אז מה, הכל בסדר, כן?
לאחרונה ביקרנו בארץ. היה טוב - לא, היה מצוין - לראות את כולם, לחוש, להרגיש, למשש, למזמ...טוב, עד כאן. היה טוב לראות את כולם - ואני בטוח שלכולם היה טוב לראות אותנו. לראות שאנחנו לא נושכים ולא שפופים ולא מדוכאים. לראות איך אנחנו. אז הנה, ראיתם איך אנחנו. כמובן שראיתם רק את השמחה. לא העמדנו פנים, באמת היה לנו שמח לראות את כולם. אבל (תמיד עם ה"אבל" הזה) זו תמונה קצת מעוותת, אעפס, מהיומיום ה"אמיתי" שלנו. כל הביקור בישראל היה חגיגה אחת גדולה. ביומיום שלנו פה אין חגיגות ומפגשים וארוחות משותפות. יש אבטלה ויש תמונות של ליעם בכל מקום. ולמרות שאנחנו אנשים שמחים בטבענו, יש גם מספיק רגעים קשים. אין פה שום חדשות רעות. רק רציתי לסגור מעגל ולהכניס קצת פרספקטיבה מציאותית.
סופות
מאז תחילת השנה נהרגו משהו כמו 500 אנשים בארה"ב מסופות טורנדו. אז מה זה טורנדו קראתם בלינק שמאחוריכם. מה שהלינק הזה לא מספר זה שהרבה סופות טורנדו מלוות בסופות ברקים (ורעמים, כמובן, אבל רעם זה סתם כשהברק משתחצן כמה הוא חזק וקרוב). בעצם, הפוך אולי: יש הרבה יותר סופות ברקים מאשר סופות טורנדו. לפעמים בסופת ברקים כזו מתפתח טורנדו אחד או יותר. כשהחזאים מראים סופות ברקים על הראדאר ומזהירים, הם כמעט תמיד מצרפים את המשפט "סופות טורנדו עלולות להתפתח....וכו'".
אז למה אני מספר את כל זה? כי סופות ברקים יש בכיף גם אצלינו (טורנדו תמיד אפשרי אבל פחות שכיח מאשר במערב התיכון). והסופות ברקים הללו מפחידות מאד גם בלי טורנדו. את רוב סופות הברקים ניתן לחזות - לא את כולן. אז מה קורה כשסופה כזו מגיעה? אם זה עדיין בשעות היום (אחה"צ, כמעט תמיד) השמיים משחירים והיום נהיה ללילה. לרוב זה מלווה ברוח פתאומית וחזקה (להלן "תנאים טובים לטורנדו") שמפילה עצים או לפחות מבקעת אותם ברחבי העיר. וגשם חזק. זה לא קר כי הכל קורה באביב/קיץ (ולמען האמת, החום זה חלק מהמנוע שמתחיל את כל הבלגן הזה, אבל לזה נגיע בשיעור טבע עתידי - אולי). וכמובן החלק הכי מפחיד - הברקים. ברקים, כך למדתי בשיעור הטבע שלי, הוא הגורם מוות הטבעי הכי גדול בארה"ב (אולי השנה הוא ירד למקום שני בגלל כל הסופות טורנדו הרצחניות, אבל הוא עדיין בטוח בפיינל פור). אז מה עושים?
מפני טורנדו ההמלצות הן לרדת למקום הכי נמוך והכי פנימי שאפשר. כלומר, למרתף. למי שאין מרתף (כמונו), אכל אותה. העצה הבאה היא להכנס לחדר הכי פנימי - אולי ארון בגדים. מפני ברקים העצה הכללית היא פשוט להשאר בפנים. כמובן שאנשים משתמשים בטפשות שלהם (שמחולקת בחינם) ע"מ להיות חשופים לסופות כאלו. אילו החבר'ה שמייצרים את הססטטיקות היפות שאמצעי התקשורת ניזונים מהן. מאידך, יש גם מספיק אנשים שנשמעים להוראות ועדיין נפגעים. מה לעשות שלא לכולם יש בית, שלא לדבר על מרתף. לדוגמה, הרבה מנפגעי סופות טורנדו גרים בטריילרים. סופה כזו מרימה את כל הטריילר באוויר וזורקת אותו מתי שנמאס לה לשחק איתו.
אז למה לא בונים פה בתים יותר חזקים - בתים עם ליבת בטון בחיזוקים מפלדה? הלא יש עוד ארצות שסובלות מסופות קטלניות - יפן, סינגפור, הרפובליקה הדומיניקנית,ועוד - ושם הבתים מחזיקים מעמד. אין לי תשובה מוחצת. ממה שהצלחתי לדוג זה מתנקז שלני דברים: עלות (איך לא?) ובעיקר בוליטיקה: לאיגוד הקבלנים יש לובי חזק מאד בקונגרס. לובי זה מעונין שבתים יהרסו וייבנו מחדש ושהעלויות ישארו נמוכות.
ובאותו לילה שכתבתי את הכתוב לעיל, עברה פה סופת ברקים. מי מת? מישהו שעץ נפל על הרכב שלו בזמן שישב ברמזור; מישהו שעץ נפל על הבית שלו.
יום הזכרון
יום הזכרון האמריקאי, כולם יודעים, הוא יום פיקניקים. רק למעטים מאד זה באמת יום התייחדות עם יקיריהם שאבדו. זה נכון שאמצעי התקשורת מזכירים את זה ואפילו אפשר למצוא פה ושם רשת שמקדישה שידורים ליום הזה, אבל בגדול זה יום חופש אמריקאי לכל דבר. אנשים מבלים בחוף הים ובאגמים ובפארקים ובמסעדות. בתי עסק מארגנים מכירות סביב היום הזה. אין בזה חדש. זה נמשך כבר עשרות (מאות??) שנים. בארה"ב מברכים אחד את השני ב"יום זכרון שמח". י
Happy Memorial Day
בלי צחוק. כולם משתמשים בביטוי - כולל חיילים שאיבדו חברים. מסקנה: כשמטפטפים לך משהו לתוך המוח במשך שנים אתה פולט אותו לרוב מבלי לחשוב על המלים. קדימה, קדימה, קדימה בעקבות העדר.
מה שחדש, עבורי לפחות, זה שאתמול מיטב שאלה אותי על זה. לא מזמן היא היתה בארץ וחוותה את יום הזכרון הישראלי. לקחו אותם להר הרצל וכל הטפטוף ישראליות הידוע. בכל אופן, זאתי אמרה לי איך היא מעריכה ומעדיפה את היום הישראלי ע"פ זה האמריקאי, אותו, כהגדרתה, היא לא ממש מבינה. עכשיו, מיטב היא אמריקאית לגמרי. היא לא מכירה אף חייל ישראלי שנהרג. אין לה שום קשר רגשי לא למישהו אישי ולא למקומות (יעני שער הגיא וכו') ולא לאומה הישראלית ככלל. כל החיים שלה סובבים סביב מה שמענין בת טפש-עשרה אמריקאית אופיינית: תסרוקת, ציפורניים, אייפוד, מוזיקה, חברות, דרמות טלוויזיוניות. כל מה שהיא מקבלת לגבי ישראל זה מה שכל תייר אמריקאי מקבל. לא הרבה יותר. מענין שביקור חפוז כזה בארץ הצליח להחדיר בה רגש כבוד למתים בצורה אישית כל כך. איפהשהו הרגש הוילנסקי החד שלה (לסבלו של האחר) הצליח לדוג את האווירה. מענין.
-------
אבל אם כבר בימי זכרון עסקינן, אז באותו תאריך הלכנו, רייצ'ל שלי ואני, לטכס יום הזכרון (הישראלי) המקומי. פעם, היום הזה היה היום הכי חשוב בשנה עבורי. הייתי נזכר בחבר'ה מהצבא שאיבדתי. ואילו מהקיבוץ. היום, מה אני אגיד, כל שנה אני מצטער שהלכתי ושואל את עצמי מחדש למה הלכתי לטכס. היו אפילו שנים שעזבתי באמצע. אתם מבינים, מארגני הטכס לא מצליחים לעשות הפרדה בין זכרם של המתים (בכוונה לא אמרתי "נופלים") לבין תקומתה של המדינה - שנעשתה על חשבונו של עם אחר. אין הפרדה בין "חיילים יקרים שלנו, בנים שלנו, המגינים על ביתנו" לבין "מרצחים וטרוריסטים ומפוצצי אוטובוסים". מה שכן יש זה התעלמות מוחלטת מהסבל של הצד השני. הסבל שלנו מקדש הכל.
הקיצער, לקחו לי את יום הזכרון. לקחו לי את יום ההתייחדות עם החברים שלי שאינם והפכו אותו ליום לאומיות מחורבן שאני לא יכול לסבול. ואחרי שהם מכניסים בוליטיקה בכל מקום הם מעלים לבמה כמה בני עשרה, שגדלו בארה"ב כמו מיטב, ילדים ליורדים נמושות כמוני, ששרים את "רעות" על תקופה ואנשים ואווירה שאין להם מושג לגביהם. אנחנו ממשיכים להעניק לעצמנו טפיחות על השכם על יופי נפשנו. האם אנחנו באמת כ"כ עוורים או רק בוחרים לשחק אותה קדושים?
--------
אבל אם כבר בטרמפים וזכרונות עסקינן, אז מה הסיפור עם הקדיש ואל מלא רחמים בטכס יום הזכרון? איך הדביקו את הדת היהודית למועד הישראלי היחידי בלי צביון דתי?
י
לאחרונה ביקרנו בארץ. היה טוב - לא, היה מצוין - לראות את כולם, לחוש, להרגיש, למשש, למזמ...טוב, עד כאן. היה טוב לראות את כולם - ואני בטוח שלכולם היה טוב לראות אותנו. לראות שאנחנו לא נושכים ולא שפופים ולא מדוכאים. לראות איך אנחנו. אז הנה, ראיתם איך אנחנו. כמובן שראיתם רק את השמחה. לא העמדנו פנים, באמת היה לנו שמח לראות את כולם. אבל (תמיד עם ה"אבל" הזה) זו תמונה קצת מעוותת, אעפס, מהיומיום ה"אמיתי" שלנו. כל הביקור בישראל היה חגיגה אחת גדולה. ביומיום שלנו פה אין חגיגות ומפגשים וארוחות משותפות. יש אבטלה ויש תמונות של ליעם בכל מקום. ולמרות שאנחנו אנשים שמחים בטבענו, יש גם מספיק רגעים קשים. אין פה שום חדשות רעות. רק רציתי לסגור מעגל ולהכניס קצת פרספקטיבה מציאותית.
סופות
מאז תחילת השנה נהרגו משהו כמו 500 אנשים בארה"ב מסופות טורנדו. אז מה זה טורנדו קראתם בלינק שמאחוריכם. מה שהלינק הזה לא מספר זה שהרבה סופות טורנדו מלוות בסופות ברקים (ורעמים, כמובן, אבל רעם זה סתם כשהברק משתחצן כמה הוא חזק וקרוב). בעצם, הפוך אולי: יש הרבה יותר סופות ברקים מאשר סופות טורנדו. לפעמים בסופת ברקים כזו מתפתח טורנדו אחד או יותר. כשהחזאים מראים סופות ברקים על הראדאר ומזהירים, הם כמעט תמיד מצרפים את המשפט "סופות טורנדו עלולות להתפתח....וכו'".
אז למה אני מספר את כל זה? כי סופות ברקים יש בכיף גם אצלינו (טורנדו תמיד אפשרי אבל פחות שכיח מאשר במערב התיכון). והסופות ברקים הללו מפחידות מאד גם בלי טורנדו. את רוב סופות הברקים ניתן לחזות - לא את כולן. אז מה קורה כשסופה כזו מגיעה? אם זה עדיין בשעות היום (אחה"צ, כמעט תמיד) השמיים משחירים והיום נהיה ללילה. לרוב זה מלווה ברוח פתאומית וחזקה (להלן "תנאים טובים לטורנדו") שמפילה עצים או לפחות מבקעת אותם ברחבי העיר. וגשם חזק. זה לא קר כי הכל קורה באביב/קיץ (ולמען האמת, החום זה חלק מהמנוע שמתחיל את כל הבלגן הזה, אבל לזה נגיע בשיעור טבע עתידי - אולי). וכמובן החלק הכי מפחיד - הברקים. ברקים, כך למדתי בשיעור הטבע שלי, הוא הגורם מוות הטבעי הכי גדול בארה"ב (אולי השנה הוא ירד למקום שני בגלל כל הסופות טורנדו הרצחניות, אבל הוא עדיין בטוח בפיינל פור). אז מה עושים?
מפני טורנדו ההמלצות הן לרדת למקום הכי נמוך והכי פנימי שאפשר. כלומר, למרתף. למי שאין מרתף (כמונו), אכל אותה. העצה הבאה היא להכנס לחדר הכי פנימי - אולי ארון בגדים. מפני ברקים העצה הכללית היא פשוט להשאר בפנים. כמובן שאנשים משתמשים בטפשות שלהם (שמחולקת בחינם) ע"מ להיות חשופים לסופות כאלו. אילו החבר'ה שמייצרים את הססטטיקות היפות שאמצעי התקשורת ניזונים מהן. מאידך, יש גם מספיק אנשים שנשמעים להוראות ועדיין נפגעים. מה לעשות שלא לכולם יש בית, שלא לדבר על מרתף. לדוגמה, הרבה מנפגעי סופות טורנדו גרים בטריילרים. סופה כזו מרימה את כל הטריילר באוויר וזורקת אותו מתי שנמאס לה לשחק איתו.
אז למה לא בונים פה בתים יותר חזקים - בתים עם ליבת בטון בחיזוקים מפלדה? הלא יש עוד ארצות שסובלות מסופות קטלניות - יפן, סינגפור, הרפובליקה הדומיניקנית,ועוד - ושם הבתים מחזיקים מעמד. אין לי תשובה מוחצת. ממה שהצלחתי לדוג זה מתנקז שלני דברים: עלות (איך לא?) ובעיקר בוליטיקה: לאיגוד הקבלנים יש לובי חזק מאד בקונגרס. לובי זה מעונין שבתים יהרסו וייבנו מחדש ושהעלויות ישארו נמוכות.
ובאותו לילה שכתבתי את הכתוב לעיל, עברה פה סופת ברקים. מי מת? מישהו שעץ נפל על הרכב שלו בזמן שישב ברמזור; מישהו שעץ נפל על הבית שלו.
יום הזכרון
יום הזכרון האמריקאי, כולם יודעים, הוא יום פיקניקים. רק למעטים מאד זה באמת יום התייחדות עם יקיריהם שאבדו. זה נכון שאמצעי התקשורת מזכירים את זה ואפילו אפשר למצוא פה ושם רשת שמקדישה שידורים ליום הזה, אבל בגדול זה יום חופש אמריקאי לכל דבר. אנשים מבלים בחוף הים ובאגמים ובפארקים ובמסעדות. בתי עסק מארגנים מכירות סביב היום הזה. אין בזה חדש. זה נמשך כבר עשרות (מאות??) שנים. בארה"ב מברכים אחד את השני ב"יום זכרון שמח". י
Happy Memorial Day
בלי צחוק. כולם משתמשים בביטוי - כולל חיילים שאיבדו חברים. מסקנה: כשמטפטפים לך משהו לתוך המוח במשך שנים אתה פולט אותו לרוב מבלי לחשוב על המלים. קדימה, קדימה, קדימה בעקבות העדר.
מה שחדש, עבורי לפחות, זה שאתמול מיטב שאלה אותי על זה. לא מזמן היא היתה בארץ וחוותה את יום הזכרון הישראלי. לקחו אותם להר הרצל וכל הטפטוף ישראליות הידוע. בכל אופן, זאתי אמרה לי איך היא מעריכה ומעדיפה את היום הישראלי ע"פ זה האמריקאי, אותו, כהגדרתה, היא לא ממש מבינה. עכשיו, מיטב היא אמריקאית לגמרי. היא לא מכירה אף חייל ישראלי שנהרג. אין לה שום קשר רגשי לא למישהו אישי ולא למקומות (יעני שער הגיא וכו') ולא לאומה הישראלית ככלל. כל החיים שלה סובבים סביב מה שמענין בת טפש-עשרה אמריקאית אופיינית: תסרוקת, ציפורניים, אייפוד, מוזיקה, חברות, דרמות טלוויזיוניות. כל מה שהיא מקבלת לגבי ישראל זה מה שכל תייר אמריקאי מקבל. לא הרבה יותר. מענין שביקור חפוז כזה בארץ הצליח להחדיר בה רגש כבוד למתים בצורה אישית כל כך. איפהשהו הרגש הוילנסקי החד שלה (לסבלו של האחר) הצליח לדוג את האווירה. מענין.
-------
אבל אם כבר בימי זכרון עסקינן, אז באותו תאריך הלכנו, רייצ'ל שלי ואני, לטכס יום הזכרון (הישראלי) המקומי. פעם, היום הזה היה היום הכי חשוב בשנה עבורי. הייתי נזכר בחבר'ה מהצבא שאיבדתי. ואילו מהקיבוץ. היום, מה אני אגיד, כל שנה אני מצטער שהלכתי ושואל את עצמי מחדש למה הלכתי לטכס. היו אפילו שנים שעזבתי באמצע. אתם מבינים, מארגני הטכס לא מצליחים לעשות הפרדה בין זכרם של המתים (בכוונה לא אמרתי "נופלים") לבין תקומתה של המדינה - שנעשתה על חשבונו של עם אחר. אין הפרדה בין "חיילים יקרים שלנו, בנים שלנו, המגינים על ביתנו" לבין "מרצחים וטרוריסטים ומפוצצי אוטובוסים". מה שכן יש זה התעלמות מוחלטת מהסבל של הצד השני. הסבל שלנו מקדש הכל.
הקיצער, לקחו לי את יום הזכרון. לקחו לי את יום ההתייחדות עם החברים שלי שאינם והפכו אותו ליום לאומיות מחורבן שאני לא יכול לסבול. ואחרי שהם מכניסים בוליטיקה בכל מקום הם מעלים לבמה כמה בני עשרה, שגדלו בארה"ב כמו מיטב, ילדים ליורדים נמושות כמוני, ששרים את "רעות" על תקופה ואנשים ואווירה שאין להם מושג לגביהם. אנחנו ממשיכים להעניק לעצמנו טפיחות על השכם על יופי נפשנו. האם אנחנו באמת כ"כ עוורים או רק בוחרים לשחק אותה קדושים?
--------
אבל אם כבר בטרמפים וזכרונות עסקינן, אז מה הסיפור עם הקדיש ואל מלא רחמים בטכס יום הזכרון? איך הדביקו את הדת היהודית למועד הישראלי היחידי בלי צביון דתי?
י
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה