מה
לא נאמר עדיין בענין גלעד שליט? אין הרבה סיכוי שאחדש פה משהו, ובכ"ז אני
הולך על נסיון להסביר מנקודת המבט שלי - נכון, באיחור מסוים.
נתחיל מהשאלה המרכזית שהטרידה הרבה: האם אני בעד או נגד חילוף השבויים? "בעד" החלטי מאד. ומה בקשר למחיר, הוא לא גבוה מידי? "לא" החלטי לגמרי. ומה עם הרוצחים שיצאו לחופשי? לא מגיע להם, נכון? וזה לא חכם, כי הם יחזרו לעסוק בטרור, נכון? טוב, יותר מידי שאלות. זמן להסביר את עמדתי.
1. אני תומך גדול של סולחה וסליחה. לא כ"כ בגלל שאני [אל] רחום וחנון, אלא בגלל שאני חושב שזה חלק מהנוסחה לשלום. במלים הפוכות, אם אתה ממשיך להחזיק אויבים בשבי לנצח, האם זה נותן סיכוי יותר טוב להסדר? דעתי היא שלא.
שנית כל באותו ענין, אני מסתכל על רצח העם שנעשה ברואנדה, שהיה הרבה יותר גרוע מכל מלחמות ישראל-ערבים או כל פעילות טרור. אנשים רצחו את השכנים שלהם שחיו איתם כל החיים; אנסו את השכנות (לפני ששחטו גם אותם). והנה הם חיים היום בסליחה ובשלום. אני בטוח שגם שם לא הכל וורוד, אבל הם הוכיחו שזה אפשרי. כל מה שצריך לעשות זה....לסלוח. כמה פשוט.
ועוד באותו ענין, אני לא יכול להתווכח עם קרובי הקורבנות שרואים את רוצחי יקיריהם מנפנפים בסימן "וי" למצלמות ומבטיחים להמשיך את המאבק המזוין. אבל אני רשאי לשאול: האם אתם רוצים לשמור אותם בכלא בגלל החשש בטחוני או בגלל יצר הנקמה? יש לי הרגשה שזה רגש הנקמה והעונש יותר מכל דבר אחר. לא רצחו מעולם מישהו קרוב אלי אז לא פייר מצידי לדבר מהצד, אולי. אני פשוט לא מסוגל להבין מה טוב בנקמה. מה הרווח? ואני גם רשאי לשאול: מה יביא לכם שקט נפשי, לראות את הרוצח נמק בכלא או ללחוץ ידיים עם משפחתו ולנגב חומוס ביחד? חומר למחשבה.
2. מה ישראל תרוויח מלהחזיק את כל האסירים? מעט מאד.
3. כפי שכבר הוסבר בתקשורת, יותר ממחציתם הם בכלל גנבי מכוניות ושוהים בלתי חוקיים, לא רוצחים.
4. מה הסכנה בשחרורם? או, סוף כלסוף שאלה טובה. אז ככה:
- ישראל תמיד, ב-60 ומשהו השנים האחרונות, שיחררה מספר גדול של אסירים ערבים בתמורה למס' קטן של ישראלים בתמורה. אין שום חדש בחילוף זה.
- החילופים שעברו, לדעתי, לא שינו את ההסטוריה של האיזור (למרות שיש כאלו שטוענים שעסקת ג'יבריל הביאה לאינתיפדה. אני לא קונה את זה. אולי. אבל האם האינתיפדה לא היתה פורצת גם בלעדיהם בשלב יותר מאוחר? לדעתי כן, בגלל הדיכוי הישראלי. סופו של כל חוצ'קון להתפוצץ.)
הסיבה היחידה האפשרית לדאגה [מצידי] היא כמה אותם מאות משוחררים יתרמו לתמיכה בחמאס ברצועה. כמה שחרורם ימנע מהפתח להשתלט מחדש על הרצועה. אבל שוב, אני לא דואג. אתה לא יכול לשלוט בכל העולם ובכל המצבים. אתה צריך לעשות מה שטוב עבורך או מה שהכי פחות רע.
5. כשהחמאס עלה לשלטון הוא הצהיר שהוא לעולם לא יכיר בישראל ולא ינהל איתה משא ומתן על כלום. ובכן, נחשו מה? הוא בדיוק עכשיו ניהל משא ומתן של כמה שנים עם ישראל. ובסופו שני הצדדים אפילו הגיעו להסכם. "אל תזבל במוח", יגידו הפסימיסטים, "תמיד היו חילופי שבויים". זה נכון, ובאמת יש לנו שלום על מדינות ערב החשובות וסטטוס קוו עם הפחות חשובות. הקיצער, החמאס, מתוך זה שניהל משא ומתן, הכיר בישראל בלי שירגיש. אז לדעתי נסדק פה סכר ההתנגדות, וזה סדק חשוב מאד. וכידוע, אי אפשר לתקן סכר סדוק. מתישהו הוא נפרץ. (הפרשנים כבר כתבו איך האביב הערבי שם לחץ על החמאס לבצע את העסקה ואיך החמאס ירוויח בטווח הקצר אולי, אבל לגמרי לא ברור מה יקרה בטווח הארוך. התמיכה של אירן זה הערבות היחידה של החמאס. היחלשות סוריה מחלישה [פוטנציאלית] גם אותו וגם את החיזבאללה.)
6. לכל עסקה יש מחיר. את המחיר חייבים לשלם. אין מתנות בחינם. נקודה.
7. מה לגבי ההבטחות של המשוחררים לחטוף חיילים נוספים? ובכן, זו מלחמה, מה לעשות. ובמלחמה יש נפגעים. אבל גם במחינה אסטרטגית וגם מדינית וגם הומנית, ישראל עשתה את הדבר הנכון.
8. בואו נשחק משחק קטן. נבדוק את תוצאות העסקה מול שני מצבים:
* הראשון, בו לעולם לא יהיה שלום עם החמאס. ראו סעיפים 2, 3 , 4, ו-6 לעיל בתור תשובה לזה. במלים פשוטות, ישראל לא היתה מרוויחה שום דבר מלהחזיק את כל האסירים הללו עוד 30 שנה או עד מותם. מאידך, מותו של גלעד בשבי היה מכתים את שם צה"ל לעד.
* במצב השני, זה שאני חושב שיגיע מתישהו (תוך 5, 10, 15 שנה), יהיה הסדר קבע עם החמאס (או מי שיחליף אותו). במצב כזה היה נעשה חילוף שבויים. נו, אז למה יש לחכות עד אז?9. שמעתי קולות בישראל, מהמתנגדים לעסקה, שאמרו משהו כמו "חיילים צריכים להגן על העם ולא ההפך". זו שטות בת-שטות. כשגלעד היה חייל, הוא הגן על האזרחים. אבל איך הוא הגן על אזרחים ביושבו 5 שנים בשבי? העסקה הזו היא דבר נפרד ולא קשור. בשחרורו אין סיכון לקיומה של ישראל. מה שמזכיר לי: ישראל עדיין חיה בטראומה של המשך הקיום. מתי זה יחדור לאנשים לראש שישראל זו המדינה הכי חזקה באזור ושאין סכנת קיום, בטח שלא כתוצאה משחרורם של כמה מאות אסירים שהולכים לגור במקום שבקושי יש בו מספיק אוכל. צאי מהטראומה, מדינה.
10. "ההבדל", כך אמרו חלק מהמתנגדים לעסקה, "הוא שאנחנו משחררים מאות רוצחים עם דם על הידיים בעוד גלעד שליט לא רצח אף אחד ופשוט נחטף לצורך מיקוח". זו ראיה חד-צדדית. הצד השני לא רואה את פעילותו כטרור. בשבילם זו מלחמת קיום, מלחמת עצמאות. לישראל יש זכרון קצר אולי,אבל רק לפני כמה, 60-70 שנה ישראלים-לעתיד נלחמו בבריטים בשיטות דומות מאד. הכל ענין של נקודת מבט. אני כמובן לא מצדיק בדברים אילו מאבק מזוין או רצח אזרחים חפים מפשע, אבל מי שרואה עצמו בצינוק משתמש בכל האמצעים. ישראל צריכה לשמור על עצמה ועל אזרחיה (וחייליה), אבל אולי דווקא הסרת המצור והקלת התנאים על הרצועה יעבדו יותר טוב ממה שלא עבד בכלל בכמה שנים האחרונות? מה לגבי קצת שינוי מחשבה?
טוב, כתבתי קצת בלי סדר מסוים (בכל זאת יש את הגמר בבייסבול בטלוויזיה...) אבל הנקודות העיקריות מובנות.
ובאמת, כתבתי את הדברים בעיקר ע"מ לתרגמם לאנגלית למען אילו שלא מכירים את המצב או לא מסוגלים לחשוב בעצמם.
----------
אבל אני מוסיף נקודה אישית לכל זה. כשגלעד התגלה לראשונה למצלמות וכולם ראו שהוא בריא (פחות או יותר) אז המשפחה שלו הרגישה שהוא נולד להם מחדש. אבא שלו אפילו אמר את זה ממש במלים האילו. וזה קישר אותי באופן אינסטיקטיבי לאותן עשרות פעמים בהם נפרדנו מליעם בפתחו של חדר הניתוח. בעיקר הניתוח הראשון, זה בן ה-16 שעות שבו נתנו לליעם חיים. למרות שזה קצת חסר בסיס להשוות בין השבי של גלעד לבין הניתוחים, באותו רגע בו אתה נותן את הבת שלך לצוות הרפואי, אתה לא יודע אם תראה אותה שוב בחיים ואם כן באיזה מן מצב. ובאותו רגע שהרופא יצא סחוט מחדר הניתוח ואמר "הכל בסדר" הרגשנו שהיא נולדה לנו מחדש. אז אני לא מדבר לא על תנאי השבי בהשוואה לרפואה; לא על התקופה שהם עברו. רק על ענין החוסר ידיעה (שאצלנו נמשך שעות, לפעמים ימים, לעומת שנים אצלם) ועל אותה שניה בה אתה מקבל את מה שכ"כ יקר לך בחזרה אחרי ששהית בחשיכה וחוסר וודאות ופחד.
י
נתחיל מהשאלה המרכזית שהטרידה הרבה: האם אני בעד או נגד חילוף השבויים? "בעד" החלטי מאד. ומה בקשר למחיר, הוא לא גבוה מידי? "לא" החלטי לגמרי. ומה עם הרוצחים שיצאו לחופשי? לא מגיע להם, נכון? וזה לא חכם, כי הם יחזרו לעסוק בטרור, נכון? טוב, יותר מידי שאלות. זמן להסביר את עמדתי.
1. אני תומך גדול של סולחה וסליחה. לא כ"כ בגלל שאני [אל] רחום וחנון, אלא בגלל שאני חושב שזה חלק מהנוסחה לשלום. במלים הפוכות, אם אתה ממשיך להחזיק אויבים בשבי לנצח, האם זה נותן סיכוי יותר טוב להסדר? דעתי היא שלא.
שנית כל באותו ענין, אני מסתכל על רצח העם שנעשה ברואנדה, שהיה הרבה יותר גרוע מכל מלחמות ישראל-ערבים או כל פעילות טרור. אנשים רצחו את השכנים שלהם שחיו איתם כל החיים; אנסו את השכנות (לפני ששחטו גם אותם). והנה הם חיים היום בסליחה ובשלום. אני בטוח שגם שם לא הכל וורוד, אבל הם הוכיחו שזה אפשרי. כל מה שצריך לעשות זה....לסלוח. כמה פשוט.
ועוד באותו ענין, אני לא יכול להתווכח עם קרובי הקורבנות שרואים את רוצחי יקיריהם מנפנפים בסימן "וי" למצלמות ומבטיחים להמשיך את המאבק המזוין. אבל אני רשאי לשאול: האם אתם רוצים לשמור אותם בכלא בגלל החשש בטחוני או בגלל יצר הנקמה? יש לי הרגשה שזה רגש הנקמה והעונש יותר מכל דבר אחר. לא רצחו מעולם מישהו קרוב אלי אז לא פייר מצידי לדבר מהצד, אולי. אני פשוט לא מסוגל להבין מה טוב בנקמה. מה הרווח? ואני גם רשאי לשאול: מה יביא לכם שקט נפשי, לראות את הרוצח נמק בכלא או ללחוץ ידיים עם משפחתו ולנגב חומוס ביחד? חומר למחשבה.
2. מה ישראל תרוויח מלהחזיק את כל האסירים? מעט מאד.
3. כפי שכבר הוסבר בתקשורת, יותר ממחציתם הם בכלל גנבי מכוניות ושוהים בלתי חוקיים, לא רוצחים.
4. מה הסכנה בשחרורם? או, סוף כלסוף שאלה טובה. אז ככה:
- ישראל תמיד, ב-60 ומשהו השנים האחרונות, שיחררה מספר גדול של אסירים ערבים בתמורה למס' קטן של ישראלים בתמורה. אין שום חדש בחילוף זה.
- החילופים שעברו, לדעתי, לא שינו את ההסטוריה של האיזור (למרות שיש כאלו שטוענים שעסקת ג'יבריל הביאה לאינתיפדה. אני לא קונה את זה. אולי. אבל האם האינתיפדה לא היתה פורצת גם בלעדיהם בשלב יותר מאוחר? לדעתי כן, בגלל הדיכוי הישראלי. סופו של כל חוצ'קון להתפוצץ.)
הסיבה היחידה האפשרית לדאגה [מצידי] היא כמה אותם מאות משוחררים יתרמו לתמיכה בחמאס ברצועה. כמה שחרורם ימנע מהפתח להשתלט מחדש על הרצועה. אבל שוב, אני לא דואג. אתה לא יכול לשלוט בכל העולם ובכל המצבים. אתה צריך לעשות מה שטוב עבורך או מה שהכי פחות רע.
5. כשהחמאס עלה לשלטון הוא הצהיר שהוא לעולם לא יכיר בישראל ולא ינהל איתה משא ומתן על כלום. ובכן, נחשו מה? הוא בדיוק עכשיו ניהל משא ומתן של כמה שנים עם ישראל. ובסופו שני הצדדים אפילו הגיעו להסכם. "אל תזבל במוח", יגידו הפסימיסטים, "תמיד היו חילופי שבויים". זה נכון, ובאמת יש לנו שלום על מדינות ערב החשובות וסטטוס קוו עם הפחות חשובות. הקיצער, החמאס, מתוך זה שניהל משא ומתן, הכיר בישראל בלי שירגיש. אז לדעתי נסדק פה סכר ההתנגדות, וזה סדק חשוב מאד. וכידוע, אי אפשר לתקן סכר סדוק. מתישהו הוא נפרץ. (הפרשנים כבר כתבו איך האביב הערבי שם לחץ על החמאס לבצע את העסקה ואיך החמאס ירוויח בטווח הקצר אולי, אבל לגמרי לא ברור מה יקרה בטווח הארוך. התמיכה של אירן זה הערבות היחידה של החמאס. היחלשות סוריה מחלישה [פוטנציאלית] גם אותו וגם את החיזבאללה.)
6. לכל עסקה יש מחיר. את המחיר חייבים לשלם. אין מתנות בחינם. נקודה.
7. מה לגבי ההבטחות של המשוחררים לחטוף חיילים נוספים? ובכן, זו מלחמה, מה לעשות. ובמלחמה יש נפגעים. אבל גם במחינה אסטרטגית וגם מדינית וגם הומנית, ישראל עשתה את הדבר הנכון.
8. בואו נשחק משחק קטן. נבדוק את תוצאות העסקה מול שני מצבים:
* הראשון, בו לעולם לא יהיה שלום עם החמאס. ראו סעיפים 2, 3 , 4, ו-6 לעיל בתור תשובה לזה. במלים פשוטות, ישראל לא היתה מרוויחה שום דבר מלהחזיק את כל האסירים הללו עוד 30 שנה או עד מותם. מאידך, מותו של גלעד בשבי היה מכתים את שם צה"ל לעד.
* במצב השני, זה שאני חושב שיגיע מתישהו (תוך 5, 10, 15 שנה), יהיה הסדר קבע עם החמאס (או מי שיחליף אותו). במצב כזה היה נעשה חילוף שבויים. נו, אז למה יש לחכות עד אז?9. שמעתי קולות בישראל, מהמתנגדים לעסקה, שאמרו משהו כמו "חיילים צריכים להגן על העם ולא ההפך". זו שטות בת-שטות. כשגלעד היה חייל, הוא הגן על האזרחים. אבל איך הוא הגן על אזרחים ביושבו 5 שנים בשבי? העסקה הזו היא דבר נפרד ולא קשור. בשחרורו אין סיכון לקיומה של ישראל. מה שמזכיר לי: ישראל עדיין חיה בטראומה של המשך הקיום. מתי זה יחדור לאנשים לראש שישראל זו המדינה הכי חזקה באזור ושאין סכנת קיום, בטח שלא כתוצאה משחרורם של כמה מאות אסירים שהולכים לגור במקום שבקושי יש בו מספיק אוכל. צאי מהטראומה, מדינה.
10. "ההבדל", כך אמרו חלק מהמתנגדים לעסקה, "הוא שאנחנו משחררים מאות רוצחים עם דם על הידיים בעוד גלעד שליט לא רצח אף אחד ופשוט נחטף לצורך מיקוח". זו ראיה חד-צדדית. הצד השני לא רואה את פעילותו כטרור. בשבילם זו מלחמת קיום, מלחמת עצמאות. לישראל יש זכרון קצר אולי,אבל רק לפני כמה, 60-70 שנה ישראלים-לעתיד נלחמו בבריטים בשיטות דומות מאד. הכל ענין של נקודת מבט. אני כמובן לא מצדיק בדברים אילו מאבק מזוין או רצח אזרחים חפים מפשע, אבל מי שרואה עצמו בצינוק משתמש בכל האמצעים. ישראל צריכה לשמור על עצמה ועל אזרחיה (וחייליה), אבל אולי דווקא הסרת המצור והקלת התנאים על הרצועה יעבדו יותר טוב ממה שלא עבד בכלל בכמה שנים האחרונות? מה לגבי קצת שינוי מחשבה?
טוב, כתבתי קצת בלי סדר מסוים (בכל זאת יש את הגמר בבייסבול בטלוויזיה...) אבל הנקודות העיקריות מובנות.
ובאמת, כתבתי את הדברים בעיקר ע"מ לתרגמם לאנגלית למען אילו שלא מכירים את המצב או לא מסוגלים לחשוב בעצמם.
----------
אבל אני מוסיף נקודה אישית לכל זה. כשגלעד התגלה לראשונה למצלמות וכולם ראו שהוא בריא (פחות או יותר) אז המשפחה שלו הרגישה שהוא נולד להם מחדש. אבא שלו אפילו אמר את זה ממש במלים האילו. וזה קישר אותי באופן אינסטיקטיבי לאותן עשרות פעמים בהם נפרדנו מליעם בפתחו של חדר הניתוח. בעיקר הניתוח הראשון, זה בן ה-16 שעות שבו נתנו לליעם חיים. למרות שזה קצת חסר בסיס להשוות בין השבי של גלעד לבין הניתוחים, באותו רגע בו אתה נותן את הבת שלך לצוות הרפואי, אתה לא יודע אם תראה אותה שוב בחיים ואם כן באיזה מן מצב. ובאותו רגע שהרופא יצא סחוט מחדר הניתוח ואמר "הכל בסדר" הרגשנו שהיא נולדה לנו מחדש. אז אני לא מדבר לא על תנאי השבי בהשוואה לרפואה; לא על התקופה שהם עברו. רק על ענין החוסר ידיעה (שאצלנו נמשך שעות, לפעמים ימים, לעומת שנים אצלם) ועל אותה שניה בה אתה מקבל את מה שכ"כ יקר לך בחזרה אחרי ששהית בחשיכה וחוסר וודאות ופחד.
י
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה