אני יושב ממש איפה שנפרדנו בדיוק לפני 3 שנים, איפה שאמרנו שלום בפעם האחרונה (כלומר, אני אמרתי שלום. את שתקת. נשפת את כל האוויר הנותר החוצה ולא טרחת למלא את הריאות שוב. וזהו.) זו אותה ספה שממנה ראינו כ"כ הרבה פוטבול וגולף וארת'ור וג'ורג' ומדגסקר ביחד. הספה והטלוויזיה והבירה כולן עוד פה (וגם התחת השמן שלי). רק את חסרה. כל כך חסרה.
נבקר היום בקבר שלך ונאכל אוכל שאת היית אוהבת. ונבכה קצת ונצחק הרבה.
ליעם במסעדה האהובה עליה יותר מכל - פליני פיצה. לכאן היא הלכה עם חברים, לא איתנו. וכאן היא אכלה כשווה בין שווים. בלי סכין ומזלג ובעיקר בלי עזרה. ע"פ ליעם גן העדן איננו דבר דמיוני וגם לא בשמיים. הוא חצי בלוק מהבית. שימו את הפיצה והסלט על המגש שלי. אני יכולה לטפל בשאר לבד.
האם ידעתם שספגטי אוכלים כחטיפים?
יום ליטו:
ליטו היה אחד מהכינויים הרבים של ליעם. זה התחיל מהשם האינדיאני "אצבעות קטנות" Little Toes. אבל ההורים שלה לא ידעו איך לבטא את זה וזה במהרה ובחמודיות נהפך ל"ליטוטו". ומשם הדרך ל"ליטו" לא היתה ארוכה. יום ליטו שמח.
