מן פוסט זריז כזה ישר מהשרוול.
שבת, 25-2-2012. יותר מוקדם היום התאספו כמה חבר'ה ושתינו כמה בירות טובות, כמנהגינו מידי פעם. ובזמן האירוע (שנמשך כמה שעות טובות) לא יכולתי שלא לחשוב על ליעם. ליעם תמיד אהבה גברים (קרחים ומזדקנים) ששותים בירה עם אבא שלה, את האוכל שמסביב (בייחוד את הדיפ עם התרד והארטישוק), את החברה, את הגולף שברקע, את תשומת הלב. למרות שכבר שתינו הרבה ביחד מאז שליעם נעלמה לה, איכשהו דווקא היום הרגשתי אותה יותר. לא כל יום אני חש בה. היום הרגשתי אותה מאד חזק, פלוס קצת ריבית. אבל עם כל הכבוד, ליעמי, זוזי קצת הצידה, כי היום זה לא היום שלך.
היום, בהקדמה של ערב אחד, מיטב חגגה את יום הולדתה ה-15. יעני יישרה קו על ליעם, כמעט. רק לפני שנה וחצי, כשליעם מתה, החיים של מיטב היו כ"כ שברירים. בעצם של כולנו, אבל למי שיש את הכלים והנסיון להתמודד הכל יותר קל איכשהו. לילדה בת 13 - שגם נאבקת בבית הספר וגם עובדת קשה בחוגי ריקוד וגם אמא שלה לא בבית (כי היא בבית חולים כל הזמן) וגם שיש לה אחות שהולכת וגוועת, הולכת וגוועת ובסוף מתה - ושאין לה עדיין את נסיון החיים והכלים להתמודד עם כל זה, זה פי אלף קשה.
והנה, שנה וחצי מאוחר יותר, בערב זה, מיטב מוקפת בחברים מהבית ספר (החדש) ואין על פניה שום דבר מלבד אושר והנאה. כל זה לא רק בזכות זה שהם עושים כיף מסביב למדורה ומתפרחחים. זה בעיקר כי החיים שלה איכשהו מתחברים עכשיו. הכל יותר טוב. הערב הזה רק מייצג את כל השינוי הנפלא הזה.
אני שמח שליעם "ביקרה" אותי היום. אבל אני גם שמח שמיטב חיה את הרגע ונהנית היום בלי שום קשר לליעם. יהיו עוד מספיק רגעים בחיים להזכר בליעם. היום זה לא אחד מהם. היום זה מיטב כל הדרך. ואני שמח שמיטב יכולה לשמוח ולהנות מהרגע. במלים אחרות, לאבד אחות/בת זה לא סוף החיים. אפשר להמשיך ולהזכר (וגם לבכות) בזמנים המתאימים (או מתי שזה תופס אותך לא-מוכן). ואפשר גם לשכוח, כן, לשכוח, ולשים בצד ולחיות בכיף, מתי שזה לא מתאים להווה. זה ככה פשוט. ואני מאושר שמיטב, כמונו, יודעת ליישם את זה. אין סיבה להיות נעול בעצב כל החיים.
