מענין שכשלא היה לי זמן לכתוב, כשליעם היתה מאושפזת, הצלחתי לכתוב. ודקא עכשיו, כש"יש מלא זמן", אני לא מוצא לא זמן ולא מוזה. אז הנה פתיתי מחשבות שהתגנבו לאחרונה
תלולית עפר
הביקור הראשון שלי בבית קברות היה בכיתה ה' או משהו כזה. אולי זה לא היה הביקור הראשון באמת, אבל לפחות הראשון שהיה שווה לזכור. כלומר, שהיה קשה לשכוח. היה לילה חשוך, כמו רוב הלילות בעמק. הגענו בהליכה שפופה מכיוון שדה האספסת. א"ש לילה (ולא, אל תשאלו אותי מה זה א"ש. אין לי מושג, חוץ מזה שזה נסיון להפחיד ילדים רכים במעשים מצ'ואיסטים ולהכין אותם לחיי מלחמה נצחיים). איפה היינו? אספסת. הגענו לשולי בית הקברות. שניים-שניים נכנסנו אל בין המצבות בנסיון לזהות רוחות רפאים שעולות מהקברים. פחדנו? סביר להניח שכן, אבל לא מרוחות הרפאים אלא מהרוח האמיתית שרישרשה בין צמרות האקליפטוסים וערבת הנחלים ומרחשים שעלו מהעשבים. אבל אחרי שעברנו את מבחן המצ'ואיזם, התכנסנו כקבוצה חזרה ופשוט ישבנו בשקט - לעודד את הרוחות שאולי עכשיו יעלו ויתנו איזה אקשן. הסוף כמובן ידוע: אף שד לא יצא באותו לילה. סתם חבורת מצבות דוממות. במשך השנים שגדלתי והייתי בוגר עברתי בבית הקברות או לידו עוד מיליון פעמים - או בשביל לקבור מישהו או פשוט כי זה שוכן ע"י השדות וחייבים לעבור שם עם הטרקטור כמה פעמים ביום. המצבות, כמה שזה ישמע מפתיע, מעולם לא זזו. מקום משעמם וחסר רגשות.
לפני שליעם עזבה אותנו כבר התחלנו לדבר על סידורי ההלוויה - הרי שום דבר לא היה הפתעה. אני אמרתי שאני בוחר בשריפת הגופה. ליעם נמצאת בלב שלי - אני לא צריך מצבה. אבל כמובן שאני תמיד במיעוט בבית שלי (ליעם היתה תמיד בצד שלי, אבל היא נמנעת עכשיו - תרגיל פרלמנטרי עלוב). מה לי ולאבן שייש קרה בבית קברות? ועוד יהודי? (אגב, למה הנותרים בחיים מדביקים את הדת שלהם לאדם אחרי מותו? מה הקשר של המת למגן דויד או צלב וכו'? הרי אמונה בדת היא ענין שבלב, לא? ומה אם הלב כבר חדל לפמפם? האמונה עוד שייכת לו/לה? ומה אם המת בכלל לא חי ע"פ הדת? רגע, אני חושב שהבנתי: המטיפים לדת הרי לא יכולים לגייס לשורותיהם את מי שלא מאמין, נכון? בית דין לא יעזור פה: מי שלא מאמין, לא מאמין. אין לאף מטיף סיכוי לצרף אותו לדת שלו. אבל המתים לא יכולים להתווכח. כבר אין להם כח יותר. אז קל לצרף אותם לדת. הקיצר, אותי תשרפו. שלא תיקרה הטעות הזאת שוב. אני לא אתן למדביקי הדת את התענוג הזה.) הסיבה היחידה שיש להיות מרוצה ממיקומה הנוכחי של ליעם היא שממש מחוץ לשער בית הקברות יש מסעדה מכסיקנית טובה שהיא אחד המקומות האהובים עלי - ובטוח היה גם אהוב על ליעם אם היתה מזדמנת לשם (מסכנה, שוכבת בראש הגיבעה וזוכה רק להריח את הפאהיטה).
אבל מחשבות לחוד ומציאות לחוד. לאחרונה, כשביקרתי את הקבר שלה - סתם תלולית עפר בינתיים - זה לא היה כזה קל. ברגע שנכנסתי בשער של החלקה שבה היא קבורה, השתלטו עלי רגשות. הסכר הציף (והגלגל שמפעיל אותו ומסייע בעצירת השטפון, נתקע - איך לא - מחלודה או שיח פטל עקשן שנכנס להברגה). בבת אחת חזרו אלי כל הרגשות מההלוויה כאילו לא עבר כבר חודש ויבשו כל הטישו-אים. מוזר. כולה תלולית עפר. (בגלל זה שמים אבן כבדה? ששדי הרגשות לא יקומו מהקבר?)
כוס קפה
אולי איזה חתיכת עוגה קטנה. כוס בירה. משחק פוטבול. פגישה עם חברים.
כולם דוגמאות של דברים שמביאים לנו הנאה, רווחה. דברים שאנחנו לא צריכים להתאמץ בשבילם. גם ליעם נהנתה וידעה להנות ואהבה להנות - כמו כולנו. מה שהיה שונה אצלה זה שאפילו ההנאה הכי קטנה עלתה לה במאמץ גדול. לדוגמה, להכניס אוכל לפה. ללעוס. כמה פעמים היא ביקשה עזרה בזמן האוכל? כמה פעמים בכל ארוחה כמעט. גם דברים אחרים שהיא נהנתה מהם עלו לה במאמץ: לשחק על מחשב, ללכת לבית ספר, בייסבול, לנהוג בכסא גלגלים, להזיז את הראש, וכו' וכו' וכו'. אם חושבים על זה, אז כל החיים שלה - ממש מרגע שנולדה עד הרגע שמתה - היו מאמץ אחד גדול. היא כמובן, למרות האנרגיה העצומה שהשקיעה בכל תנועת יד קטנה, לא ראתה את זה כך. היא פשוט נהנתה מהרגע ואהבה את החיים. בלי חשבונות ובלי השוואות. פרספקטיבה בשביל כולנו בזמן שאנחנו בוחשים בקפה. אחד סוכר, הרבה חלב, בבקשה.
י
הביקור הראשון שלי בבית קברות היה בכיתה ה' או משהו כזה. אולי זה לא היה הביקור הראשון באמת, אבל לפחות הראשון שהיה שווה לזכור. כלומר, שהיה קשה לשכוח. היה לילה חשוך, כמו רוב הלילות בעמק. הגענו בהליכה שפופה מכיוון שדה האספסת. א"ש לילה (ולא, אל תשאלו אותי מה זה א"ש. אין לי מושג, חוץ מזה שזה נסיון להפחיד ילדים רכים במעשים מצ'ואיסטים ולהכין אותם לחיי מלחמה נצחיים). איפה היינו? אספסת. הגענו לשולי בית הקברות. שניים-שניים נכנסנו אל בין המצבות בנסיון לזהות רוחות רפאים שעולות מהקברים. פחדנו? סביר להניח שכן, אבל לא מרוחות הרפאים אלא מהרוח האמיתית שרישרשה בין צמרות האקליפטוסים וערבת הנחלים ומרחשים שעלו מהעשבים. אבל אחרי שעברנו את מבחן המצ'ואיזם, התכנסנו כקבוצה חזרה ופשוט ישבנו בשקט - לעודד את הרוחות שאולי עכשיו יעלו ויתנו איזה אקשן. הסוף כמובן ידוע: אף שד לא יצא באותו לילה. סתם חבורת מצבות דוממות. במשך השנים שגדלתי והייתי בוגר עברתי בבית הקברות או לידו עוד מיליון פעמים - או בשביל לקבור מישהו או פשוט כי זה שוכן ע"י השדות וחייבים לעבור שם עם הטרקטור כמה פעמים ביום. המצבות, כמה שזה ישמע מפתיע, מעולם לא זזו. מקום משעמם וחסר רגשות.
לפני שליעם עזבה אותנו כבר התחלנו לדבר על סידורי ההלוויה - הרי שום דבר לא היה הפתעה. אני אמרתי שאני בוחר בשריפת הגופה. ליעם נמצאת בלב שלי - אני לא צריך מצבה. אבל כמובן שאני תמיד במיעוט בבית שלי (ליעם היתה תמיד בצד שלי, אבל היא נמנעת עכשיו - תרגיל פרלמנטרי עלוב). מה לי ולאבן שייש קרה בבית קברות? ועוד יהודי? (אגב, למה הנותרים בחיים מדביקים את הדת שלהם לאדם אחרי מותו? מה הקשר של המת למגן דויד או צלב וכו'? הרי אמונה בדת היא ענין שבלב, לא? ומה אם הלב כבר חדל לפמפם? האמונה עוד שייכת לו/לה? ומה אם המת בכלל לא חי ע"פ הדת? רגע, אני חושב שהבנתי: המטיפים לדת הרי לא יכולים לגייס לשורותיהם את מי שלא מאמין, נכון? בית דין לא יעזור פה: מי שלא מאמין, לא מאמין. אין לאף מטיף סיכוי לצרף אותו לדת שלו. אבל המתים לא יכולים להתווכח. כבר אין להם כח יותר. אז קל לצרף אותם לדת. הקיצר, אותי תשרפו. שלא תיקרה הטעות הזאת שוב. אני לא אתן למדביקי הדת את התענוג הזה.) הסיבה היחידה שיש להיות מרוצה ממיקומה הנוכחי של ליעם היא שממש מחוץ לשער בית הקברות יש מסעדה מכסיקנית טובה שהיא אחד המקומות האהובים עלי - ובטוח היה גם אהוב על ליעם אם היתה מזדמנת לשם (מסכנה, שוכבת בראש הגיבעה וזוכה רק להריח את הפאהיטה).
אבל מחשבות לחוד ומציאות לחוד. לאחרונה, כשביקרתי את הקבר שלה - סתם תלולית עפר בינתיים - זה לא היה כזה קל. ברגע שנכנסתי בשער של החלקה שבה היא קבורה, השתלטו עלי רגשות. הסכר הציף (והגלגל שמפעיל אותו ומסייע בעצירת השטפון, נתקע - איך לא - מחלודה או שיח פטל עקשן שנכנס להברגה). בבת אחת חזרו אלי כל הרגשות מההלוויה כאילו לא עבר כבר חודש ויבשו כל הטישו-אים. מוזר. כולה תלולית עפר. (בגלל זה שמים אבן כבדה? ששדי הרגשות לא יקומו מהקבר?)
כוס קפה
אולי איזה חתיכת עוגה קטנה. כוס בירה. משחק פוטבול. פגישה עם חברים.
כולם דוגמאות של דברים שמביאים לנו הנאה, רווחה. דברים שאנחנו לא צריכים להתאמץ בשבילם. גם ליעם נהנתה וידעה להנות ואהבה להנות - כמו כולנו. מה שהיה שונה אצלה זה שאפילו ההנאה הכי קטנה עלתה לה במאמץ גדול. לדוגמה, להכניס אוכל לפה. ללעוס. כמה פעמים היא ביקשה עזרה בזמן האוכל? כמה פעמים בכל ארוחה כמעט. גם דברים אחרים שהיא נהנתה מהם עלו לה במאמץ: לשחק על מחשב, ללכת לבית ספר, בייסבול, לנהוג בכסא גלגלים, להזיז את הראש, וכו' וכו' וכו'. אם חושבים על זה, אז כל החיים שלה - ממש מרגע שנולדה עד הרגע שמתה - היו מאמץ אחד גדול. היא כמובן, למרות האנרגיה העצומה שהשקיעה בכל תנועת יד קטנה, לא ראתה את זה כך. היא פשוט נהנתה מהרגע ואהבה את החיים. בלי חשבונות ובלי השוואות. פרספקטיבה בשביל כולנו בזמן שאנחנו בוחשים בקפה. אחד סוכר, הרבה חלב, בבקשה.
י
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה