ככה באו לי צרות טובות
למה החיים לא יכולים להיות פשוטים יותר? חודשיים וחצי אני מסתובב לי מובטל. (טוב, בעצם אם מכניסים נסיעה לארץ בפנוכו וכל זה, זה רק 6 שבועות.) בכל אופן, 6 שבועות זה לא מספיק זמן בשביל יד הגורל להתאפס על תיזמונים? כי הנה איך שהיד הזו מתאכזרת:
ביום ששי, ה-17 ליוני, קיבלתי טלפון מחברה שהתראיינתי אצלה כבר פעמיים. הם רוצים אותי. אה, איזה יופי!!! על זה עבדת, ולשם חתרת, ואת זה רצית. אז מה אתה רוצה עכשיו? מה לא בסדר?
אז זהו, שה"יופי" הזה מתערבב לו בבילבלול קטנצ'יק כזה. קערת ספגטי. כי בדיוק באותו בוקר שקיבלתי את הבשורה המשמחת הזו קיבלתי גם זימון לראיון בחברה אחרת. ובכל מקרה אחר הייתי מבטל ראיון זה כי כבר יש ציפור אחת ביד, נכון? אבל הראיון המיועד הוא עם חברה יותר יציבה (לפחות על הנייר) ואחת שכנראה תציע יותר כסף. אז מה אתה עושה? הולך על הבטוח שכבר נמצא ביד (רק להגיד "כן, אני מקבל את ההצעה") או ללכת על סיכוי למקום עבודה עם [אולי] הטבות יותר טובות? ומה אם לא אתקבל במקום ב' בסופו של דבר?
ויש עוד כמה גורמים, מלבד יציבות החברה והטבות פוטנציאליות:
* איזו מן חברה כל אחת מהן (לדוגמה, יש חברות שתוכנה זה חלק מהמוצר שנמכר; יש כאלו שהתוכנה עוזרת בתהליכים פנימיים; וכו').
* הענין במוצר עצמו.
* הפוטנציאל להתפתחות עצמית.
* הטכנולוגיה שמיושמת בכל מקום.
* סביבת העבודה.
* איזה מן חבר'ה עובדים שם (כמה שאפשר לשפוט מהפגישה).
* וכו', וכו'. הייתי גם יכול להכניס שיקולים כמו כמה זה רחוק מהבית ואיזה בגדים לובשים וכל זה, אבל אני לא חושב שדברים [חצי שוליים] כאלו צריכים להיות חלק מהחלטה על הקריירה.
אז זהו, זה הבילבול. ואתה כל היום מסתובב במחשבה שמה שלא תחליט זו תהיה הבחירה הלא נכונה. צרות טובות, נכון? הבעיה היא המילה "צרות". גם כשהן טובות המוח עדיין עסוק בצרה עצמה ויש לחץ. מתישהו תיעשה החלטה ונצטרך לחיות איתה, אבל עד שהיא תיעשה ימשיך הלחץ.
אבל כמובן שדברים גם כאן לא הכי פשוטים. כי למקום א' צריך להחזיר תשובה בהקדם ובמקום ב' התהליך רק בתחילתו. מה עושים, מה עושים?
1. מנסים לקנות זמן משתי החברות. שיהיה זמן לחשוב, לברר, לדבר עם אנשים.
2. ישנים על זה לילה אחד.
3. ובכן, מדברים עם אנשים - משפחה, חברים, קולגות.
4. ישנים על זה עוד לילה.
5. עושים תרגיל קטן במתמטיקה שימושית:
+ מהרשימה למעלה, נותנים לכל פריט דרגת חשיבות.
+ לכל פריט נותנים ציון בהתאם לחברה.
+ מכפילים את דרגת החשיבות בציון.
+ מסכמים את כל התוצאות עבור כל חברה.
+ החברה עם מס' הנק' הגדול ביותר, מנצחת.
לדוגמה:
פריט דרגת-חשיבות ציון-חברה-א תוצאה-א חברה-ב תוצאה-ב
פוטנציאל
התפתחות 8 8 64 5 40
טכנולוגיה 9 9 81 6 54
סביבת עבודה 7 7 49 7 49
וכו', וכו', וכו'
סה"כ 194 143 (בערך)
חברה א' מנצחת בקלות בדוגמה שלעיל, ברור? אבל זה לא תמיד כזה קל ולפעמים צריך לחשוב על כל פריט מחדש.
6. מסתכלים על התוצאה מהתרגיל המתמטי ושואלים את הלב מה הוא מרגיש.
בשלב זה אתה אמור לדעת כבר גם מה ההגיון הקר אומר וגם לאן הלב נוטה.
שיטה זו, אגב, טובה להשוואה בכל תחום. לא רק בין עבודות.
מתי כבר יש חופש?
אז אני סוגר על 3 חודשים של אבטלה ובטלה. בפעם הקודמת שהייתי מובטל, ב-2009, שנאתי לשבת בבית ולהיות מובטל. עכשיו? לא יודע איך אחזור לעבודה! יהיה לי חסר מאד ללכת לנסיעת אופניים ארוכה בבוקר או ללכת לבריכה; ולקחת סיאסטה אחה"צ.
ובאבטלה ההיא גם הייתי נורא מודאג כל הזמן. עכשיו? אני בכלל לא מודאג. איכשהו ידעתי שדברים יסתדרו בצורה כזו או אחרת. איכשהו ירדה עלי שלווה. אולי יותר מידי שלווה. אבל רק ע"מ להיות פייר, זה לא רק שלמדתי איך לחשוב אחרת; איך לא לקחת יותר מידי ללב. זה גם העובדה ששוק העבודה נראה הרבה יותר טוב עכשיו מאשר זה של 2009. לפחות לאנשים בהיי-טק.
דינמיקה של חיפוש עבודה
ושוב חזרה ל-2009. באותה תקופה חיפוש עבודה היה יום עבודה מלא:
* התקשרתי לאנשים ולחברות ביוזמתי.
* כמובן חיפשתי דרך האינטרנט (שזה בעצמו כולל מיליון דברים).
* הלכתי לפגישות מקצועיות בתקווה לפגוש את "האדם הנכון במקום הנכון".
* הלכתי לפגישות של מובטלים כי לעולם אין לדעת מאיפה יבוא הקשר הנכון.
* ובטח היו עוד כמה שבילי עזים שצעדתי דרכם ע"מ למצוא משהו.
בקיצור, הייתי פרו-אקטיבי מאד. לקחתי יוזמה. וגם ובעיקר: הייתי מודאג כל הזמן גם לגבי פרנסה וגם לגבי חלודה במקצוע וגם לגבי כבוד אישי. זה אפף אותי בלי הרף - יום ולילה. זה הרג אותי - ממש.
הפעם? הפעם הייתי די פסיבי. כלומר, התקשרתי עם מכרים (בעולם היי-טק) ושמתי את הרזומה שלי בכמה אתרים וכו', אבל חוץ מזה באמת שלא יזמתי הרבה. ישבתי וחיכיתי. מן ידעתי כזה שמשהו [טוב] הולך לקרות במוקדם או במאוחר. היתה לי הרגשה, לא יותר. בטחון עצמי. אפשר ומותר גם לקרוא לזה טפשות וחוסר אחריות ומה שאתם רוצים. במקום להתרוצץ כמו תרנגולת בלי ראש יצאתי לרכיבות אופניים ארוכות, שחיתי כמה פעמים בשבוע, תיקנתי דברים בבית, ונחתי הרבה. אין לי דרך להסביר את שלוות אי-העשיה והרגשת היהיה-בסדר שאפפו אותי.
גם ההצטרפות חזרה למעגל העבודה שונה מזו של האבטלה הקודמת. אז התרגשתי מאד לחזור לעבוד, אבל הייתי "כל כך מובטל" שכשחזרתי לעבוד זה לא הרגיש אמיתי. המשכתי לחשוב על עצמי כמובטל - רק אחד עם משכורת. הפעם אני בכלל לא מתרגש מהחזרה לעבודה. אני גם לא מרגיש כמובטל. הכל הפוך.
אז מה נגמר?
מה שנגמר זה שבאמת הכל הסתדר. עוד לפני שנגמר הסופשבוע כבר ידעתי (בליבי) שאתן תשובה חיובית לחברה א'. אחרי הסופשבוע הלכתי לראיון אצל חברה ב'. תוך 15 דקות ידעתי שהם לא מתאימים לי ואני לא מתאים להם. זה בכלל אשמת החברת כח אדם ששלחה אותי לשם. טוב לא חשוב. שיעור טוב לחיים. והחברה החדשה שמה
למה החיים לא יכולים להיות פשוטים יותר? חודשיים וחצי אני מסתובב לי מובטל. (טוב, בעצם אם מכניסים נסיעה לארץ בפנוכו וכל זה, זה רק 6 שבועות.) בכל אופן, 6 שבועות זה לא מספיק זמן בשביל יד הגורל להתאפס על תיזמונים? כי הנה איך שהיד הזו מתאכזרת:
ביום ששי, ה-17 ליוני, קיבלתי טלפון מחברה שהתראיינתי אצלה כבר פעמיים. הם רוצים אותי. אה, איזה יופי!!! על זה עבדת, ולשם חתרת, ואת זה רצית. אז מה אתה רוצה עכשיו? מה לא בסדר?
אז זהו, שה"יופי" הזה מתערבב לו בבילבלול קטנצ'יק כזה. קערת ספגטי. כי בדיוק באותו בוקר שקיבלתי את הבשורה המשמחת הזו קיבלתי גם זימון לראיון בחברה אחרת. ובכל מקרה אחר הייתי מבטל ראיון זה כי כבר יש ציפור אחת ביד, נכון? אבל הראיון המיועד הוא עם חברה יותר יציבה (לפחות על הנייר) ואחת שכנראה תציע יותר כסף. אז מה אתה עושה? הולך על הבטוח שכבר נמצא ביד (רק להגיד "כן, אני מקבל את ההצעה") או ללכת על סיכוי למקום עבודה עם [אולי] הטבות יותר טובות? ומה אם לא אתקבל במקום ב' בסופו של דבר?
ויש עוד כמה גורמים, מלבד יציבות החברה והטבות פוטנציאליות:
* איזו מן חברה כל אחת מהן (לדוגמה, יש חברות שתוכנה זה חלק מהמוצר שנמכר; יש כאלו שהתוכנה עוזרת בתהליכים פנימיים; וכו').
* הענין במוצר עצמו.
* הפוטנציאל להתפתחות עצמית.
* הטכנולוגיה שמיושמת בכל מקום.
* סביבת העבודה.
* איזה מן חבר'ה עובדים שם (כמה שאפשר לשפוט מהפגישה).
* וכו', וכו'. הייתי גם יכול להכניס שיקולים כמו כמה זה רחוק מהבית ואיזה בגדים לובשים וכל זה, אבל אני לא חושב שדברים [חצי שוליים] כאלו צריכים להיות חלק מהחלטה על הקריירה.
אז זהו, זה הבילבול. ואתה כל היום מסתובב במחשבה שמה שלא תחליט זו תהיה הבחירה הלא נכונה. צרות טובות, נכון? הבעיה היא המילה "צרות". גם כשהן טובות המוח עדיין עסוק בצרה עצמה ויש לחץ. מתישהו תיעשה החלטה ונצטרך לחיות איתה, אבל עד שהיא תיעשה ימשיך הלחץ.
אבל כמובן שדברים גם כאן לא הכי פשוטים. כי למקום א' צריך להחזיר תשובה בהקדם ובמקום ב' התהליך רק בתחילתו. מה עושים, מה עושים?
1. מנסים לקנות זמן משתי החברות. שיהיה זמן לחשוב, לברר, לדבר עם אנשים.
2. ישנים על זה לילה אחד.
3. ובכן, מדברים עם אנשים - משפחה, חברים, קולגות.
4. ישנים על זה עוד לילה.
5. עושים תרגיל קטן במתמטיקה שימושית:
+ מהרשימה למעלה, נותנים לכל פריט דרגת חשיבות.
+ לכל פריט נותנים ציון בהתאם לחברה.
+ מכפילים את דרגת החשיבות בציון.
+ מסכמים את כל התוצאות עבור כל חברה.
+ החברה עם מס' הנק' הגדול ביותר, מנצחת.
לדוגמה:
פריט דרגת-חשיבות ציון-חברה-א תוצאה-א חברה-ב תוצאה-ב
פוטנציאל
התפתחות 8 8 64 5 40
טכנולוגיה 9 9 81 6 54
סביבת עבודה 7 7 49 7 49
וכו', וכו', וכו'
סה"כ 194 143 (בערך)
חברה א' מנצחת בקלות בדוגמה שלעיל, ברור? אבל זה לא תמיד כזה קל ולפעמים צריך לחשוב על כל פריט מחדש.
6. מסתכלים על התוצאה מהתרגיל המתמטי ושואלים את הלב מה הוא מרגיש.
בשלב זה אתה אמור לדעת כבר גם מה ההגיון הקר אומר וגם לאן הלב נוטה.
שיטה זו, אגב, טובה להשוואה בכל תחום. לא רק בין עבודות.
מתי כבר יש חופש?
אז אני סוגר על 3 חודשים של אבטלה ובטלה. בפעם הקודמת שהייתי מובטל, ב-2009, שנאתי לשבת בבית ולהיות מובטל. עכשיו? לא יודע איך אחזור לעבודה! יהיה לי חסר מאד ללכת לנסיעת אופניים ארוכה בבוקר או ללכת לבריכה; ולקחת סיאסטה אחה"צ.
ובאבטלה ההיא גם הייתי נורא מודאג כל הזמן. עכשיו? אני בכלל לא מודאג. איכשהו ידעתי שדברים יסתדרו בצורה כזו או אחרת. איכשהו ירדה עלי שלווה. אולי יותר מידי שלווה. אבל רק ע"מ להיות פייר, זה לא רק שלמדתי איך לחשוב אחרת; איך לא לקחת יותר מידי ללב. זה גם העובדה ששוק העבודה נראה הרבה יותר טוב עכשיו מאשר זה של 2009. לפחות לאנשים בהיי-טק.
דינמיקה של חיפוש עבודה
ושוב חזרה ל-2009. באותה תקופה חיפוש עבודה היה יום עבודה מלא:
* התקשרתי לאנשים ולחברות ביוזמתי.
* כמובן חיפשתי דרך האינטרנט (שזה בעצמו כולל מיליון דברים).
* הלכתי לפגישות מקצועיות בתקווה לפגוש את "האדם הנכון במקום הנכון".
* הלכתי לפגישות של מובטלים כי לעולם אין לדעת מאיפה יבוא הקשר הנכון.
* ובטח היו עוד כמה שבילי עזים שצעדתי דרכם ע"מ למצוא משהו.
בקיצור, הייתי פרו-אקטיבי מאד. לקחתי יוזמה. וגם ובעיקר: הייתי מודאג כל הזמן גם לגבי פרנסה וגם לגבי חלודה במקצוע וגם לגבי כבוד אישי. זה אפף אותי בלי הרף - יום ולילה. זה הרג אותי - ממש.
הפעם? הפעם הייתי די פסיבי. כלומר, התקשרתי עם מכרים (בעולם היי-טק) ושמתי את הרזומה שלי בכמה אתרים וכו', אבל חוץ מזה באמת שלא יזמתי הרבה. ישבתי וחיכיתי. מן ידעתי כזה שמשהו [טוב] הולך לקרות במוקדם או במאוחר. היתה לי הרגשה, לא יותר. בטחון עצמי. אפשר ומותר גם לקרוא לזה טפשות וחוסר אחריות ומה שאתם רוצים. במקום להתרוצץ כמו תרנגולת בלי ראש יצאתי לרכיבות אופניים ארוכות, שחיתי כמה פעמים בשבוע, תיקנתי דברים בבית, ונחתי הרבה. אין לי דרך להסביר את שלוות אי-העשיה והרגשת היהיה-בסדר שאפפו אותי.
גם ההצטרפות חזרה למעגל העבודה שונה מזו של האבטלה הקודמת. אז התרגשתי מאד לחזור לעבוד, אבל הייתי "כל כך מובטל" שכשחזרתי לעבוד זה לא הרגיש אמיתי. המשכתי לחשוב על עצמי כמובטל - רק אחד עם משכורת. הפעם אני בכלל לא מתרגש מהחזרה לעבודה. אני גם לא מרגיש כמובטל. הכל הפוך.
אז מה נגמר?
מה שנגמר זה שבאמת הכל הסתדר. עוד לפני שנגמר הסופשבוע כבר ידעתי (בליבי) שאתן תשובה חיובית לחברה א'. אחרי הסופשבוע הלכתי לראיון אצל חברה ב'. תוך 15 דקות ידעתי שהם לא מתאימים לי ואני לא מתאים להם. זה בכלל אשמת החברת כח אדם ששלחה אותי לשם. טוב לא חשוב. שיעור טוב לחיים. והחברה החדשה שמה
Vocalocity
אז מה עכשיו?
ב-2005, חודש אחרי שעזרתי לאמא לעבור מן העולם, פוטרתי מעבודתי בה עבדתי בערך 10 שנים. זה היה תחילתו של סחרור. ב-6 שנים שלאחריהם פוטרתי לא פחות מ-3 פעמים נוספות. ארבע בסה"כ. אני זוכר שבזמן הפיטורים הראשונים ב-2005 חלף בי הרהור אם בדיוק נגמרו 7 השנים הבריאות (11 בעצם, אבל מי סופר?). עברתי כמה עבודות, פוטרתי מעבודה אחת שהיתה ממש חלום, עברנו שנה אכזרית עם ליעם שנגמרה ב . . . טוב, הכל זכור. האם העבודה החדשה מבשרת את סופן של שבע (6, אבל מי סופר?) השנים הרעות? החברה החדשה בהחלט נראית מבטיחה מהבחינה הזו, אבל אין שום דרך לדעת.
אבל יש סימנים ראשונים, בתוליים, שאולי אכן כן:
* העבודה לא רחוקה מהבית. למען האמת, אם מזג האוויר מאפשר, זה מספיק קרוב שאני יכול לרכב באופניים למשרד. זה חשוב.
* אם משלבים את זה שהבי"ס התיכון שאליו מיטב תלך אליו בשנה הבאה נמצא במרחק הליכה מהבית, אז זה הקהל גדולה לכולנו - אחרי כמה שנים של נסיעות, נסיעות, נסיעות.
* שני הגורמים שלעיל הם חשובים. זה חלק מאיכות חיים. כשגרים באטלנטה עצמה (כלומר לא בפרברים) יש הרגשה ביתית, הרגשה של עיר קטנה בתוך העיר הגדולה.
* ממבט ראשון נראה כאילו החברה החדשה טובה לעובדים שלה.
אבל למה בכלל לעבוד?
טוב, מעבר לתשובה הטריוויאלית "בשביל הפרנסה" יש סיבות אחרות לגמרי שבארץ כמו ישראל (או אפילו רוב מדינות אירופה) הן לא גלויות לעיין.
הגורם הכי בולט והכי חשוב זה ביטוח בריאות. בארה"ב ביטוח בריאות מסופק ברוב המקרים דרך מקום העבודה. כלומר מי שלא עובד או יותר נכון מי שלא שייך למקום עבודה (אם בגלל שהוא פוטר, או פרש, או עזב מכל סיבה אחרת) לא בהכרח מאבד את הביטוח שלו, אבל מאבד את הסיבסוד דרך מקום העבודה. ואחרי שנה פלוס-מינוס הוא מאבד אותו לגמרי וצריך לקנות חדש באופן פרטי - וזה ה-ר-ב-ה יותר יקר. דרך מקום העבודה, לעומת זאת, זה קל. אתה ממלא כמה טפסים ואתה מבוטח (בתשלום כמובן, אבל בד"כ מקום העבודה חותך עסקה עם חברת הביטוח כך שלעובדים ההשתתפות העצמית היא מסובסדת).
(ואולי זו ההזדמנות להסביר איך עובד הביטוח בריאות בארה"ב שכל מי שעוד חולם על אמריקה:
* קודם כל משלמים את הפרמיום - תשלום חודשי קבוע. זה קניית הפוליסה עצמה. בואו נזרוק פה מספר לא בדוק של $400 למשפחה לחודש או $4800 לשנה.
* אחרי זה יש מה שנקרא באנגלית
deductible
זה סכום "השתתפות עצמית" שעד שאתה לא מגיע אליו, חברת הביטוח לא משתתפת. לדוגמה, בחברה הקודמת שבה עבדתי סכום זה מקבע ל-$6000 למשפחה. כלומר, עד שלא הוצאנו $6000 מהכיס, חברת הביטוח לא משתתפת. כשליעם היתה בחיים הגענו לסכום כזה תוך שבוע. אבל משפחה בריאה בד"כ לא מגיעה לסכום כזה כל השנה. כלומר, כל ההוצאות הרפואיות יוצאות מהכיס. ראוי לציין שכל חברה עושה עסקה שונה עם חברת ביטוח שונה כך שלא אצל כולם זה סכום כזה גבוה.
* נגיד שכבר שילמת את ה
deductible
שלך (יעני היו לך הרבה ענינים רפואיים), אז יש דרגה נוספת של השתתפות עצמית. כשאתה הולך לרופא אתה משלם 30, 40, $50 עוד לפני שמסתכלים עליך בכלל.
* החלק הכי מסובך הוא שחברת הביטוח אומרת לך "אנחנו נשלם 80% מהממוצע של רופאים מסוג זה באזור שלך". כמובן שהם לא מפרטים איך הם מחשבים את הממוצע הזה וכמובן שהממוצע נמוך. לדוגמה:
הלכת לטיפול שעולה $500. (בהנחה שהגעת כבר לסכום ההשתתפות העצמית השנתית - $6000 שלעיל).
- שלם $50 השתתפות עצמית.
- חברת הביטוח אומרת לך שע"פ החישוב שלהם הממוצע לטיפול זה באזור שלך הוא $400, לא $500. הם ישלמו 80% מזה, כלומר $320. החלק שלך לפיכך הוא $180 (אבל כבר שילמת $50 אז אולי "רק" $130). אבל בעצם שילמת 4800+6000+180=כמעט $11,000. וזו רק דוגמה קטנה. מה אם יש לך ניתוח או אם-אר-איי או לידה? אז הכל יוצא הרבה יותר יקר. יש מבין? ככה חברות הביטוח עושות כסף משוגע וזה חלק מהקרב הגדול על מהפכת הבריאות של אובמה.
אז בדוגמה שלעיל איש עובד משלם $400 בחודש לקנית ביטוח הבריאות. בהיותי מובטל, הייתי זכאי להמשיך ביטוח (ע"פ החוק) אבל ללא הסיבסוד של החברה האחרונה שלי. לפיכך הייתי צריך לשלם משהו כמו $1000 לחודש רק ע"מ לקנות את הביטוח - עוד לפני כל הסבנטוכה שבדוגמה. והפרדוכס הוא כמובן שלמי שיש פחות הכנסה הוא דווקא זה שיש עליו נטל יותר גדול. יש מבין? הכל הפוך פה - העיקר שעשירים ובעלי הכח ימשיכו להתעשר. זו אמריקה.
אבל יש מבין למה כ"כ חשוב למצוא מקום עבודה? זה פשוט חוסך המון כסף.
ע"מ להיות פייר צריך להבהיר שהדוגמה שלעיל היא של ביטוח בריאות ממש ממש גרוע. זה לא ככה בכל מקום. לדוגמה, בחברה החדשה שלי נראה כאילו זה הרבה יותר אנושי. במה זה תלוי ולמה הבדלים כאלו גדולים בין חברה לחברה? הכל תלוי בשני דברים עיקריים:
1. בכמה חברה מסוימת דואגת לעובדים שלה. זה פן אנושי גרידא. יש חברות שמראש מגדירות עצמן טובות לעובדים שלהן (חלק מזה ע"מ לגרום לרצות לאנשים לעבוד עבורן).
2. בעיסקה שחברה מסוימת משיגה עם חברת הביטוח. זה כאילו פן כלכלי, אבל גם הוא נוגע בפן האנושי - מן הסתם. חברה שלא אכפת לה מהעובדים שלה אלא רק מהשורה התחתונה, תחתום על עיסקה עם חברת הביטוח שתחסוך כסף לחברה ותחייב יותר עאת העובדים. מסריח, הא?
יש עוד סיבות כמו למשל חסכון לכיוון הפנסיה שתמיד יותר קל וזמין דרך מקום העבודה (וגם שווה הרבה כסף), אבל ביטוח הבריאות זה העסק החשוב. אז מה עושים כל עשרות מיליוני האמריקאים שמובטלים עכשיו?
י
אז מה עכשיו?
ב-2005, חודש אחרי שעזרתי לאמא לעבור מן העולם, פוטרתי מעבודתי בה עבדתי בערך 10 שנים. זה היה תחילתו של סחרור. ב-6 שנים שלאחריהם פוטרתי לא פחות מ-3 פעמים נוספות. ארבע בסה"כ. אני זוכר שבזמן הפיטורים הראשונים ב-2005 חלף בי הרהור אם בדיוק נגמרו 7 השנים הבריאות (11 בעצם, אבל מי סופר?). עברתי כמה עבודות, פוטרתי מעבודה אחת שהיתה ממש חלום, עברנו שנה אכזרית עם ליעם שנגמרה ב . . . טוב, הכל זכור. האם העבודה החדשה מבשרת את סופן של שבע (6, אבל מי סופר?) השנים הרעות? החברה החדשה בהחלט נראית מבטיחה מהבחינה הזו, אבל אין שום דרך לדעת.
אבל יש סימנים ראשונים, בתוליים, שאולי אכן כן:
* העבודה לא רחוקה מהבית. למען האמת, אם מזג האוויר מאפשר, זה מספיק קרוב שאני יכול לרכב באופניים למשרד. זה חשוב.
* אם משלבים את זה שהבי"ס התיכון שאליו מיטב תלך אליו בשנה הבאה נמצא במרחק הליכה מהבית, אז זה הקהל גדולה לכולנו - אחרי כמה שנים של נסיעות, נסיעות, נסיעות.
* שני הגורמים שלעיל הם חשובים. זה חלק מאיכות חיים. כשגרים באטלנטה עצמה (כלומר לא בפרברים) יש הרגשה ביתית, הרגשה של עיר קטנה בתוך העיר הגדולה.
* ממבט ראשון נראה כאילו החברה החדשה טובה לעובדים שלה.
אבל למה בכלל לעבוד?
טוב, מעבר לתשובה הטריוויאלית "בשביל הפרנסה" יש סיבות אחרות לגמרי שבארץ כמו ישראל (או אפילו רוב מדינות אירופה) הן לא גלויות לעיין.
הגורם הכי בולט והכי חשוב זה ביטוח בריאות. בארה"ב ביטוח בריאות מסופק ברוב המקרים דרך מקום העבודה. כלומר מי שלא עובד או יותר נכון מי שלא שייך למקום עבודה (אם בגלל שהוא פוטר, או פרש, או עזב מכל סיבה אחרת) לא בהכרח מאבד את הביטוח שלו, אבל מאבד את הסיבסוד דרך מקום העבודה. ואחרי שנה פלוס-מינוס הוא מאבד אותו לגמרי וצריך לקנות חדש באופן פרטי - וזה ה-ר-ב-ה יותר יקר. דרך מקום העבודה, לעומת זאת, זה קל. אתה ממלא כמה טפסים ואתה מבוטח (בתשלום כמובן, אבל בד"כ מקום העבודה חותך עסקה עם חברת הביטוח כך שלעובדים ההשתתפות העצמית היא מסובסדת).
(ואולי זו ההזדמנות להסביר איך עובד הביטוח בריאות בארה"ב שכל מי שעוד חולם על אמריקה:
* קודם כל משלמים את הפרמיום - תשלום חודשי קבוע. זה קניית הפוליסה עצמה. בואו נזרוק פה מספר לא בדוק של $400 למשפחה לחודש או $4800 לשנה.
* אחרי זה יש מה שנקרא באנגלית
deductible
זה סכום "השתתפות עצמית" שעד שאתה לא מגיע אליו, חברת הביטוח לא משתתפת. לדוגמה, בחברה הקודמת שבה עבדתי סכום זה מקבע ל-$6000 למשפחה. כלומר, עד שלא הוצאנו $6000 מהכיס, חברת הביטוח לא משתתפת. כשליעם היתה בחיים הגענו לסכום כזה תוך שבוע. אבל משפחה בריאה בד"כ לא מגיעה לסכום כזה כל השנה. כלומר, כל ההוצאות הרפואיות יוצאות מהכיס. ראוי לציין שכל חברה עושה עסקה שונה עם חברת ביטוח שונה כך שלא אצל כולם זה סכום כזה גבוה.
* נגיד שכבר שילמת את ה
deductible
שלך (יעני היו לך הרבה ענינים רפואיים), אז יש דרגה נוספת של השתתפות עצמית. כשאתה הולך לרופא אתה משלם 30, 40, $50 עוד לפני שמסתכלים עליך בכלל.
* החלק הכי מסובך הוא שחברת הביטוח אומרת לך "אנחנו נשלם 80% מהממוצע של רופאים מסוג זה באזור שלך". כמובן שהם לא מפרטים איך הם מחשבים את הממוצע הזה וכמובן שהממוצע נמוך. לדוגמה:
הלכת לטיפול שעולה $500. (בהנחה שהגעת כבר לסכום ההשתתפות העצמית השנתית - $6000 שלעיל).
- שלם $50 השתתפות עצמית.
- חברת הביטוח אומרת לך שע"פ החישוב שלהם הממוצע לטיפול זה באזור שלך הוא $400, לא $500. הם ישלמו 80% מזה, כלומר $320. החלק שלך לפיכך הוא $180 (אבל כבר שילמת $50 אז אולי "רק" $130). אבל בעצם שילמת 4800+6000+180=כמעט $11,000. וזו רק דוגמה קטנה. מה אם יש לך ניתוח או אם-אר-איי או לידה? אז הכל יוצא הרבה יותר יקר. יש מבין? ככה חברות הביטוח עושות כסף משוגע וזה חלק מהקרב הגדול על מהפכת הבריאות של אובמה.
אז בדוגמה שלעיל איש עובד משלם $400 בחודש לקנית ביטוח הבריאות. בהיותי מובטל, הייתי זכאי להמשיך ביטוח (ע"פ החוק) אבל ללא הסיבסוד של החברה האחרונה שלי. לפיכך הייתי צריך לשלם משהו כמו $1000 לחודש רק ע"מ לקנות את הביטוח - עוד לפני כל הסבנטוכה שבדוגמה. והפרדוכס הוא כמובן שלמי שיש פחות הכנסה הוא דווקא זה שיש עליו נטל יותר גדול. יש מבין? הכל הפוך פה - העיקר שעשירים ובעלי הכח ימשיכו להתעשר. זו אמריקה.
אבל יש מבין למה כ"כ חשוב למצוא מקום עבודה? זה פשוט חוסך המון כסף.
ע"מ להיות פייר צריך להבהיר שהדוגמה שלעיל היא של ביטוח בריאות ממש ממש גרוע. זה לא ככה בכל מקום. לדוגמה, בחברה החדשה שלי נראה כאילו זה הרבה יותר אנושי. במה זה תלוי ולמה הבדלים כאלו גדולים בין חברה לחברה? הכל תלוי בשני דברים עיקריים:
1. בכמה חברה מסוימת דואגת לעובדים שלה. זה פן אנושי גרידא. יש חברות שמראש מגדירות עצמן טובות לעובדים שלהן (חלק מזה ע"מ לגרום לרצות לאנשים לעבוד עבורן).
2. בעיסקה שחברה מסוימת משיגה עם חברת הביטוח. זה כאילו פן כלכלי, אבל גם הוא נוגע בפן האנושי - מן הסתם. חברה שלא אכפת לה מהעובדים שלה אלא רק מהשורה התחתונה, תחתום על עיסקה עם חברת הביטוח שתחסוך כסף לחברה ותחייב יותר עאת העובדים. מסריח, הא?
יש עוד סיבות כמו למשל חסכון לכיוון הפנסיה שתמיד יותר קל וזמין דרך מקום העבודה (וגם שווה הרבה כסף), אבל ביטוח הבריאות זה העסק החשוב. אז מה עושים כל עשרות מיליוני האמריקאים שמובטלים עכשיו?
י
