לא אהבתי את הסופשבוע כי לא רק ש"כל השבוע הוא שבת" אלא שגם הייתי צריך לחכות כל הסופשבוע להתחדשות התקווה. לא עכשיו. עכשיו אני שמח למנוחה ולהתנתקות. רק לזכור שעוד הכל חדש ויתכן שאם יעברו כמה חודשים כאלו יתכן שהכל יתהפך והשבת תהיה מקוללת.
י
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה