יום השנה הראשון

אז היום זה יום עצוב או יום שמח?  או משהו ביניהם?  או לא זה ולא זה? 
היום, ה-4 בספטמבר, כזכור לחלק מאיתנו, זה היום בו ליעם עזבה אותנו בדיוק לפני שנה.  אני מניח שלכל אחד מאיתנו היום הזה מסמל משהו אחר ושגם זה עשוי להשתנות במשך הזמן.  ולמה שיום כזה יהיה שמח בכלל?  פשוט מאד:  כי מאותו רגע שהחלטנו שהיא לא יכולה להמשיך לחיות, נשאר רק לעזור לה למות.  ופתאום המחשבה שלך משתנה ב 180 מעלות.  במקום לנסות ולהבריא אותה אתה מנסה לגמור את כל הסיפור.  וכשהסיפור נגמר אז השגת את המטרה שלך, לא?  אז אולי המילה "שמחה"היא לא מדויקת, אז אולי נשתמש ב"הקלה"?  והאם זו באמת הקלה?

ב-2005, בעקבות התמוטטות מערכות שאמא שלי עברה אחרי ניתוח לב, החלטנו שלא להמשיך את חייה.  עבדנו, כן, ממש עבדנו, במשך שבועיים ע"מ שתמות כמה שיותר מהר.  אבל היא לא עזבה בקלות.  אז כשהיא סוף כל סוף מתה, זו היתה הקלה ואני מעז להוסיף גם קצת שמחה - כמובן מהולה בעצב ואבל.  באותו ערב, יום לפני ההלוויה, הרמנו כוס יין ושמחנו שכל העסק נגמר סוף כל סוף.

עם ליעם זה לא היה דומה.  ליעם לא היתה בת 80 - רק בת 14.  כשבת 14 שהיא בת שלך מתה - מכל סיבה שהיא - קשה לשמוח.  אני בטוח שלא צריך להסביר יותר מזה.  וגם, במקרה אמא היינו צריכים להתמודד עם המערכת.  בשבוע הראשון היינו צריכים להתמודד עם בית החולים שלא יתנו לה שום טיפול שעוזר לחיות.  שיכבדו את בחירתנו ויתנו לה ללכת.  (ביה"ח מבחינתו גם אסור לו לעבור על החוק וגם יש את חוקי האתיקה.  וגם אחרי שהשגנו אפטרופסות על אמא מבית המשפט, עדיין היינו צריכים להזכיר לביה"ח כל הזמן שאנחנו הבוסים ואנחנו בחרנו לסיים את חייה.  לא משהו קל בשום סדרי גודל, אבל אחרי שאתה עושה החלטה אתה עובד להגשמתה. אז אחרי שנגמרו כל הקרבות עם המערכת "הצלחנו" להביא את אמא לסוף דרכה.  אז שמחנו כי ניצחנו - פעמיים.  לא, לא שמחנו, מה פתאום? מי שמח כשאמא שלו מתה? בקיצור, הרגשה מחורבנת שאין דרך להגדיר אותה בדיוק או לסווג אותה כראוי. אתה מצליח במשימה אבל איבדת את מה שכ"כ יקר לך.)  עם ליעם לא היינו צריכים להתמודד עם אף אחד.  הכל היה בשליטתנו המוחלטת.  והיא היתה בבית.  אנחנו הם אילו ששלטו על מכונת ההנשמה.  אנחנו נתנו מורפיום שלא תסבול.  אנחנו.....די!

זהו.  וכל זה מביא אותנו עד היום.  עברה שנה בלי ליעם.  שנה לא פשוטה.  תחילתה של דרך חדשה.  אבל גם ראוי לזכור שעברו שנתיים מאז שמצבה של ליעם התחיל להדרדר למדרון שמשם כבר לא יכלה לטפס חזרה.  אז לפני שנה הפסקנו את הסבל שלה לתמיד.  אז זו סיבה לשמוח, לא?  אבל איזו מן שפה אדיוטית זו להשתמש [שוב] במילה הזו - לשמוח?  איזה מן מוח חולה יש לך?  והקטע הזה מסכם בערך את כל השנה הזו מאז.  אנחנו אנשים שמחים בטבענו, אבל איך אפשר שלא לבכות כשנזכרים בילדה המופלאה הזו?  אני מסתכל בתמונות ובסרטים ומוצא את עצמי צוחק - ואז בוכה.  ובסוף צוחק שוב, כי זה אני.  קשה לי להאמין לפעמים שהיתה לי ילדה כזו.  שהיא היתה חלק מהיומיום שלנו.  ובאותה מידה קשה לי להאמין עדיין שהיא לא פה.
אבל יש עוד סיבה חשובה להיות שמח:  ליעם כבר לא פה.  נגמר.  חלאס.  למה להמשיך עם העצב?אז זהו.  כוס בירה.  והטישו תמיד בהשג יד, כי ליום השנה אפשר להתכונן אבל הדמעות מגיעות מבלי להודיע מראש.

לחיים.
(בעצם כתבתי את כל זה ב-3 בספטמבר.  החלטנו לבקר בבית קברות דווקא היום.)

כולם נשמות טובות

אז הלכנו לבית קברות לביקור קטן.  שמנו שמיכה על הקבר (שבארה"ב הוא פשוט דשא) ואמרנו שליעם היתה נהנית מזה שיושבים עליה.  נישנשנו משהו בתקווה לעשות שמח.  אבל היה חם מידי אז התחלנו להסתובב בין הקברים.  שמתי לב לתופעה מענינת:  כל האנשים שקבורים שם, כולם היו אנשים טובים - אם לשפוט ע"פ מה שכתוב על המצבות:  אימנו היקרה, אשה צנועה וישרה....בעלי היקר והאהוב ע"י  כולם.....אשתי המיוחדת.....וכו' וכו' וכו'.  לא מצאתי אף קבר שעליו היה כתוב משהו כמו אבינו החמדן שרדף רק אחרי הכסף.....אשתי שבעצם היא גרושתי כי רימתה אותי עם אחד אחר....אבינו שהיכה אותנו כשהיינו קטנים....אחינו שנורה בעת שוד בנק.  החבר'ה האילו פשוט לא קבורים באף מקום.  אז באמת, איפה קוברים את הנבלים ומה כותבים על קבריהם?  ממממענין.

שיעור במכירת מכוניות

אז הנה, ממש השבוע, במקרה או שלא במקרה, נפרדנו מהרכב שהסיע את ליעם במשך השנים.  כולה אוטו - לא חי, לא צומח. סתם דומם.  אבל בכ"ז חי, ואפילו מאד כשצריך, רק בלי נשמה.  מתכת, גומי, פלסטיק ושאר ירקות.  אבל זו בכ"ז היתה פרידה רגשית משהו - מכמה סיבות:
1.  לטוב ולרע, היינו קשורים לאוטו הזה הרבה זמן.  עברנו איתו רגעים משמחים, חופשות מהנות, וגם הרבה בכי של ילדות קטנות, ונסיעות בהולות לחדר חירום, והקאות, ובדיחות, ושרים ביחד, ואמא-אני-עייפה ואבא-אני-רעבה ומה לא.  וזכרונות, זכרונות, זכרונות.

2.  זה חלק מהפרידה מליעם.  חלק מהתחלה חדשה.  כשחזרנו מהארץ אנשים כל הזמן שאלו "נו, חזרתם לשיגרה?"  אבל לא היתה שיגרה.  החיים עם ליעם היו מטורפים (לטוב ולרע) ואחרי ליעם לא היתה שיגרה.  פשוט לא היתה.  ועכשיו יש דווקא סימנים ראשונים של שיגרה.  מיטב בבי"ס חדש, אני בעבודה חדשה, יש חתולה חדשה, נקנה אוטו חדש-ישן.  למרות ש"חדש" מסמן טוב ותקווה חדשה וכל זה, זה לא כזה שחור-לבן.  התחלות חדשות הן באותו זמן גם פרידה מהישן, ממה שעבר ונגמר.  כשזה עבודה או רהיט או בית ספר - וכו' - זה עובדה שצריך לעבור אותה וזהו.  כשמדובר באובדן, זה לא כזה פשוט.  כשמדובר באובדן של הבת שלך זה בכלל בכלל לא פשוט.

3.  המשפחה שלה העברנו את האוטו - זה החלק שבכ"ז הכניס הרבה מתיקות בתבשיל החצי-חצי הזה.
בד"כ כשמדובר במכוניות בבית שלנו, אני הנהג וגם המוסכניק וגם איש המכירות (כי בואו נודה בזה:  התדמית של מוכר מכוניות משומשות זה תדמית של גנב, ערמומי, חלקלקל).  שמנו את הרכב למכירה בכמה אתרים, אבל לא קרה שום דבר רציני.  מהמעט שהתקשרו שום דבר לא התבשל.  ואם היו מתקשרים אז היו מגיעים אלי שכן אני מכיר כל בורג וכל רצועה באוטו הזה.

עד שרייצ'ל קיבלה טלפון מאיזה קרן שעוזרת למשפחות עם ילדים מיוחדים במימון של דברים שנחוצים להם ושהביטוח וגם אף אחד אחר לא מכסה (בעזרת הקרן הזו קיבלנו את המסוע-תקרה שבעזרתו העברנו את ליעם מהמיטה למקלחת ולכסא גלגלים...המסוע שהציל לי את הגב מקריסה מוקדמת).  בכל אופן, הקרן די משכה ידיה מהעסקה בטענה שהרכב ישן מידי ובלה-בלה-בלה.  אבל הם יצרו את הקשר עבורנו עם המשפחה הזו.  המשפחה הזו היא משפחה לטינית (יעני מכסיקנית או משהו כזה) עם ילד מיוחד ובלי גרוש על התחת.  מתקיימים בעזרת תלושי מזון.  אז מאיפה יהיה להם כסף לאוטו כזה?  מסתבר שיש איזו אשה שהמשימה שלה בחיים זה לעזור למשפחות כאלו.  מן אמא-תרזה לגיוס כספים.  והיא אירגנה את הכסף - לא יודע מאיפה.  מתרומות מאנשים שונים.

אז זהו, כשהטלפון הגיע לרייצ'ל, אני מן משכתי את ידי מהענין.  ולמרות שלרייצ'ל אין טיפה חוש טכני (ושמישהו יוודא שהיא לא יודעת איך להגיע לבלוג ע"מ לקרוא איך שאני מלכלך עליה) וחוש העסקים שלה ע"פ תפיסת שוק-הפשפשים שלי הוא לא מי יודע מה, בלי היסוס אמרתי לה "יאללה, אני משאיר את שאר העסק בידייך".  בקיצור, השתרעתי מול הטלוויזיה כי בכ"ז נותר עוד טורניר גולף אחד ופוטבול ממש מעבר לפינה.

ורייצ'ל, בדרך הרייצ'לית שלה - דרך קצת הפוכה אעפס מהדרך הגסה והקשה והמקרטעת של מוכרי מכוניות משומשות - דרך סבלנית וקשובה ומבינה, חתכה עיסקה (טוב, זה לא כאילו שלא הייתי שם....בכ"ז זירזפתי מידי פעם דיר-בלאק-שלא-תרדי-לזנות-במחיר-וכו', אבל בכ"ז רייצ'ל היא זו שטוותה והרכיבה והדביקה - בדרך שאני לא הייתי מסוגל לה).  איפה היינו?  אה, כן, מה אתה מזבל במוח על סבלנות וסובלנות וכל זה?  יש פה רכב למכור.

הקיצער, כשכבר ידענו שהרכב עומד להימכר, רייצ'ל המשיכה ברייצ'ליות שלה וכתבה לכל מיני אנשים ככה:

The time has come for us to part from our big white minivan. Truth be told i am having mixed emotions about it. Liam and I spent a lot of time and miles in there. And occasionally she just liked to sit inside and listen to the radio.
The exciting news is that a really cool family, with some great kids are going to receive the minivan. The little boy's name is Jonathon, he is 7 and has some crazy awful condition that I can't remember the name of. His sister is 11 and reminds me a lot of Meitav. The family is Hispanic and dad has been out of work for 2 years, but works as a house painter when he gets jobs.
People have been donating $ to allow them to get this van, which will be a safe way to allow Jonathon to travel with his power chair. I have rotated the tires and filled the tank with gasoline and if all goes well we will transfer ownership this Sunday.

Sooooo. Why am I telling you this story? The family is on food stamps and struggles to pay rent. Wouldn't it be fun to help them with the cost of gas? If we each bought 2 gallons that would be about $7.00 and we could give them an awesome gas card! So I am asking if you feel inclined to help out and buy a gallon or 10. I will be collecting $ thru Saturday evening or if you prefer you can by a gas card for anywhere and drop if off by Sunday at 9:00 am.
Thank you all

היא לא גאון?  ממש אשת מכירות ערמומית, חלקלקה, מושחתת.  וככה כולם זכו במשהו:
* אנשים תרמו כסף לעזור לאמא-תרזה לגייס כסף עבור המשפחה הזו - והרגישו טוב מזה - בצדק.
* אמא-תרזה עשתה את החלק שלה (קוראים לה מגי, אגב).
* אנחנו קיבלנו תמורה.  אמנם לא מה שקיווינו אבל למי אכפת?  נפטרנו מהרכב.  (ולפני שנהפוך סנטימנטלים מידי אולי כדאי לציין שאם ליעם היתה עדיין בחיים בטח היינו מנסים לקנות רכב אחר.  לא נהנינו מהרכב הזה בשנים האחרונות.  ברכב אמריקאי רק הרדיו והמחזיקי כוסות טובים.  כל השאר חרא.)
* והמשפחה הזו שבחיים לא היתה משיגה רכב באיכות כזו קיבלה רכב נהדר בחינם. 
* וגם קיבלו דלק בחינם להרבה זמן בעזרת היוזמה של רייצ'ל.

וכל הפרטים האילו מתגמדים לעומת הפרט הכי חשוב:   שעכשיו ג'ונת'ן יוכל לנסוע בתוך רכב יושב בכסא גלגלים שלו בביטחה. 

ואנחנו, עם סעיף די חשוב לזכותנו:  שהיינו מעורבים בכל העסק של להעביר רכב במצב טוב למשפחה מעוטת יכולת. זה היה הפרס האמיתי (רגע, תנו לבדוק שניה...איפה הצ'ק?)

אז זהו, בסוף המשפחה הגיעה.  ילדים נורא חמודים.  לילד יש מגבלות שאנשים כמוני משוק הפשפשים לא מבינים או לא יודעים איך לבטא.  מספיק להגיד שרחמים על משפחה כזו כ"כ עניה שגם יש להם ילד עם כ"כ הרבה מגבלות.  אבל, ממש כמו ליעם, הוא לא רואה את עצמו מוגבל.  הוא מתבדח וערני וחכם.  מה שרק מגדיל את הכאב אצל אחד כמוני.  הקיצער, המשפחה הגיעה קודם לבדוק את האוטו ויותר מאוחר לקבל אותו.  ואני, שדאגתי לגבי כל הדפיקות והפחים המקומטים והפנסים השבורים, הייתי צריך להרגע כי אותם זה בכלל לא ענין.  אז התחלתי להסביר על המיקום של הכסא גלגלים ואיך שמים את הריתמות ואיך מאבטחים וכל זה.  ולשעה קלה פתאום נשאבתי לעולם של הורה של ילד מיוחד.  ופתאום גיליתי כמה זה חסר לי, כמה זה חלק ממני.

אז כשהם באו לקבל את האוטו ואחרי שהראיתי להם את כל מה שיש לדעת על האוטו - ויש הרבה - אז ישבנו לחתום על הניירת והכל.  וכל זה התבצע בנעימות וברוגע, ממש ההפך מאיך שמעבירים בעלות על אוטו בעולמנו.  ואחרי שכל הניירות נחתמו, הוחלפו חיוכים ולחיצות ידיים ואפילו כמה חיבוקים.  זו לא היתה מכירת רכב רגילה בשום קנה מידה.  אחד הנסיונות היפים שעברתי.

וגם נסגור בערך איפה שהתחלנו:  אמנם המכונה שייכת למשפחת הדומם, אבל גם יש בה מן החייתיות, לא?  היא זזה, יש לה קול, היא נשמעת לפקודות, היא שותה או אוכלת, היא מפליצה (אבל לא מחרבנת, השבח לאל), היא נוהמת לפעמים, ונואקת לעתים, וצועקת כשמבקשים.  ויש לה אפילו "מוח" מחשבי מסוים שמנסה להגיד שהוא יודע מה קורה - קח אותי לטיפול, החלף לי צמיגים, זמן לטיפול בלמים, וכו' - ובעצם לא באמת יודע כלום.  דומם, בקיצור.  אבל מי היה מנחש שהדומם הזה מסוגל לייצר כ"כ הרבה הרגשות טובות אצל כולם דווקא כשהוא כ"כ זקן כבר?

אז זהו.  מעכשיו אני מעביר את הארגז כלים וכל הפילטרים והשמנים לריי'צל.  ואני מתרכז במה שאני יודע לעשות הכי טוב:  להסתכל על ספורט מהספה ולשתות בירה.


איך לזרוק רימון?

השבוע קיבלתי מידידתנו ג'וי מכתב קטן.  להלן חלק קטן ממנו.  ג'וי בעצמה הורה לילדה מיוחדת שנפטרה בגיל צעיר ופעילה בקהילת משפחות של ילדים מיוחדים עד היום:

To Asher, I say, “Break the taboos!!!”  When folks ask, I always say, “Two kids!”  If they know Rebekah and press for more information, I give them what they are asking for.  In fact, you might say that I am somewhat militant about acknowledging my daughter Rachel.  Just this morning I filled out information on a Dekalb County Jury summons and said I had two kids.  So, Asher, go for it; I know you have a militant spirit too!

כמובן, ג'וי יקירתי, שזה לא כזה פשוט בעולם שלי.  בעצם, גם בלי המלים שלך התכוונתי ליישם בדיוק כך.  וגם יש לי רקע צבאי.  ואני יודע לזרוק רימוני נפץ וגם לטמון ולפרק מוקשים.  אבל איך זורקים פצצה כזו - יש לי שתי בנות; אחת מתה?  מה הרגע המתאים?  באיזו חברה?  מתי לא?  אני יודע שזה יצא החוצה כי אני לא אחד שיכול להסתיר וגם לא רוצה.  אבל זה לא כזה פשוט - לא האמירה ולא העיתוי.  בכל מקום מחוץ למשרד אני מניח שאני יכול לנהוג בחופשיות ופשוט להיות אני.  אבל בסביבת העבודה צריך להיות זהיר.  יש לי מזל שאני עובד במקום שאני די בטוח שזה יעבור בשלום ויקובל בהבנה (אפילו שאני בעצמי לא בטוח מה זה אומר - בהבנה).  אחרי כל הפלסף הזה, נותרה בעובדה הפשוטה שאנשים לא יודעים איך לבלוע את זה (ואני מבין....אם לא היתה מתה לי הילדה שלי אולי גם אני לא הייתי יודע איך לבלוע את זה.  אבל יש הבדל בין להבין את זה לבין להצדיק את זה.  אני לא מצדיק.)

שורה תחתונה:  למרות שכבר הגעתי למסקנה הזו בעצמי ולמרות החיזוק מצד ג'וי (ואחרים), עדיין מחכה לסיטואציה הנכונה להעביר את המסר בעדינות ע"מ שהעסק יחלחל במקום שיתפוצץ.


פעילות יום השנה

לקבר, כאמור, כבר עלינו ביום שבת, בהרכב מצומצם.  ביום השנה, היום יעני, בחרתי לתרום טסיות דם (כן, גם אני הייתי צריך למצוא את המילה בעברית).  זה משהו שבלווא הכי אני עושה כל שבועיים-שלושה, אבל כששאלו אותי לגבי הפעם הבאה פשוט הרגיש לי נכון לקבל דקירת מחט גדולה לתוך הווריד ולהיות מחובר למכונה ביום השנה של ליעם.  לא ממש מנסה להרגיש את הכאב שלה - רק לעזור למי שעוד אפשר לעזור וממש ממש צריך את זה.  (אבל אפרופו כאב, יש לי וורידים לא הכי טובים ואם הטכנאי/ת גם לא הכי טוב/ה, אז הוא/היא צריך/ה להמשיך ולנעוץ ולחטט עד שמוצאים לי את הווריד ועד שהווריד מוכיח שהוא עומד בלחץ השאיבה השלילי מהמכונה.  וזה כואב.  אז למה אני ממשיך לעשות את זה אם זה עולה בכאב ולעתים אפילו לא מצליח?  כי הסבל הזמני שלי הוא כלום לעומת הסבל שחולי הסרטן שזקוקים לתרומה שלי עוברים.  זהו.  תקוו בשבילי שתהיה דקירה קלה ומהירה ויעילה.)

י