באיזשהו
ערב, בשוטטות בשלט, עצרתי על תכנית טבע על משפחת אריות: שתי לביאות אחיות
והגורים שלהן. המצלמה ליוותה אותם מלידתם דרך שנות התבגרותם. הסיפור
הארוך לא כ"כ חשוב לענינינו. די לומר שלגדול בסוואנה, גם אם אתה בן של מלך
החיות, לא קל. יש צבועים ויש קרוקודילים ואפשר לחטוף בעיטה הורגת מג'ירפה מאוימת
ועוד כל מיני חבר'ה שרוצים לאכול אותך כל הזמן. האמא לא נרדמת כמעט (האמא לא נרדמת כמעט...המממ, איפה שמעתי את זה כבר פעם?).
והאויב הכי גדול כידוע, הוא אריה זכר. הוא בא במטרה להרוג את הגור - בכל
גיל שהוא - ע"מ לזכות בתשומת ליבה של אימו. אז נפסח על כל המהמורות
שהגורים עברו בשנתיים של גדולתם ונעשה fast forward לאותו לילה גורלי שבו
הירח חצי הוסתר ע"י עננים והמוזיקה שבקעה מהטלוויזיה נעשתה דרמטית. ידענו
שמשהו לא טוב הולך לקרות. וזה אכן לא איחר להגיע. כשהשמש הפציעה מבין
שיחי הסוואנה הנמוכים גילינו את המשפחה מלקקת את פצעיה וסופרת את פצועיה.
הוא לא הצטרף לכל המלקקים. הוא שכב מתחת שיח נפרד כמה מטרים מהם. השידור בינתיים הלך ונעשה דרמטי - כיאה לסרטי טבע: המוזיקה, זוויות הצילום, האור המתחלף. זה לא הולך להגמר בטוב. אבל בכמה דברים גם צוות העריכה לא הצליח לבטא יותר טוב את מה שהטבע עצמו שידר בלי שום טכנולוגיה מתקדמת: המבט של הגור-כמעט-בוגר הפצוע אנושות ויודע שהוא הולך למות, גניחות האין-אונים (או אולי צער?) של אמו הלביאה, ובעיקר - המבט בעיניים שלה. שוכבת לא רחוק מבנה שכמעט הגיע לאריוּת בוׄגרת, יודעת שהוא הולך למות, ואין בידיה לעשות כלום.
זה כמובן דרמטי ונוגע ללב של כל אחד. בדיוק לזה הסרט כיוון. רק לא ברור אם הבמאי המוכשר חשב על בני אדם, הורים, שעברו את זה על בשרם... ואפרופו בשר, אולי כמו נמר שעבד קשה לצוד איילה, רק שברגע שהתישב להנות ממנה הגיע אריה גדול, צעד בניחותא, לקח את מה שלא-היה-שלו-ועכשיו-כן, והתישב באין מפריע לאכול. והנמר רק יכל להביט בצער ובתסכול מרחוק בלי יכולת לעשות כלום. ...שישבו על יד ילדם הגווע ולא יכלו לעשות דבר ע"מ לעזור. וראו את המוות מקרוב ובאופן אישי, מתקרב ובא וגוזל את מה שהוא רוצה בלי לבקש רשות - ממש בגלוי ומול העיניים שלהם - והולך לו באין מפריע. ובאותן שלוש שניות שהמצלמה יצרה קשר עין איתה הרגשתי שאני מבין בדיוק מה היא מרגישה.
ואח"כ היא קמה, אחיו התאום בעקבותיה, עברו פעם אחרונה ע"י גופתו המתה - על מה את חושבת, אמא לביאה? - והמשיכו למקום אחר. בסאוונה אי אפשר להמשיך לשבת באותו מקום. צריך להמשיך לטרוף ולהזהר לא להיטרף. ואחרי כמה שבועות היא כבר היתה הרה שוב. החיים ממשיכים והמוות מעמיד פנים כאילו הוא נשאר מאחור אבל בעצם באין-רואים הוא כבר איפהשהו מקדימה, אורב מעבר לפינה.
הוא לא הצטרף לכל המלקקים. הוא שכב מתחת שיח נפרד כמה מטרים מהם. השידור בינתיים הלך ונעשה דרמטי - כיאה לסרטי טבע: המוזיקה, זוויות הצילום, האור המתחלף. זה לא הולך להגמר בטוב. אבל בכמה דברים גם צוות העריכה לא הצליח לבטא יותר טוב את מה שהטבע עצמו שידר בלי שום טכנולוגיה מתקדמת: המבט של הגור-כמעט-בוגר הפצוע אנושות ויודע שהוא הולך למות, גניחות האין-אונים (או אולי צער?) של אמו הלביאה, ובעיקר - המבט בעיניים שלה. שוכבת לא רחוק מבנה שכמעט הגיע לאריוּת בוׄגרת, יודעת שהוא הולך למות, ואין בידיה לעשות כלום.
זה כמובן דרמטי ונוגע ללב של כל אחד. בדיוק לזה הסרט כיוון. רק לא ברור אם הבמאי המוכשר חשב על בני אדם, הורים, שעברו את זה על בשרם... ואפרופו בשר, אולי כמו נמר שעבד קשה לצוד איילה, רק שברגע שהתישב להנות ממנה הגיע אריה גדול, צעד בניחותא, לקח את מה שלא-היה-שלו-ועכשיו-כן, והתישב באין מפריע לאכול. והנמר רק יכל להביט בצער ובתסכול מרחוק בלי יכולת לעשות כלום. ...שישבו על יד ילדם הגווע ולא יכלו לעשות דבר ע"מ לעזור. וראו את המוות מקרוב ובאופן אישי, מתקרב ובא וגוזל את מה שהוא רוצה בלי לבקש רשות - ממש בגלוי ומול העיניים שלהם - והולך לו באין מפריע. ובאותן שלוש שניות שהמצלמה יצרה קשר עין איתה הרגשתי שאני מבין בדיוק מה היא מרגישה.
ואח"כ היא קמה, אחיו התאום בעקבותיה, עברו פעם אחרונה ע"י גופתו המתה - על מה את חושבת, אמא לביאה? - והמשיכו למקום אחר. בסאוונה אי אפשר להמשיך לשבת באותו מקום. צריך להמשיך לטרוף ולהזהר לא להיטרף. ואחרי כמה שבועות היא כבר היתה הרה שוב. החיים ממשיכים והמוות מעמיד פנים כאילו הוא נשאר מאחור אבל בעצם באין-רואים הוא כבר איפהשהו מקדימה, אורב מעבר לפינה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה