ספרינט לשומקום
אתמול ירד שלג באטלנטה. מה זה אומר? השלג עצמו הוא נחמד, כמובן, משנה אווירה כזה. הבעיה היא עם כל הבלגן שהוא יוצר. הטמפ׳ יורדות והשלג נדבק לכביש והופך לקרח. אנשים ממהרים הביתה ו....נתקעים בפקקים ועושים תאונות (שרק מגדילות את הפקקים) וכו׳. ברי המזל מגיעים הביתה באותו לילה. לי לקח צ׳יק-צ׳ק, אבל לחבר׳ה אחרים מהעבודה לקח הרבה הרבה שעות להגיע הביתה למרחק שבד״כ לוקח להם 30-40 דקות. ויש כאלו שבכלל נתקעו כל הלילה על הכביש וגם בבוקר נשארו תקועים.
בתי ספר ומקומות עבודה ושירותים לאזרח - הכל סגור היום. יש תנועה מינימלית על הכביש. אני רק מרגיש אמפתיה לכל אותם אילו שחייבים לצאת לעבודה: שוטרים, נהגי אמבולנס, נהגי רכבות, עובדי ציבור, רופאים ואחיות, וכו׳. ובאותו זמן אני מרגיש בר-מזל כמובן שאני יושב בבית עם הרגליים מכוסות בשמיכה וחתולה שמוסיפה חום גוף. בקיצור, הכל סגור וכמעט אין איש ברחובות.
מה שמביא לתהיה הבאה: אם, בגלל השלג, אנחנו יכולים להאט את קצב החיים (מתוך כפייה מסוימת, כמובן) ואף אחד לא מת מזה, לאן אנחנו רצים כל הזמן כשלא יורד שלג? ולמה אנחנו רצים כל הזמן? מה ההגיון בזה? למה אנחנו שמים לעצמנו דד-ליינים? למה אנחנו דוחפים כ״כ הרבה לתוך לו״ז עסוק גם ככה? למה אנחנו בוחרים להוסיף לחץ לחיים? למה אנחנו מלמדים את דור ההמשך שזו הדרך? למה?
אין בזה שום הגיון. אם היתה לי אפשרות, הייתי חי במקום שגם בו הייתי צריך לעבוד לפרנסתי והילדים היו הולכים לבתי ספר והכל היה דומה - רק בהבדל מהותי אחד: בלי לחץ. הכל היה נעשה תוך מי-מנוחות. משפחה וקהילה ואוכל וספורט ובירה ויין היו בראש סולם העדיפויות - הרבה לפני עבודה וקריירה וכסף ותהילה.
חסר בית
אתמול בערב, כשהשלג סתם את הרחובות, הלכנו צלילה שלי ואני לסוף הרחוב לעזור בהכנת סנדוויצ׳ים לחסרי הבית. עמדנו מסביב לשולחן ארוך והכנו שקיות אוכל בסרט נע. מימיני עמד אחד, חסר-בית בעצמו. אין לי מושג איך הוא הגיע לשם וכל זה. מה שאני כן יודע זה שאני רואה את הבחורצ׳יק הזה הרבה בהליכות שלי בשכונה. תמיד עומד שם בכל מזג אוויר. ואני תמיד תוהה איפה הוא אוכל, איפה הוא מבלה את הלילה, האם הוא ישן, איך הוא ישן (בגלל הקור), איפה הוא עושה ״את זה״ (טוב, זה בעצם די ברור...), וכו׳. הוא תמיד ״נחמד״ לעוברים ולשבים. מנופף לשלום בכל מזג אויר, מעולם לא מבקש כסף, מחייך לכולם. בד״כ עבורי הוא רק חלק מהנוף. אני מנפנף בחזרה וממשיך. אבל אתמול הוא הפך מסתם ״נוף״ לאדם אמיתי. דיברתי איתו, תיאמתי איתו (שקיות וכו׳).
ואז סיימנו וניקינו והתפזרנו כל אחד לחור שלו, מדדים בשלג, נזהרים לא להחליק. לאן הוא הלך?
חתולה
הבוקר, כמו בכל בוקר, נתתי לחתולה לצאת. אתמול בערב היא הרגישה את הקור, ראתה את השלג, ומיהרה חזרה הביתה. היום היא תפסה אומץ והלכה לאנשהו. אבל כשהיא לא חזרה אחרי חצי-שעה ואחרי זה שעה, התחלנו לדאוג. בד״כ כשקוראים לה היא חוזרת. בזמנים כאלו אתה מייד חושב על הגרוע מכל: שהיא נתקעה בקור איפהשהו; שאיזו חיה תפסה אותה (ראקון, קויוטי).
בקיצור, לא התעצלתי ושלחתי את רייצ׳ל לקור ולשלג שתחפש אותה. היא אותרה מאחורי הבית על מרומי העץ. ולא ידעה איך לרדת. אז הוזעקתי והשאלתי סולם כמעט-כבאים ארוך כזה מהשכנים וטיפסתי לי בקור, על סולם מתנדנד וחלקלק, להוריד את התינוקת מהעץ.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה