למי שרוצה להפסיק לקרוא את הבלוג הזה - זו ההזדמנות שלך

ערב יום הזכרון 2015, אטלנטה.  הלכנו לטכס.  הוא קויים בבית כנסת גדול, למרות שהוא טכס חילוני ברובו, ישראלי כזה, עם כמה קדישים ושמע-ישראל וכו׳.  כמו בארץ, אני מניח.  עם חלקים באנגלית ושירים בעברית. טכס ארוך מידי שנמרח ונמרח ונמרח.  לא על זה באתי לכתוב. הקורא הנכבד יוזהר מראש:  אני הולך לחצות כמה קווים אדומים עבים.  לשחוט כמה פרות קדושות.  לשבור כמה טבואים (יעני taboos).   

דיסקליימר אבל לא התנצלות:
אני לא מעגל פינות.  אני חד וישיר.  אני מקצר מחשבות ותהליכים שאחרים סובבים סביבם סחור-סחור במשך שנים. אני מכוון אל ישר אל תוך הלב (שלך).  אבל גם מתוך הלב (שלי).  בגלל שאני שובר מוסכמות ומסורת, אני יודע שהמלים שלי עלולות לפגוע.  אבל זה לא תמיד בשליטתי. תקשורת היא תהליך דו-צדדי. אני אומר את הדברים בכנות ובישירות. חלק מהדברים שנאמרים בפוסט הזה הם מתקדמים progressive - טרם זמנם. מי שלא בשל עדיין לשמוע אותם, זה לא בשליטתי.  

אבל הנה החלק הכי חשוב של הדיסקליימר:  אני נוגע פה בדברים רגישים.  הם אישיים לא רק לי אלא לכל אחד שקורא עברית ושחי או היה חי בארץ.  אין בכוונת המלים לפגוע באף אחד.  חס וחלילה.  רק להביע הרגשות ורגשות אישיים שלי ולעורר מחשבה.

זהו, מתחילים.

-------

אני יושב שם בטכס, מוקף ישראלים ויהודים מהקהילה.  בוכה ומתעצבן בוזמנית.  בוכה פחות מגבורתם של הנופלים ויותר מהשירים.  משום מה הם גורמים לי לבכות.  איכשהו הלב מוצא חוט לעבר, לחברים שמתו, למנגינה המוכרת.  רק שתדעו שאינני בוכה אף פעם.  אינני תינוק בכיין.
  

אפילו שאני מקשיב למלים ולא מבין אותם.  אבל זה לא בגלל שאני טיפש אלא רק בגלל שאני לא לובש חולצה לבנה וכיפה, כמו כולם.

ולמה מתעצבן?  אוקיי, זו ההזדמנות שלך לעזוב את הבלוג המעצבן הזה לפני שיהיה מאוחר מידי.  את/אתה עוד פה?  היכונו לנפילה.  הנה למה מתעצבן.  כי:

1.  אני לא מצליח להבין את ההנצחה הטכסית הזו.  זכרון, בהגדרה, זה משהו אישי.  אין דבר כזה זכרון לאומי או כללי.  זכרון הוא פעולה מוחית ולכל אחד יש מוח אחר וכל אחד זוכר (או לא זוכר) אחרת.  זה לא עדר.

2.  הטכס מחזיר אותנו לשכול ולאבידה שוב ושוב ושוב.  למה?  הלא מי שאיבד מנסה להתגבר על זה ולהמשיך הלאה, לא?  אז למה החזרה השנתית הכפויה הזו לאותו רגע שבו נודע לנו על הרע מכל?  לא מצליח להבין את זה.

(ובינתיים הטכס ממשיך ויש עוד שיר ושוב אני בוכה.  אפילו שאני מקשיב למלים ולא מבין את הקשר.  איפה ״הרעות״?

    

אבל מייד ממשיך להתעצבן.)

3.  אובדן, ממש כמו זכרון, זה משהו אישי מאד.  מה לי ולעוד כמה עשרות או מאות אנשים מסביבי?  נו, אז אנחנו מכירים את אותם שירים, יופי.  אז מה?  זה יותר ענין של תרבות משותפת ופחות ענין של שותפות גורלות.  בשביל זה יש קבוצות תמיכה.

4.  יש לי רושם שאנחנו משתמשים בשכול ובאובדן ע״מ לפמפם את הלאומיות.  לי זה לא מתאים.  אני רוצה לזכור את החברים שלי וזהו.  לא לדבר על מרצחים ולא על נצחונות ולא על כלום.  פשוט להזכר בחברים.  מה כ״כ מסובך בזה?
ואגב, אדון רמטכ״ל, אפילו שאתה ואני שנינו מגולני ואולי אפילו אכלנו מאותו מסטינג, אני כבר לא חייל ופקודת היום שלך לא מעניינת אותי ולא רלבטית לגבי.

5.  אפרופו מרצחים:  אני לא הולך פה לשפוט מי רצח את מי ומתי.  וגם לא מי מרצח ומי טרוריסט ומי לוחם חופש ומי גיבור ישראל.  יש פה מלחמה עקובה מדם כבר הרבה יותר מידי זמן.  לא הגיע הזמן לנסות לסיים את הסכסוך במקום לחזור לסיפורי הגבורה החד-צדדים?

(ובינתיים הטכס ממשיך ויש עוד שיר ושוב אני בוכה.

   טוב, זה באמת מצדיק בכי.  איזה דכאון של הופעה. הופעה אתה קורא לזה?  ומייד גם ממשיך להתעצבן.)

6.  ובאותו נושא:  בזכות הנופלים אנו חיים - זו המנטרה החוזרת על עצמה בטכס שוב ושוב ושוב.  עם ישראל חי ועם ישראל ימשיך להיות חי וכו׳ וכו׳. ואנשים אומרים שהנופלים לא נתנו את חייהם לחינם כי עם ישראל חי.  וכי ניצחנו, למרות הכאב הרב. ואני יושב שם ומתעצבן ותוהה לא מתו לחינם?  הלא עדיין אין שלום.  הם ממשיכים למות והרשימה גודלת.  עד מתי?  כמה זמן עוד נמשיך להכנס עם הראש בקיר?  מה אם במקום יום הזכרון נעשה  יום הבנה משותף עם שכנינו הפלשתינאים?  יום שלום.  רק אז נוכל להגיד שהם לא מתו לחינם.  רק אז.

וכל הטכס כולו זה רק הדגשת השכול, הדגשת העצב, הדגשת הטרגדיה.  אולי לא פייר מצידי כי לא איבדתי אח או אבא, לא יודע. ״רק״ חברים קרובים. אבל כל הענין הזה של טיפוח האובדן לא מתאים לי, אעפס.  מדברים עם המחיר היקר - 23,000 ומשהו חיילים (רק להבהיר: הם מתו כשבעצמם ניסו להרוג - אפילו אם זה היה בשם הגנה), 2000 ומשהו אזרחים (הם מתו מפעולות ה״איבה״), ועוד כמה מאות חיילים שמתו מדברים אחרים (תאונות וכו׳ בזמן השירות).  ואני מחפש את עצמי במספרים.  ולא מוצא.  הם לא מרשימים אותי. לא מדברים אלי.  אם אין מטרה - כמו שלום, למשל - אז כל המספרים האילו הם זמניים בלבד.  הם הולכים לגדול.  איך משנים את מעגל הקסמים הזה?  

------

ואז הקרינו את הסרט על האחים פרץ (אוריאל ואלירז) - שנהרגו (גם מאילו שהלכו להרוג/להגן) - חפשו לבד.  ואני מסתכל בסרט - שמדגיש שוב ושוב ושוב את הכאב והאובדן. מראים את האמא מתייפחת על הקבר.  ומדברת על האובדן.  מדברת על הרגע בו נודע לה.  מדברת על החיים היומיומים. מצד אחד הלב באמת נצבט על מה שהמשפחה הזו עברה ובעצם עוברת בכל יום.  אבל מצד שני הם בנו מקדש.  מקדש לאבל ולשכול.  אני לא יודע מה בני המשפחה באמת חושבים בליבם, אבל מה שהם אומרים למצלמה זה לזכור רק את האבל והכאב ולא את הטוב. ממש לא מתאים לי.  אני לא בא לשפוט את מי שאיבד את אהוביו בצורה כזו.  רק אומר זאת:  אני יכול לבחור לזכור את כל הסבל של ליעם בשנה האחרונה ולבנות על זה מקדש, או שאני יכול לזכור את הזמנים הטובים ובעיקר את האישיות שלה.  אילו לעולם לא יתישנו.  ברור במה אני בוחר, נה?  ולמה זה בכלל חשוב?  כי כשאתה בונה מקדש לאבל אתה מכניס את הלב שלך לכלוב ומזמין את כולם שיכנסו לבקר. וכשהם נכנסים אתה דואג למרוח אותם בשכבה עבה של מסכנות. שירגישו.  שיבכו. ולעומת זה כשאתה זוכר ומדגיש את הטוב והכיף והקלילות של אילו שאיבדת אז אתה משדר לעצמך קודם כל ואז גם לעולם - זה היה המסר של ליעם וממשיך להיות המסר שלה ואותו אני נושא איתי.  המסר הזה היה ממשיך להיות מופץ גם אם ליעם היתה חיה היום אז מותה לא משנה שום דבר.  בקיצור, אני בוחר בחיים.

ומיד אחרי הסרטון עלה לדבר אחיהם.  ודיבר (ודיבר ודיבר ודיבר)  על הכאב ועל פרטי הפרטים של כל תהליך מסירת ההודעה.  ואני לא מצליח להבין:  בשביל מה זה חשוב לספר?  האם אתה זקוק לסימפטיה של השומעים?  האם אתה צריך עוד השתתפות בצער?  האם האלפים שליוו את משפחתך לא מספיקים?  מה מאחורי סיפורי הדגשת הכאב?

וכמובן שהוא גם דיבר על המשך המורשת של אחיו ועם ישראל חי ו....  ואז תפסתי:  הוא משתמש באבל האישי שלו ובעצם במוות של אחיו למטרה פוליטית.  אנחנו ננצח.  אנחנו פה להשאר (שאני מוצא לגמרי לא רלבנטי).  אבל הוויכוח הפוליטי פה הוא לא הדבר העיקרי.  העיקר פה זה השימוש שנעשה בהרוגים ע״מ לקדם אג׳נדה.  ועם זה הוא מסתובב בעולם ומרצה.  זה מה שהוא עושה עכשיו.  וזה בעיני פסול - שלא לומר מגעיל.

אומרים לא לשפוט אדם בכאבו.  ואני מסכים עם זה - כל עוד האדם לא משתמש בכאבו ככלי לשכנוע.  

------

ואז יש עוד כמה זריקות המרצה לאומיות: נשיאת הדגלים, קדיש, שירת התקווה.  מכולם בא לי להקיא.  לא הגיע הזמן לדגל משותף?  אפילו אם אין שלום עם הפלשתינאים, יש פלשתינאים שגרים בתוך גבולות ישראל והם יעני אזרחים שווים.  אבל זה לא חגם ולא תפילתם ולא דגלם ולא המנונם.  לפני כמה שבועות אירחנו שתי בנות פלשתינאיות מהגליל במסגרת תכנית שלום כלשהי.  חשבתי בעיקר עליהן בזמן הטכס. איך הן ומשפחותיהן מרגישות ביומיים האילו? אבל מדינת ישראל ממשיכה להכנס  בביטחה עם הראש בקיר.  אולי אני נאיבי מידי, אבל זה לא סותר את הטמטום. (בכלל אני שונא לאומניות והשפרצה של זה לכל כיוון, אבל זה נושא מורכב יותר לפוסט נפרד.)

וביום העצמאות לא יהיו זיקוקים ושמחות.  אלא יהיו מנגלים משותפים עם השכנים הערבים שבו נמשיך לשתף אחד את השני בזכרונות טראומתיים.  לנסות להבין אחד את השני (כן, אני יודע, שוב נאיביות).  זה אולי יביא לעצמאות - לא חגיגות חד-צדדיות ממש מול אילו שמציינים את אסונם.  טיפה התחשבות, אולי?  לא?  לא צריך התחשבות?  נמשיך לצעוד עם הראש לתוך הקיר?

את התקווה כמובן לא שרתי.  אין סיכוי.

בינתיים כל האיוולת הזו ייבשה לי את הדמעות.  מי אמר שאין רע בלי טוב?

----

קטע אישי:  עבור מיטב זה היה טכס יום הזכרון ה״ישראלי״ הראשון בחייה אפילו שהיא כבר בת 18.  (היא עברה כמה כאלו בבי״ס היהודי.  מן הסתם הם לא אותו דבר).  לא יצא עד היום ב-17 הזדמנויות שקדמו (או שהבנות היו קטנות מידי, או שלליעם זה לא היה אומר כלום, או שליעם לא הרגישה טוב, או שאני לא הלכתי...וכו׳).  אז אני יושב שם ומתעצבן על כל דקה שאני שם - ואילו היא מצידה מגלה ומרגישה ומאמצת לעצמה ישראליות (זרה ומרוחקת אבל גם מוכרת משום-מה) שמעולם לא היתה לה. ואני יוצא מהטכס כמה צעדים יותר מרוחק מהישראליות ההיא והיא לעומת זאת יוצאת משם כמה קילומטרים יותר קרובה. כמה אירוני.  

בשנים שעברו נמנעתי מהטכס הזה בגלל שהם הכניסו בו יותר מידי פוליטיקה.  מעכשיו זה כבר יותר מסתם פוליטיקה ימנית (כי אפילו לא הזכרתי את נאום הקונסול הכללי שכמובן הכניס את אירן לתוך בלילת יום הזכרון כי אין מתאים מזה.  כולם כבר יושבים ומכוסים בשכבה עבה של פטריוטיות שמוצאה מהסכנה הקיומית המיידית שבכל יום ויום קמו עלינו להורגנו).  זה פשוט טמטום.

בדרך חזרה הביתה פלטתי לחלל המכונית ״תזכירו לי לא ללכת בשנה הבאה״.  אני לא חושב שתהיה בעיה.  אני אזכור לבד.  הרי זה יום הזכרון.  להזכר לא ללכת לזכור!