יושבים על המים. הגלים ממש מתחת למרפסת. כיף גדול לחוש א הים כ"כ קרוב 24 שעות ביממה. הגלים, הגאות, השפל, השחפים, הרוח, השמש, החול - כולם חלק מכל רגע. בשביל להרגע לא צריך לעשות כלום - פשוט לשבת על המרפסת מעל הגלים.
כל יום יש גאות ושפל בערך 4 פעמים. הים מתפשט לתוך היבשה ואחרי כמה שעות נסוג. אבל הבוקר היה שפל כמותו עוד לא ראיתי. הים נסוג אחורה אחורה אחורה. שוניות חול נחשפו להן ואפשר היה ללכת ממש לתוך הים. עברו כך-וכך שעות והים לא חוזר. אין גאות. מוזר. האם יתכן שהים מתנהג כמו הכלכלה?
וכשיש שפל כזה אז נוצרות בריכות בחול שבהן מי שלא הצליח לברוח קרוב לוודאי שיאכל בקרוב. ואם אתה מספיק זריז ומקדים את הטורפים, יש לך סיכוי לראות יצורים כאלו ואחרים שבד"כ נמצאים רק במצולות: סרטן, קונכיה גדולה, מדוזה.
לפעמים אני מדמה את עצמי עושה סרט דוקומנטרי - שהרי המלים בלי התמונות לא שוות הרבה. והתמונה משתנה כל שניה. לידי איש המצלמה ואני מדבר למיקרופון.
שקנאים
השקנאים פה לא דומים לשקנאים האירופאים (אילו שהיינו הורגים עם הקלצ'ניקוב כשהיו יורדים על הבריכות דגים). האירופאים גדולים יותר, צבועים בשחור-לבן, ועובדים בקבוצה ע"מ לכתר את הדגים. אה כן, והם ציפורים נודדות בין אירופה לאפריקה דרך המזה"ת. השקנאים פה בחוף הים, לעומת זאת, צבעם שחור-חום, הם קטנים יותר, הם עובדים באופן אינדיבדואלי - צוללים מלמעלה כמו שלדגים. אני יושב על המרפסת ומסתכל עליהם בארוחת הבוקר שלהם. מתעופפים למעלה, לא גבוה מידי, ופתאום צוללים לכיוון מטרה תת-מימית כלשהי.
ואז הם נכנסים לפעילות היומית שאני לא מצליח לתפוס תמיד. חלק מהם, אולי אילו השבעים מארוחת הבוקר, יושבים יחד עם עוד ציפורים על שונית חול. מתחממים בשמש. אחרים סתם שטים במים כמו ברווזים. אבל הנה קבוצה של ארבעה שקנאים דואה נמוך נמוך, כמעט נוגעים בפני המים. האחרון פתאום פורש ושט לו. השלושה האחרים ממשיכים עוד קצת. ואז שניים נוספים נחים על המים. הרביעי ממשיך הלאה. לאן? ההוא שפרש ראשון - אומר לעצמו "למה פרשתי? מה עבר עלי?" - מרים את עצמו ומישר קו. ואז אחד מהם עוזב את השאר וממשיך לאנשהו. אני לא מצליח להבין את זה. והנה קבוצה אחרת. דואה קרוב למים ומתישבת באיזה מקום. נראים מנומנמים. כאילו שום דבר לא אכפת להם. אחרי כמה דקות הם מרימים את עצמם ממש טיפה מעל המים וממשיכים - רק כמה מאות מטרים - ומתישבים שוב. יש פה איזה הגיון מסוים? הכל נראה כ"כ מקרי.
בבוקר השקנאים טסים מזרחה בקבוצות קטנות של 2-10 ציפורים. הם טסים נגד כיוון הרוח וממש בגובה פני המים. מה יש במזרח שאין במערב? האם השקנאים שאני רואה מולי הם אילו שבאו מיותר מערבה? איך הם החליטו איפה לעצור - וע"פ מה? הלא כל הים מלא בדגים.
אבל הנה איפה שאני באמת לא מצליח להבין את טבע הים: השקנאים (והשחפים והקורמורנים והדולפינים) כולם צדים את טרפם בערך באותו איזור כל יום. איך זה שהנטרפים - הדגים הקטנים יותר - לא לומדים לקח. הלו, בדיוק באותה נקודה אתמול נטרפו כל המשפחה והחברים שלכם. למה אתם חוזרים לשם? יום אחרי יום במשך מאות אלפי שנים כבר. ואיך זה, איך זה שכל יום הצלחת מלאה בשביל הטורפים? הרי לאכול מישהו לוקח ביס אחד ואילו לייצר חיים לוקח זמן. אז מאיפה האספקה הבלתי נגמרת? הרי את התמונה הקטנה הזו אפשר להרחיב לכל העולם. משהו מוזר במערכת. ואולי ההפך: אולי זו מערכת פשוט מושלמת? כולם יוצאים שבעים, אעפס.
אפרופו שקנאים, איך זה שהשמים לא מלאים בהם? הרי אין להם אויב טבעי ואין להם תחרות של ממש על מקורות אוכל. מסתורי הים. אני צריך איזו מילה עם דייויד אטינבורו. קלטת את כל זה, אדון צלם?
כל יום יש גאות ושפל בערך 4 פעמים. הים מתפשט לתוך היבשה ואחרי כמה שעות נסוג. אבל הבוקר היה שפל כמותו עוד לא ראיתי. הים נסוג אחורה אחורה אחורה. שוניות חול נחשפו להן ואפשר היה ללכת ממש לתוך הים. עברו כך-וכך שעות והים לא חוזר. אין גאות. מוזר. האם יתכן שהים מתנהג כמו הכלכלה?
וכשיש שפל כזה אז נוצרות בריכות בחול שבהן מי שלא הצליח לברוח קרוב לוודאי שיאכל בקרוב. ואם אתה מספיק זריז ומקדים את הטורפים, יש לך סיכוי לראות יצורים כאלו ואחרים שבד"כ נמצאים רק במצולות: סרטן, קונכיה גדולה, מדוזה.
לפעמים אני מדמה את עצמי עושה סרט דוקומנטרי - שהרי המלים בלי התמונות לא שוות הרבה. והתמונה משתנה כל שניה. לידי איש המצלמה ואני מדבר למיקרופון.
שקנאים
השקנאים פה לא דומים לשקנאים האירופאים (אילו שהיינו הורגים עם הקלצ'ניקוב כשהיו יורדים על הבריכות דגים). האירופאים גדולים יותר, צבועים בשחור-לבן, ועובדים בקבוצה ע"מ לכתר את הדגים. אה כן, והם ציפורים נודדות בין אירופה לאפריקה דרך המזה"ת. השקנאים פה בחוף הים, לעומת זאת, צבעם שחור-חום, הם קטנים יותר, הם עובדים באופן אינדיבדואלי - צוללים מלמעלה כמו שלדגים. אני יושב על המרפסת ומסתכל עליהם בארוחת הבוקר שלהם. מתעופפים למעלה, לא גבוה מידי, ופתאום צוללים לכיוון מטרה תת-מימית כלשהי.
ואז הם נכנסים לפעילות היומית שאני לא מצליח לתפוס תמיד. חלק מהם, אולי אילו השבעים מארוחת הבוקר, יושבים יחד עם עוד ציפורים על שונית חול. מתחממים בשמש. אחרים סתם שטים במים כמו ברווזים. אבל הנה קבוצה של ארבעה שקנאים דואה נמוך נמוך, כמעט נוגעים בפני המים. האחרון פתאום פורש ושט לו. השלושה האחרים ממשיכים עוד קצת. ואז שניים נוספים נחים על המים. הרביעי ממשיך הלאה. לאן? ההוא שפרש ראשון - אומר לעצמו "למה פרשתי? מה עבר עלי?" - מרים את עצמו ומישר קו. ואז אחד מהם עוזב את השאר וממשיך לאנשהו. אני לא מצליח להבין את זה. והנה קבוצה אחרת. דואה קרוב למים ומתישבת באיזה מקום. נראים מנומנמים. כאילו שום דבר לא אכפת להם. אחרי כמה דקות הם מרימים את עצמם ממש טיפה מעל המים וממשיכים - רק כמה מאות מטרים - ומתישבים שוב. יש פה איזה הגיון מסוים? הכל נראה כ"כ מקרי.
בבוקר השקנאים טסים מזרחה בקבוצות קטנות של 2-10 ציפורים. הם טסים נגד כיוון הרוח וממש בגובה פני המים. מה יש במזרח שאין במערב? האם השקנאים שאני רואה מולי הם אילו שבאו מיותר מערבה? איך הם החליטו איפה לעצור - וע"פ מה? הלא כל הים מלא בדגים.
אבל הנה איפה שאני באמת לא מצליח להבין את טבע הים: השקנאים (והשחפים והקורמורנים והדולפינים) כולם צדים את טרפם בערך באותו איזור כל יום. איך זה שהנטרפים - הדגים הקטנים יותר - לא לומדים לקח. הלו, בדיוק באותה נקודה אתמול נטרפו כל המשפחה והחברים שלכם. למה אתם חוזרים לשם? יום אחרי יום במשך מאות אלפי שנים כבר. ואיך זה, איך זה שכל יום הצלחת מלאה בשביל הטורפים? הרי לאכול מישהו לוקח ביס אחד ואילו לייצר חיים לוקח זמן. אז מאיפה האספקה הבלתי נגמרת? הרי את התמונה הקטנה הזו אפשר להרחיב לכל העולם. משהו מוזר במערכת. ואולי ההפך: אולי זו מערכת פשוט מושלמת? כולם יוצאים שבעים, אעפס.
אפרופו שקנאים, איך זה שהשמים לא מלאים בהם? הרי אין להם אויב טבעי ואין להם תחרות של ממש על מקורות אוכל. מסתורי הים. אני צריך איזו מילה עם דייויד אטינבורו. קלטת את כל זה, אדון צלם?
הצלם הדמיוני ואיש המיקרופון יוצאים להליכה על החוף
זה משהו שעושים הרבה על חוף הים. פשוט הולכים. כשהים בשפל החול ממנו נסוגו המים מוקשה ונוח להליכה. יאללה, זזנו.
כשהולכים מזרחה הולכים לתוך הרוח. אנחנו צועדים בעצם ברצועת חוף שבין קו המים לבין הדיונה הקטנה שמאחוריה הבתים. בזמן גאות המים מתקרבים מאד לבתים. יש בעלי בתים שאו שאין להם שכל או שיש להם יותר מידי כסף. בכל אופן, הם בנו א הבתים שלהם ממש נושקים למים. ואחרי שנים שהים נוגס בחול ומשנה א החוף, הם בונים "חומה" להגן על הבית שלהם מפני הגלים. כאילו אפשר לעצור את הים. יאללה, ממשיכים.
אם היינו פה עם הכסא גלגלים זו לא היתה הליכה פשוטה. הרצועה שאנחנו צועדים בה צרה ושיפועית. היה גם קשה לדחוף את הכסא וגם ליעם היתה נופלת/נשמטת לכיוון השיפוע - יעני לכיוון הים. היה צריך לתמוך לה את הגוף והראש עם מגבות וכריות ולקשור אותה על רתמות. חוץ מזה שהיא היתה מתלוננת על הרוח. אבל ליעם לא פה אז הכל יותר קל - לפחות מבחינה פיזית. מכל הבחינות האחרות מרגישים את החסרון שלה בכל מטר של חוף. ליעם היתה מומחית בהליכה על החוף. לא סתמה את הפה שלה כל הדרך. הטבע זה לא בדיוק מה שענין אותה. אנשים כן. אבל היום החוף שומם מאנשים. שקט מאד פה.
ממשיכים. החוף ברובו נקי, אבל השפל מגלה גושי בטון בתוך הים, צינורות, עמודי תמיכה (שלא רק שלא תמכו, אלא היו צריכים תמיכה בעצמם). מישהו בנה את כל זה ומתישהו הים בא וריסק הכל. אבל אנחנו, בני האדם שיודעים הכל יותר טוב, לא לומדים דבר - כך מסתבר. הנה שוב אנשים בונים ממש על הים, מחכים לאסון הבא שיסחוף את הבית שלהם למטה. לא מובן, פשוט לא מובן. צילמת את זה? גם אטינבורו לא היה עוזר פה. טוב לא חשוב. בלווא הכי אנחנו לא יכולים לעבור פה עם הכסא גלגלים. מסתובבים וחוזרים. אבל הפעם, בלי כסאות גלגלים, אני ממשיך וממשיך וממשיך. החוף לא נגמר.
בהליכה חזרה הביתה הרוח בגבינו. יותר קל. ליעם לא היתה מתלוננת על הרוח יותר, אבל עכשיו היא היתה נופלת לצד שני. ההליכה כל שיפוע צדדי כזה גם לא הכי נוחה לבעלי הברכיים הדפוקות או מחוסרי אצבעות הרגליים שבינינו. אבל את זה המצלמה הדמיונית כבר לא מסוגלת לתפוס בעדשתה. יאללה, הביתה לרדת על איזה צלחת שרימפ.
י
